בניסיון להקל מעט על המועקה והגעגוע להוריו שנפטרו בשנים האחרונות, החליט שי מלכי (59) לספר, בפעם הראשונה, על עברם המפואר. "הגיע הזמן", הוא אומר. לפני שאביו, שמעון סמיר מלכי, הפך לאח בבית חולים פסיכיאטרי בישראל של שנות ה-50, הוא היה, במצרים של סוף שנות ה-40, זמר ושחקן קולנוע שהשתתף כניצב בכמה סרטים מצריים גדולים של הימים ההם; האם, לאה לוסי מלכי, בעלת קול הזמיר, שעבדה בישראל במפעל לייצור ממטרות, גדלה במצרים בביתה של בת דודתה, לילה מורד, מהכוכבות הגדולות של הקולנוע והזמר הערבי במאה ה-20.

שמעון סמיר מלכי. השתתף כניצב בכמה סרטים מצריים גדולים בשנות ה-40 (צילום: אלבום פרטי)

מלכי כניצב בסרט מצרי. מאוחר יותר הפך לאח בבית חולים פסיכיאטרי בישראל של שנות ה-50 (צילום: אלבום פרטי)

היהודים גורשו כידוע ממצרים ב-1948. בארץ, חיו העולים חיי עוני וכדי לספק להם קצת לחם לנשמה, הקים שמעון מלכי ב-1949 תיאטרון. הוא איתר בשכונת עמידר בבת ים חדר חזרות וגייס קבוצה של אמנים, כולם עולים ממצרים, שעבדו כמוהו בעבודות דחק במשך היום, והופיעו בלילות. זרים לסביבתם אך אהובים בביתם. "כולם", מספר הבן, "היו מוזיקאים ועשו את מה שאהבו".

את התיאטרון פקד קהל שחיפש את החיים שהשאירו מאחור, "אבל לא היה בזה כסף", אומר מלכי. "זו הייתה חזרה לשורשים, הנאה שאינה קשורה לחיים שהיו עניים מאוד. הם רצו את איך שהם היו פעם, באלכסנדריה וקהיר, כשהיו הולכים לתיאטרון. בתמונות אתה רואה איך כולם מסורקים בקפידה, לבושים במיטב הבגדים המכובדים. דבר לא מזכיר את זה שהם חיו מהיד לפה".

לילה מורד? לא יכול להיות

לאה לוסי מלכי (צילום: אלבום פרטי)

בוקר אחד ב-1949, קיבל האב מלכי הודעה לא שגרתית: מזוודה עם התגית "לילה מורד" הגיעה למסוף קבלת העולים בנמל חיפה. הוא לא האמין למשמע אוזניו. איך ייתכן שאישיות בסדר גודל של לילה מורד, הכוכבת שכונתה "סינדרלה של הקולנוע המצרי" ו"גיטרה של הזמר הערבי", תעלה לארץ בלי שהדבר יעורר סערה?

הוא מיהר לנמל כדי לפענח את התעלומה, אך כשהגיע, שמע שבעלת המזוודה כבר יצאה לכיוון יפו. באותו הערב דפק על דלת בכתובת שנמסרה לו ולא האמין למראה עיניו: אמנם, כפי ששיער, זו לא הייתה הזמרת והשחקנית המהוללת, ששמה העביר צמרמורת בלב מעריציה, אך האישה הצעירה שעמדה בפתח נראתה כמוה. לאה לוסי אסולין, התברר לו, היא בת דודתה של לילה מורד, ואף גדלה בביתה.

מלכי, שביקש לפרסם את התיאטרון שלו, החליט לגייס לשורותיו את מי שלימים תהפוך לאשתו, תחילה בזכות שמה. נדרשה לו עבודת שכנוע כיוון שמשפחתה לא רצתה שהיא תתקרב לאורח החיים הזה. אבל הוא התעקש. ולאה, שחיה תקופה בפריז וטעמה מחיי התרבות והחופש, נענתה לבסוף לבקשתו והגיעה לאחת החזרות. "אבא כמעט התעלף כששמע אותה שרה". לא במקרה כינו אותה בצעירותה "לילה מורד אל זרירה" (לילה מורד הקטנה). ב-1951 הם התחתנו.

שמעון ולאה מלכי ביום חתונתם, 1951. בנם שי מלכי: "אבא כמעט התעלף כששמע אותה שרה" (צילום: אלבום פרטי)

פוסטר להופעה של לילה מורד. "היא הייתה שרה נפלא ואני הייתי ממלמל את המילים" (צילום: אלבום פרטי)

מלכי זוכר מילדות את אימו שרה, כשהוא ואחיו הגדול, אשר, היו נוסעים איתה במונית לדודיהם. "זה הרגיש לי כמו לנסוע לסוף העולם", הוא נזכר, "נסיעה של שעה, דרכים לא דרכים, היא הייתה שרה נפלא ואני הייתי ממלמל את המילים".

אוצר: ארגזים של כרזות ישנות

את השירים ש"לילה מורד אל זרירה" שרה לבנה ביום היא ביצעה שנים קודם לכן בלילות, בהופעות של "להקת כוכבי הזהב המזרחית", בתיאטרון המשפחתי.

לאה לוסי מלכי בהופעה. לא בכדי כונתה "לילה מורד הקטנה" (צילום: אלבום פרטי)

התיאטרון עלה ופרח ויצא למסע הופעות, שכללו קטעי משחק קצרים, מערכונים, שירים ונגינה מסורתית – הכול בערבית. שמו הלך לפניו עד כדי כך שהוזמנו להופיע בפני הנשיא חיים ויצמן.

מלכי מופיעה בבית הנשיא חיים ויצמן. זמן קצר לאחר מכן הצורך לפרנס משפחות דחק הצידה את הכמיהה לחיי אמנות (צילום: אלבום פרטי)

אבל חיי הזוהר של "להקת כוכבי הזהב המזרחית" היו קצרים. מכל האנסמבל הגדול, רק פליקס מזרחי, שעלה ממצרים ככנר מנוסה, הצליח להגשים קריירה מוזיקלית כמלווה של זמרים וכחבר בתזמורת קול ישראל בערבית. הצורך לפרנס משפחות דחק הצידה את הכמיהה לחיי אמנות.

הוריו של מלכי פנו למקצועות טיפוליים והקימו בית חולים גריאטרי. רק לאחר מות האב, במהלך תקופת הקורונה, כשמיין את חפציו, מצא מלכי הבן אוצר חבוי: ארגזים של כרזות מהופעות שפניה של אימו מתנוססים עליהם. "עשרות פוסטרים מתפוררים, כרזות על הופעות בבתי קולנוע ומרכזי תרבות מחיפה ועד גדרה".

פוסטר להופעה של לילה מורד ביפו. "התיאטרון והלהקה היו הכי קרוב למצרים שהיה אפשר" (צילום: אלבום פרטי)

בבית דיברו ערבית, צרפתית וקצת עברית וחיו את התרבות שהשאירו מאחור. "התיאטרון והלהקה היו הכי קרוב למצרים שהיה אפשר", אומר מלכי. "מצרים הייתה המקום שלא מפסיקים לדבר ולחשוב עליו. כל פעם שלילה מורד הייתה עולה בסרט מצרי בטלוויזיה, היו עוצרים הכול, ואמא הייתה צועקת: 'הנה לילה מורד, בת דודה שלי'".

ההורים לא כיוונו לעזוב את מצרים, "הם גורשו", אומר הבן. "אבי היה בתחילת הקריירה שלו כשחקן, חבר בברנז'ה של שחקנים שהופיעו בסרטים מצריים, אלה שהוקרנו כאן בימי שישי. באחד מהם הוא מופיע בתור טייס. פשוט לא נותרה להם ברירה אלא לעזוב".

לילה מורד. "כל פעם שלילה מורד הייתה עולה בסרט מצרי בטלוויזיה, היו עוצרים הכול, ואמא הייתה צועקת: 'הנה לילה מורד, בת דודה שלי'" (צילום: ויקיפדיה)

הכוכבת לילה מורד (ליליאן מרדכי) הייתה אהובה במיוחד על קהל העולים, למרות העובדה שכשנישאה במצרים ב-1947, בחרה להתאסלם. היא הואשמה בריגול לטובת ישראל אך זוכתה מאוחר יותר. שיא הקריירה שלה כשחקנית וזמרת היה בסוף שנות החמישים. ב-1973 היא הופיעה בפעם האחרונה, ואחר כך גזרה על עצמה ניתוק מהקהל. ב-1995 היא נפטרה בקהיר, כשהייתה בת 77. "הייתה הערצה ממש לא סמויה לגברת, למרות כל הסיפורים עליה", מספר מלכי, "לדעתי, אבא שלי היה חצי מאוהב בה".

"קשה לזכור את הריח, המגע"

היחס של העולים למולדתם עקף את הפוליטיקה, למרות המשקעים הקשים, והיה ספוג בעיקר בנוסטלגיה. "זה היה הבית שלהם, אבל באותה המידה זה גם לא באמת היה הבית שלהם", אומר מלכי. "הם היו יהודים שגרו ברובע היהודי ותמיד הייתה מסביב אנטישמיות. עם המעבר לישראל, המצרים התחילו להיתפס כאויבים שלנו".

שי מלכי. "אני כבר לא זוכר את הקול שלה, אבל אני זוכר את ההרגשה" (צילום: אלבום פרטי)

אביו, שהשתתף כאח במלחמת יום הכיפורים, עבר את התעלה למצרים. "זה שהוא נולד שם לא אמר לו דבר, אלו היו האנשים ששנאו אותנו ורצו במותנו". אחרי הסכמי השלום, ההורים חזרו לבקר שם, וסיפרו עם שובם שהשכנים קיבלו אותם בכבוד רב. "כשנפתחו הגבולות בהתחלה זה היה מפחיד, אבל אחרי זה הם היו באופוריה, והנסיעות לשם הפכו לשגרת חיים. אבא היה נוסע לשם פעמיים בשנה עם בדים מיוחדים והיה חוזר עם חליפות ועניבות".

בערוב ימיה האם לאה חלתה באלצהיימר ובניה סעדו אותה עד רגעיה האחרונים. שמעון האב נפטר כמה שנים אחריה. "ככל שמתרחקים מהמוות, מתקהים טיפה החושים", אומר מלכי, "קשה לזכור את הריח, המגע. אמא שרה מדהים. אני כבר לא זוכר את הקול שלה, אבל אני זוכר את ההרגשה. בשנות ה-80 עליתי על תקליט שאמא הקליטה, שנמצא בארכיון של חברה שלימים נרכשה על ידי הד ארצי. אמרו לי שכדי לשמוע אותו צריך להזמין 1,000 תקליטים. בגיל 21 לא היה לי את הכסף לזה. לצערי היום כבר אי אפשר להשיג אותו".

"למרות הצנע הם לבושים טוב, מאופרים"

מלכי הבן, שמתגורר כיום בקדימה צורן, בחר במוזיקה ועסק בה באופן מקצועי כנגן גיטרה במשך כמה שנים, עד שבדומה להוריו, פנה לאפיקי תעסוקה אחרים. כישוריו בתחום הגרפיקה אפשרו לו לעשות רסטורציה לאוצר הכרזות והתמונות שמצא בבית אביו, ולהתמקד בתמונה אחת, מעט מטושטשת, שהצליחה, לדבריו, לנצור בפריים הלך רוח של תקופה.

"להקת כוכבי הזהב המזרחית" בהופעה. "היא באמת הייתה דומה ללילה מורד" (צילום: אלבום פרטי)

בתמונת ההופעה של הלהקה נראים הוריו בבירור. "התמונה אפשרה לי לראות כמה אבא שלי היה נאה, כמה אמא שלי הייתה יפה. היא באמת הייתה דומה ללילה מורד. אלו היו החיים שלהם. למרות הצנע הם היו לבושים טוב, מאופרים, מסורקים. זו הייתה הצהרת כוונות שאמרה: כפי שאנחנו נראים, ככה נחיה".

ממרחק השנים, מלכי סבור שלהתחיל לעסוק בתיאטרון כשאין לך כלום, זה חסר אחריות, אבל הוא מלא הערכה להוריו. "אני מתפעל ממה שהם עשו בחיים שלהם ואיך שגידלו וחינכו אותנו. כשאתה מוזיקאי או שחקן אין לך שליטה על זה, זה מה שאתה רוצה. זה כל מה שאתה נושם, הולך לישון וקם איתו. זה חזק ממך".

קטע מסרט מצרי ששמעון מלכי מופיע בו: