ב-30 במרץ 1976 החלו הפגנות ביישובי הגליל הערביים נגד החלטת הממשלה להפקיע מהיישובים סחנין, דיר חנא ועראבה כ-20 אלף דונם, שליש מהם בבעלות פרטית. שישה מפגינים נהרגו מאש כוחות הביטחון באותן הפגנות. מאז בכל שנה, רבים מערביי ישראל מקיימים את יום האדמה, למחאה ולמודעות למצב אדמות האזרחים הערבים בישראל.

"על אף שאני כימאי, החלום שלי זה להקים מושב. אני לא יכול לעשות את זה" אומר עוואד אבו-פריח, פעיל חברתי מרהט, שמתאר את הקשיים של החברה הבדואית בנגב. "כל אדם שנמנע ממנו להגשים את חלומו מתחיל לסגת, רואים את זה בבריאות, בדיכאון, בניתוק מהחברה ומהמדינה ולצידו יש אדם אחר שיכול לממש את חלומו בקלות".

"אתה חי על קליפה אקדמית. חוקי השבט עובדים"

"בעולם האקדמי עוזרים לבדואים מאוד", אומר אבו פריח, שעֵר להתפתחות ולשיפור בחיי הבדואים בחלק מהתחומים, אך קושר את היכולת לחלום לדבר הבסיסי ביותר "זה קריטי בעניין המרחב.  בחינוך יש המון מה לעשות, בתחום התשתיות יש מה לעשות. אבל הבעיה נמצאת בדברים העקרוניים, כמו הכרה ביישוב, בשפה, בתרבות ובקרקע".

"אתה חי על קליפה אקדמית", הוא אומר. "הם רוצים להחליף את עורך, לשנות אותך, להחליף את אורח חייך. אבל אתה רוצה לשמר את הדברים היפים במסורת, את האדמה, הקשר לחקלאות. הבדואים אמורים להיות טריטוריאליים, קשורים לחקלאות, למסורת. נמנע מאיתנו להיות חברה חקלאית, שמרנית ופתוחה", אומר כל החברות בישראל יכולות לשמר את אורח חייהם חוץ מהערבים בכלל והבדואים בפרט. יש לנו בתי -ספר ממלכתיים מעורבים בנות ובנים, דברים שלא בדיוק מתאימים לתרבות שלנו. אני ותושב תל-אביב אמורים לקבל בדיוק את אותו הדבר. לחרדים זה לא ככה. זה מדכא".

למרות הקושי מתאר אבו פריח את כושר העמידה של החברה הבדואית. "הרסו כפרים שלמים, 2,000 בתים בשנה. יש עשרות אלפי צווי הריסה בשנה. בכל זאת ישנם הרבה אקדמאים בדואים. אנשים רוצים להתקדם וללמוד. אנשים רוצים להתקדם כי הם מודעים למצבם. המנהיגים עובדים על זה. אנו מבינים כי החינוך הוא חשוב מאוד כדי להתקדם בישראל. יש לכידות במשפחות ובחמולות".

אך המצוקה משפיעה גם על המצב החברתי של הבדואים. "החברה שלנו מלאה בעיות. יש מתחים בין הצעירים להורים, ומרד רציני של הצעירים במבוגרים. פעם היה שלטון היררכי שבטי. היום נוצר ואקום" מספר אבו פריח. "המדינה יצרה את הוואקום, נהרס החלק השבטי והשלטון המרכזי לא נכנס. פעם בשבט היו עושים דברים ביחד לטוב ולרע. היום המשטרה, הממשלה, החוק, כל מה ששייך לשלטון המקומי לא קיים כמעט. לא נוצרו מוקדי סמכות חדשים. אנחנו מנסים ליצור".

אבו-פריח קושר בין המשילות, החלום והפשיעה ומתאר את התהליך. "ניתן להסתכל על חברה קטנה כעל מדינה קטנה, אבל אין לה צבא ומשטרה, אז היא לא יכולה להיות מנותקת. המדינה מתערבת כדי לסדר את החברה לפי מה שטוב למדינה לחברה. המדינה דואגת לכל המגזרים, גם נציגיהם במוסדות דואגים. אבל אצלנו החברה נשארת לבד".

אבו פריח מספר שכאשר התלונן על ירי על אחיינו, השוטר העיר כי הוא לא מוכן להציב שוטר על מנת לתפוס את היורה. "הפשע מקבל לגיטימציה. לי אין צבא או משטרה, אז כשבט אנו לא נותנים לאנשים משבט אחר להתקרב. חוקי השבט עובדים".

אבו-פריח הודף את הטענות לגבי חולשת המדינה. "המדינה לא חלשה. אבל היא משאירה את המצב כי נוח לה או כי היא לא רוצה להשקיע כסף. יש חוסר אמון גדל בין האזרח לבין קובעי המדיניות. יש חוסר ודאות, מתי אגשים את חלומי, האם מישהו יעזור לי, יגן עלי, יסייע לי כשאפול. אז משתדלים לא לחלום יותר מדי, רק מה שאפשרי. משקיעים בחינוך כי זה אפשרי, אבל חוזרים לישוב ויש אבטלה. ואז העוני והפשע מתפשטים".

"זו החלשה מכוונת, הזנחה מכוונת"

לפי אבו-פריח, סוגיית האדמות עומדת בשורש הבעיות של החברה הבדואית. כשישראל כבשה את הנגב ברחו 90% מהבדואים. במיפוי השטח סומנו האדמות של מי שנשאר. מדינת ישראל ריכזה את מרבית הבדואים בבקעת באר-שבע.

"עשו הסדר שבו כל אחד קבע מה הגבולות", מסביר אבו פריח. "יש כאלה עם תביעות בעלות ויש כאלה שאין להם ויש כאלה עם תביעת בעלות על שטח שלהם שקנו ושל אלה שחיו על אדמתם מבלי שקנו את הקרקע. יש שנשארו על אדמתם, ויש שהועברו מאדמתם למקום אחר, ויש כאלה שאין להם אדמה וחיו על אדמה של מישהו אחר ברשות לפני קום המדינה. המדינה העבירה אותם (את הבדואים לבקעת באר שבע – י.ש.). כולם ברי רשות ישיבה, אי אפשר לטעון לפלישה כי אף אחד לא פלש. המדינה העבירה אותו מאדמתו זמנית, והוא נשאר על אדמה של מישהו אחר. הוא לא נחשב בעל האדמה. כאן מתחיל המאבק".

"הבדואים הם 30% מתושבי הנגב ומחזיקים 3% מהאדמה" אומר אבו-פריח. "השלטונות ניסו לחלק אותנו, כמו ההזמנה להתיישב ברהט. מי שאין לו אדמה נכנס לישובים, מי שיש לו אדמה לא ממהר לוותר. יש אנשים שיש להם אדמה והם יכולים לקנות ולמכור, זה סוג של עושר. לבדואים לא נתנו לסחור באדמה. כל הקרקע בנגב נחשבת כאדמות מדינה, ואז המדינה הגדירה מי פולש, מי חי בעיירה ומי מחזיק תביעת בעלות כי יש לו נייר".

"סבא שלי קנה אדמה ב-1900. יש תיעוד מימי העות'מאנים והבריטים" מספר אבו-פריח. "שילמתי מיליונים כדי להוכיח בעלות ולא הצלחתי. המדינה לא יכולה להגיד שזה לא שלי כי יש לי את כל ההוכחות. האדמות הפכו מעין רכוש פרטי, אבל יש סולידריות סביב הקרקע, זו אדמה של כל הישוב. הקשר שלנו הוא שונה, אני נלחם על האדמות. המדינה מנסה לקחת אדמות מבעלות לא יהודית לבעלות יהודית. אדמות קק"ל זה רק ליהודים. אדמת מינהל מקרקעי ישראל יכולה להיות לשני העמים. אבל המינהל מקדם ישובים יהודים ונטיעות כדי לשמר את הקרקע בידי הלאום, בידי היהודים".

כפעיל חברתי, משקיע אבו-פריח מאמצים רבים במאבק של החברה הבדואית, אך גם מודע היטב לחולשות. "אתה לא יכול לדבר על מאבק כשמדובר בחברה מוחלשת כל הזמן מכל הבחינות. המדינה אשמה. היא לא מילאה את הואקום שנוצר כשהכריחו אותנו לעבור בזמן קצר מישוב חקלאי לישוב עירוני. רהט מוגדרת כישוב עירוני אבל היא למעשה ישוב כפרי עני מאוד. האנשים כאן לא מאושרים. זה מקרין על הצעירים ועל הפשע. לצעירים אין מקומות בילוי, אין מנוף חקלאי כלכלי. מה אנחנו? אנחנו לא ישוב חקלאי, ללא מנוף טכנולוגי, ללא סייבר ואנו העיר הערבית הכי גדולה בארץ. אין ברהט בית חולים, אין מפעל מתקדם, אין חקלאות שמגדלת את המזון שלנו. אנו קונים מלוחיה מחברון או מהמושבים לידנו. זו החלשה מכוונת, הזנחה מכוונת".

"הפוטנציאל קיים מבחינת הצעירים וההשכלה. אנחנו יכולים לממש את החלומות שלנו. אבל מונעים זאת מאיתנו. אני לא יכול לחלום אם הילד שלי לא יכול לחלום, אני בספק שמי שיכול לחלום יוכל להגשים. אנו חייבים לחלום ביחד. אתה תגשים את חלומך ואני אגשים את חלומי".