במשפחת אשר הזהות העיראקית היא מקור הגאווה. ההורים גדלו בין ערבים בבגדד ודיברו "עיראקית של יהודים", ויותר מ-70 שנים אחרי, הגו ילדי המשפחה משחק קלפים, "רביעיות בפיג'מה", ללימוד השפה, כהצדעה למורשת התרבותית של ההורים.

המשחק מוקדש לזכרו של אב המשפחה, ראובן אשר, שנפטר ב-2021. "אנחנו מרגישים כבוד ומחויבות לשימור של שפת האם של אבא ושל התרבות העיראקית שהגיע ממנה", אומרת הבת הבכורה שרון בורג, "כמו שתורמים בבית כנסת לזכרו של מישהו, ככה אנחנו מנציחים את אבא".

קוד הלטאה על הקיר

אם  המשפחה, דרורה אשר, 78, נולדה בעיראק, אך כבר כשהייתה בת שש עלתה עם משפחתה לישראל במבצע עזרא ונחמיה להעלאת 120 אלף יהודי עיראק. אין לה זיכרונות רבים מילדותה המוקדמת שם.

דרורה אשר (מימין) עם אחותה אסתר בנעוריהן. "אבי לא נתן לנו לצאת, אמר שהחברים שלנו הם האחים שלנו" (צילום: אלבום פרטי)

"גרנו בבגדד בסביבה שלא הייתה בה קהילה יהודית ממש", היא מספרת, "בוסתן של ערבים. אימי הייתה תופרת לכל השכונה, ואבא עבד בזהב, צורף. הוא לא היה נותן לנו לצאת. היה אומר שהחברים שלנו הם האחים שלנו, וסוגר את הדלת. לא היה לי שום חבר בחוץ. לא שלחו אותנו לבית הספר, רק את הבנים".

דיברתם עברית?
"לא דיברנו עברית בכלל. הייתה ערבית של יהודים, ערבית-יהודית, עיראקית-יהודית. אנחנו הבנו אותם, והם לא הבינו אותנו". ליהודים היה קוד אזהרה מפני נוכחות ערבים, כפי שסיפר לבורג הדוד, "הם אמרו 'לטאה על הקיר', שזה אומר 'תיזהרו, יש כאן ערבי ששומע'".

אחרי העלייה לארץ המשיכו לדבר בבית ערבית, אבל בחוץ נאלצה הילדה דרורה לדבר רק בעברית. "זה לא טוב", היא אומרת כיום, "עוד שפה זה עוד עולם. מה שאני יודעת, רציתי להקנות לילדים שלי. כל הכבוד לרוסים שבאו לארץ, דיברו עם הקטנים שלהם רק רוסית".

רמי, תגיד קוקה קולה

ראובן ודרורה אשר נישאו ב-1969 ועברו להתגורר ברמת גן, שם נולדו ארבעת ילדיהם: שרון בורג, 50, אשת שיווק; רמי, 48, רוקח וחוקר לשון; מיטל פנחס, 44, מיקרוביולוגית; וגיל, 37, איש מחשבים. ארבעתם זוכרים היטב את "השפה של ההורים".

ראובן ודרורה אשר ביום חתונתם. בורג: "אמא לא נתנה לאבא לדבר רק עברית" (צילום: אלבום פרטי)

עיראקים, אומרת הקלישאה, לא עוזבים את רמת גן. "בשתיים בלילה צועקים 'יחזקאל'", אומרת בורג, "וכולם יוצאים". במשפחת אשר אוהבים לצחוק. בבית השפה העיראקית הייתה מאוד מדוברת. "על אבא לא שמעו מבטא, הוא תמיד דיבר עברית. אבל אמא לא נתנה לו. אמא כל כך חיה את זה ואוהבת את השפה, אז היא גרמה לו לדבר אותה גם".

"כשרמי נולד", נזכרת אשר, "איך שהבאתי אותו הביתה, התחלתי לדבר אליו בערבית. אז ראובן שאל אותי: 'מה את מדברת בערבית? מה הוא מבין?' אמרתי לו: 'אבל הוא שומע'. בעיראקית הקו"ף מאוד חזקה, מודגשת, וכשרמי היה בן שנה ומשהו, היו עומדים סביבו כל הילדים במשפחה ואומרים לו: 'תגיד קוקה קולה', וצחקו מאיך שהוא מבטא את הקו"ף".

רמי אשר: "חשבנו שהשפה הזאת היא השפה הפרטית שלנו, וככל שנחשפנו יותר, ראינו שגם הסלנג שחשבנו שהוא ביתי, קיים כמעט בכל בית שדובר את השפה". "הבנו", מוסיפה בורג, "שזו לא סתם בדיחה פרטית או משפחתית, שיש עוד אנשים שמדברים אותה שפה".

דודו טסה עשה את ההבדל

לתרבות, מעבר לשפה, לקח להם זמן להתחבר. בורג: "רק בחמש השנים האחרונות התחברתי. לפני זה היה לי קשה שאמא ואבא היו שומעים שירים בערבית".

התביישת?
"לא יודעת אם התביישתי".

ואיך בכל זאת התחברת?
"מי שגרם לי להתחבר זה דודו טסה. המוזיקה שלו הייתה כמו גשר, הרוקנרול שהוא הכניס לה, רק בזכות זה התחלתי להתחבר. מאז התחלתי לאט-לאט לשמוע מוזיקה ערבית וליהנות מזה. זה גרם לי לחקור יותר את התרבות והשורשים. בשנים האחרונות חקרתי את הנושא, הגעתי למצב שאני נכנסת לגוגל ארת' והולכת בין הרחובות, קוראת בערבית, רואה סרטונים, שולחת למשפחה".

דודו טסה. בורג: "המוזיקה שלו הייתה כמו גשר" (צילום: תומר נויברג/פלאש 90)

ראובן ודרורה אשר דבקו בתרבותם העיראקית. לרגל 50 שנות נישואיהם, החליטו הילדים להכין להם מתנה מיוחדת במינה: משחק קלפים, רביעיות, שכולו מילים בשפה שהכירו ואהבו. "ברגע שהרעיון עלה, הכול כבר רץ לי בראש", מספר אשר. "יש לי תואר שני בלשון, אני עוסק בלשון, בערבית, בעריכה לשונית. זאת האהבה האמיתית שלי. התעסקות בשפה, בהומור לשוני, זה השטח שלי".

"במשחק", אומרת בורג, "רמי בא לידי ביטוי. יש לו את חוש ההומור הזה, השנינות הזאת, הראש האחר הזה, אז הוא המציא את המשחק".

במרכז: החפיסה המקורית של המשחק. רמי אשר: "שפה והומור לשוני זה השטח שלי" (צילום: ג'וליה לרמה)

הבדיחה המשפחתית הופכת לעניין רציני

בהתחלה הכינו עותק אחד לא מחייב של משחק הקלפים. "אספנו כל מיני תמונות מגוגל, לא הקפדנו על האיות ועל התעתיק". אבל אחרי שאביהם נפטר, ב-2021, הרעיון התפתח וצמח.

ראובן אשר. פנחס: "גם מפגשים תרבותיים משותפים הם הנצחה של אבא" (צילום: אלבום פרטי)

"אבא היה איש של אנשים", מספרת בורג, "הוא ראה את האדם. היה לו ספר טלפונים והוא היה מתקשר לאנשים בכל חג, יום הולדת, יום נישואין, אפילו לקופאית בסופר. לשבעה הגיעו כל כך הרבה אנשים מכל הגילים, כל השכנים היו פה. אתה רואה כאן 7 קומות, יש כאן משפחות, זוגות צעירים עם ילדים קטנים, ואני חושבת, מה הסיכוי שאנשים כאלה איכשהו יצרו איתו קשר?, והם באו וסיפרו לנו עליו דברים שלא ידענו. רבים סיפרו על אבא שאנחנו מכירים, אבל לשמוע את זה מכל כך הרבה אנשים זה היה מאוד מרגש".

משפחת אשר במחווה לתמונות משפחתיות ישנות. פנחס: "מאז שאבא נפטר, אנחנו משתדלים יותר להיחשף לתרבות העיראקית" (צילומים: אלבום פרטי)

הכובע הופך לסיר (צילומים: אלבום פרטי)

וגם הסינר מקבל פרשנות מקורית (צילומים: אלבום פרטי)

מותו של האב חולל שינוי. "מאז שאבא נפטר", מספרת פנחס, "אנחנו משתדלים יותר להיחשף לתרבות העיראקית. הלכנו כמה פעמים להופעות של מוזיקה ערבית, להרצאות, להכיר יותר את האנשים ואת התרבות, וגם המפגש המשפחתי חשוב לנו. מפגשים תרבותיים משותפים אחרי לכתו של אבינו הם סוג של הנצחה שלו. הוא מאוד חסר לנו בסיטואציות האלה".

במהלך השבעה, נחשפו בני המשפחה המורחבת למשחק. "זה ממש הצחיק אותם", מספרת בורג. "זה היה קצת לא נעים, כי היינו בשבעה של אבא שלנו, אבל הבנו שיש פה משהו יותר רחב מאשר רק המשפחה המצומצמת שלנו. הם ביקשו שנדפיס עותק גם עבורם. כך החלטנו להדפיס עותקים עבור יתר בני המשפחה לרגל ה-30 של אבא. ככל שעבדנו על זה הבנו שאנחנו לא יכולים להשתמש סתם כך בתמונות מגוגל, שיש לעשות את זה כמו שצריך. היו לרמי עוד ועוד רעיונות, וכך זה התרחב".

"לתמונות של הבישולים עמדנו ובישלנו", מספרת אשר, "וירון בעלה של שרון וצילם את המנות".

צלחת בעבע קדרסי עם קלף המשחק של המאכל. דרורה אשר: "לתמונות של הבישולים עמדנו ובישלנו" (צילום: ג'וליה לרמה)

הגרסה החדשה והמשופרת כוללת 208 קלפים שמחולקים ל-52 קטגוריות שונות, לא שגרתיות. מאכלים כמו קובות ומַחְ'בּוּזַאת (מאפים); חְוַאוִין (חיות); ברכות ואיחולים, חגים ומועדים; קללות כפולות ומכופלות, צרות צרורות וגם בְּדַאלַכּ דַכְּתוֹר (איך מתלוננים אצל הרופא).

קופסת המשחק (צילום: ג'וליה לרמה)

הקלפים. מחיות – חְוַאוִין, עד בְּדַאלַכּ דַכְּתוֹר – תלונות לרופא (צילום: ג'וליה לרמה)

52 קטגוריות ובהן קובות, ברכות ואיחולים. לא רק קללות (צילום: רביעיות בפיג'מה)

הם הכינו 50 עותקים למשפחה, ומשם זה התגלגל והתפשט. "כל פעם הגיעו עוד ועוד הזמנות, והיינו מייצרים עוד עותקים", מספרת בורג. "לא האמנתי בכלל שנצליח למכור הכול, ועד עכשיו זה הולך לנו ממש טוב. מכרנו גם עותק לאוניברסיטת תל אביב, לצורכי מחקר".

בין קלפי המשחק יש מילים כמו דִשְדַאשַה (כותונת), בּוּמַה (ינשוף), צַ'רְפַּאיַה (מיטה), נִזַאח צַ'צְ'מַה (מנקה בורות שופכין), צַ'נַג (שיניים תותבות), ג'וּד (בקבוק גומי ממולא מים חמים), סְיַאנַה (לכלוך), קִזִרְקוֺרְט (שתיחנק), קַרְנַבּׅיט (כרובית), זַרִנְטַח (חילזון), כִּפְכִּיר (כף גדולה מחוררת), לְְחִיף (שמיכת פוך) וצִ'קְצַ'אקַה (רעשן).

הקלפים וחוברת ההסבר. רמי אשר: "יכולנו לשים ליד כל מילה את התרגום שלה, אבל אז כבר לא לומדים מזה" (צילום: ג'וליה לרמה)

הם הקימו אתר אינטרנט עבור המשחק. "רצינו שכמה שיותר משפחות ייחשפו לזה, ייהנו מזה וילמדו מזה", אומר אשר. "זה לא היה המקצוע של אף אחד מאיתנו ביומיום, אבל התאגדנו כולנו למטרה הזאת. נעזרתי במילונים ואנשי מקצוע. העדפנו שהתרגום למילים לא יוצג על גבי הקלפים עצמם, אלא בחוברת המצורפת למשחק. חשוב שאנשים ילמדו לקרוא ולהגות את המילה בערבית, ולא יתפתו לקרוא רק את התרגום העברי. חוברת המשחק מכילה גם קישור לסרטון שבו ניתן להאזין להגיית הביטויים במשחק".

"התגובות על הסרטון מעולות", אומרת בורג, "אנשים נקרעים מצחוק, וזו הדרך שלנו לשמר את שפת האם ואת התרבות של אבא".

על אריזת המשחק יש איור של האב והקדשה לזכרו. "במצגת של הגיית הביטויים שמנו תמונות שלו עם המשפחה. זו שפה שהיא לא סתם מילים, זו המהות, זה כאילו הנפש שלך".

משפחת אשר. "ברמת גן בשתיים בלילה צועקים 'יחזקאל', וכולם יוצאים" (צילום: ג'וליה לרמה)