שרי הליכוד, שלמה קרעי ועמיחי שיקלי, גילו ביומיים האחרונים שבנק ישראל מחויב לאליטות, ולא לציבור הרחב. אפשר לדון בטיעונים שלהם לגופם, אבל מוטב היה אם היו מתחילים מלדאוג לנעשה תחת אחריותם. בשבוע שעבר אישרה הכנסת בקריאה ראשונה תקציב קיפאון, בלי התמודדות עם יוקר המחיה, בלי השקעה נדרשת בתשתיות, ועם יעד הגרעון הנמוך ביותר אי פעם. בנושא זה, קולם של השרים לא נשמע.
בנק ישראל והשיטה
א. מכבד את בנק ישראל כגוף עצמאי, אין ספק שעצמאותו חשובה לכלכלת ישראל, ואפילו לא רמזתי שצריך לפגוע בעצמאות שלו, אבל אף אחד לא חסין מביקורת. זו דמוקרטיה.
ב. לגופו של עניין, האם באמת ראינו שהעלאות הריבית הורידו את האינפלציה? התשובה היא לא. בסיס האינפלציה התרחב והיא הפכה ל"דביקה". >
— ????????שלמה קרעי – Shlomo Karhi (@shlomo_karhi) April 3, 2023
למרות שזכה לביקורת רבה, טיעוניו של קרעי נגד העלאת הריבית אתמול (שני) אינם מופרכים. ראשית, מותר לקיים דיון ציבורי על העלאת הריבית. זו החלטת מדיניות שיש לגביה עמדות שונות, והבעת עמדה אודותיה אינה פוגעת בעצם העצמאות של הבנק המרכזי.
גם בטיעון השני של קרעי יש צדק מסוים: האינפלציה לא ירדה, אם כי קשה להעריך כמה העלאת הריבית מיתנה אותה. מטרתה של העלאת הריבית היא הורדת מחירים על ידי פגיעה ביכולת של הציבור לרכוש. האינפלציה בישראל מונעת קודם כל מגורמי חוץ, וקשה לדעת כמה הפגיעה שהסבה עליית הריבית גרמה לאנשים לקנות פחות, ובכך להרגיע את עליית המחירים.
דווקא בגלל זה, הטיעון שעליית המחירים הפכה ל'דביקה', כלומר שהיא אינה מוגבלת רק לתחומים ספציפיים כמו אנרגיה או מזון שמושפעים מסיבות חיצוניות, מחזקת את הטיעון בעד העלאת ריבית. לפי ההיגיון המוניטרי, אם כל המחירים עולים, מתחזק הצורך לפגוע בהכנסה הפנויה של הציבור כדי להוריד את הביקוש.
גם ההצעה לשמור על הריבית ללא שינוי יכולה להיות הגיונית. נגיד בנק ישראל אמיר ירון בעצמו אמר שלוקח לריבית זמן להשפיע. גם טענתו שהבנקים הם המרוויחים הגדולים מהמצב מדויקת, אם כי היכולת של תחרות לפתור את המצב, ששורשיו כרוכים בעומק השיטה הכלכלית, מוטלת בספק.
אך הביקורת של קרעי מתעלמת מבעיה אחרת שבנק ישראל מתמודד אתה – הצורך לעקוב אחרי המגמה העולמית כדי למנוע את היחלשות השקל, שבאמת יכולה להוביל לעליית מחירים (ובהיבט זה, להתנהלות הפזיזה של הממשלה בה הוא חבר, שכוללת קידום רפורמה משפטית ללא הסכמה רחבה, יש השפעה).
אבל הבעיה הגדולה בדבריו של קרעי, היא שהוא אינו עוד משתתף בשיח הציבורי על גובה הריבית. כשר התקשורת, הוא בעצמו הצביע בממשלה בעד תקציב המדינה, שאושר בכנסת בקריאה ראשונה.
כשר חרוץ שיורד לפרטים, הוא בוודאי יודע שמדובר בתקציב שהגידול הריאלי שלו אפסי, ויעד הגרעון בו הוא הנמוך ביותר אי פעם. הוא מבין שבתקציב הנוכחי אין שום בשורה חברתית, למרות שהוא אושר בתקופה של גאות כלכלית יוצאת דופן, ועודף תקציבי חסר תקדים.
שיקלי וקרעי בוודאי מבינים שעשרות מיליארדי השקלים שהצטברו בקופת המדינה הלכו להחזר מוקדם של חובות, במקום לשיפור שירותים, קצבאות, בנייה של תשתיות, דיור ציבורי, בניית כיתות, או כל דבר אחר שישפר את החיים במדינה. כמו בנק ישראל, התקציב שאישרו שני השרים מכוון יותר לחברות דירוג האשראי מאשר לציבור הרחב בישראל.
צודקים שרי הליכוד שהכלכלה הישראלית מחויבת יותר לאליטות מאשר לציבור הרחב. מה שהם פספסו, במכוון או במקרה, שגם הם חלק מהשיטה.
