התחנות כבר עומדות לצד המסילה, השלטים הדיגיטליים מבשרים מתי תגיע הרכבת הבאה, ומדי פעם אפילו חולפת רכבת על פסי הקו האדום בשדרות ירושלים ביפו. רכבת קלה? חללית לבנה. אירופה. רק דבר אחד עדיין חסר – נוסעים. אלה יגיעו, אולי כבר בחודש הבא, אם תמומש סוף סוף ההבטחה, אחרי ארבע שנים שהשדרה הייתה סגורה לתנועה. אחרי המתנה ממושכת ואינסוף הבטחות שתכף, שאו-טו-טו.

תחנות הרכבת הקלה. המתנה של ארבע שנים עומדת להסתיים (צילומים: הדס יום טוב)

"פה בשדרה, צמד המילים 'עוד חודש' הפך להיות התשובה להכול", אומר עבד עיסא וצוחק, תוך כדי שהוא ממרק זוג אופניים חשמליים בחנות האופניים שלו. "מה שמצחיק זה שאומרים עוד חודש כבר כמה חודשים טובים. בגלל זה בדרך כלל מוסיפים גם 'בעזרת השם, בלי נדר'. או בגרסה הערבית, 'אלחאמדולילה'. שזה כמו בעזרת השם בלי נדר, אבל במילה אחת".

עבד עיסא, בעל חנות אופניים חשמליים ביפו. "היה נחמד להגיע לאמצע תל אביב תוך כמה דקות" (צילום: הדס יום טוב)

עיסא לא יודע אם ממש התרגש כשראה בפעם הראשונה את הרכבת נוסעת באחת מנסיעות הניסיון שמתקיימות כבר כמה חודשים. "שמעתי את הצלצול וזה היה מוזר. הבן הקטן שלי מאוד התלהב, כי זה מאוד מגניב. הוא מאוד רוצה לנסוע בה. אנשים מתלהבים ואני קצת לא מבין. זו רכבת. יש כמעט בכל עיר שפועלת כמו שצריך. אבל כן, יהיה נחמד להגיע לאמצע תל אביב תוך כמה דקות".

בינתיים נפתחה השדרה להולכי רגל, נסלל שביל האופניים, נשתלו ערוגות פרחים מסביב לעצים הוותיקים שראו הכול והותקנו גדרות נמוכות. עיסא (44) נולד וגדל בשדרות ירושלים ומתגורר בהן עד היום עם אשתו וחמשת ילדיהם. את החנות, בבניין עות'ומני צבוע בתכלת, רכש לפני כעשר שנים.

חנויות סגורות בשדרות ירושלים. עיסא: "המקום הפך להיות יותר כזה שעוברים דרכו" (צילום: הדס יום טוב)

"כשהייתי נער, היו כאן הרבה יותר אנשים", הוא מספר. "אבל כשהתבגרתי, לאט-לאט התחילו להיסגר המסעדות ובתי הקפה שהיו פה, והמקום הפך להיות יותר כזה שעוברים דרכו. אנשים עברו, קנו בורקס, קנו בשר ודגים, ואת הבילויים עשו באזור של כיכר השעון או בתל אביב".

האם האנשים יחזרו? "הרכבת", הוא אומר, "היא לא כמו כביש. בכביש חונים, עומדים, אנשים על אופנועים, קונים על הדרך. ברכבת זה לא ככה. זה מוריד את העבודה. אני שומע הרבה חששות כאלה. אבל צריכים להתחיל כדי שנראה.

שביל אופניים. עיסא: "מאז שיש פה שביל כזה אנשים יותר מתעניינים" (צילום: הדס יום טוב)

“מאז שיש פה שביל לאופניים אנשים יותר מתעניינים. ויכול גם להיות שעם הרכבת לאט-לאט יתחילו לפתוח מחדש גם בתי קפה ומסעדות, ואז תחזור גם תנועה טבעית של אנשים שתמלא את השדרה. כבר התחילו לפתוח פה עסקים חדשים במקום אלו שנסגרו".

"היברידית, הטרוגנית, רב-תרבותית"

זו לא הפעם הראשונה שפני השדרה משתנים. לשדרות ירושלים ביפו היסטוריה ארוכה, וב-108 שנות קיומה חיו בה ערבים וטורקים ואנגלים, יהודים ואחרים, והשדרה הפכה ממגורי אליטה פלסטינית למרכז תרבותי, לציר תנועה ראשי וסואן ולסלאמס מוזנח.

"הרבה מאוד גלגולים", אומרת ורד נבון, צלמת ומעצבת גרפית, המתגוררת כבר 20 שנה ברחוב סמוך לשדרה. "ותמיד היא הייתה שדרה היברידית, הטרוגנית, רב-תרבותית, רב-דתית. זה הקסם שלה, ונקווה שהוא לא יפוג".

בורקס ז'ק המיתולוגי. ורד נבון: "שכבות של היסטוריה חבויות כאן" (צילום לפני פסח: הדס יום טוב)

נבון גדלה בחולון ועברה גם בתל אביב, עד שהגיעה לשדרה ב-2003. "בדיעבד, המעבר ליפו שינה את חיי. גיליתי שהרבה יותר טבעי לי לגור בסביבה הטרוגנית. זכרתי מילדותי את מחזות הזמר באלהמברה, את סמי בורקס, את גלידה קוזו ואת מלאבי דג'אני, שדרה שוקקת חיים. אבל המציאות בתקופה שהגעתי הייתה אחרת. מתה, מוזנחת. ובכל זאת הרגשתי, ואני מרגישה פה עד היום, גם בבית וגם תיירת בו בזמן. כשאני הולכת ביפו אני מגלה כל יום דברים חדשים, שכבות של היסטוריה חבויות כאן. זה כל כך מרגש, וכצלמת זה מרתק עבורי".

"האליטה הפלסטינית התגוררה כאן"

שדרות ירושלים נסללו על ידי הטורקים ב-1915 כדי לקשר בין תחנת הרכבת הישנה (כיום מתחם התחנה) לבין דרך ירושלים ההיסטורית (כיום הרחובות בן צבי ועולי ציון). "הטורקים סללו, אבל מי שתכנן אותה", מספרת נבון, "היה אדריכל יהודי, גדליהו וילבושביץ, שמאוחר יותר סלל אותה שדרה גם בדמשק".

בימי הטורקים נקראה השדרה בולבארד ג'מאל פאשה, על שם המושל בסוריה; כשהאנגלים הגיעו היא הפכה לקינג ג'ורג' אווניו, על שם המלך ג'ורג' החמישי. "אבל התושבים הערבים קראו לשדרה 'נוזהה' – טיילת, מקום שנעים להסתובב בו".

הפריחה של השדרה הייתה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. "זו הייתה שדרה יפה, מטופחת עם גינות מפוארות", אומרת נבון. "שדרה ששילבה את יפו המודרנית עם הכפריות של האזור. היו בה גם סוסים וגם מכוניות. האליטה הפלסטינית התגוררה כאן, והכי חשוב – הייתה בה תרבות: ארבעה בתי קולנוע, כולל אולם אלהמברה, שהיה בשעתו האולם הכי חשוב במזרח התיכון. הבניין הוקם ב-1937, ובערב הפתיחה הוקרן בו הסרט 'נשיד אלל אמאל' (שירת התקווה) בכיכובה של אום כולתום, ובהמשך הופיעו בה פריד א-אטרש וכל המי והמי של העולם הערבי באותה תקופה".

פתיחת אולם אלהמברה בשדרה, 1937. המי ומי של העולם הערבי הופיעו כאן (צילום: ספריית הקונגרס, ויקימדיה)

הבניין שליד המזרקה, בפינת הרחובות בן  צבי ועולי ציון, שנראה למבקר מזדמן כמו עוד בניין, היה בניין העירייה. "בנה אותו עסאם בק סעיד, שהיה ראש העיר", מספרת נבון, "הוא גר למעלה עם המשפחה שלו. שתי הקומות התחתונות הושכרו לעירייה, ולמטה, בקומת הרחוב היו בתי קפה ומסחר".

ב-1948 יפו נכבשה, רבים מהתושבים הפלסטינים גורשו או נאלצו לברוח, והשדרה, שנפגעה במלחמה, נעזבה. אז גם קיבלה את שמה, על שם בירת ישראל. בניין אלהמברה הפך להיות קולנוע "יפאור", ומאוחר יותר ננטש.

"השדרה הייתה מעין עיר קטנה"

"אחרי הקמת המדינה", ממשיכה נבון, "הגיע גל של פליטים מהשואה. בעיקר התבססה כאן קהילת יהודי בולגריה, שהגיעה כקהילה שלמה ומגובשת, עם כל המוסדות. השדרה התאימה להם, היא דמתה למה שהכירו בבולגריה: חיים משותפים של יהודים, נוצרים ומוסלמים. הם הרגישו נוח ביפו, והחלה פריחה מחודשת".

הפריחה המחודשת התחזקה כשבשנות ה-60, המפיק גיורא גודיק קנה את אלהמברה, והביא לשדרה הצגות תיאטרון ומחזות זמר גדולים. "עלו כאן גבירתי הנאווה, הלו דולי, איי לייק מייק, כנר על הגג  ועוד מחזות גדולים. כאן הועלה קזבלן, המחזמר העברי הראשון שזכה להצלחה מסחררת. כל המפורסמים של ישראל הגיעו לכאן בתקופה הזו. זה מן הסתם הביא המון אנשים, והמון צעירים, ואיתם גם בתי קפה, מסעדות וגלריות".

תיאטרון אלהמברה מציג את "הלו דולי", 1968. נבון: "כל המפורסמים של ישראל הגיעו לכאן בתקופה הזו" (צילום: פריץ כהן/לע"מ)

"השדרה הייתה מעין עיר קטנה", מתארת נבון, "כל מה שצריך היה פה – בית חולים (דג'אני), בית משפט, בית דואר, בתי התפילה של כל הדתות, בית מלון, כל המסחר שצריך, בתי קפה ומסעדות. היה מועדון ספורט (מכבי יפו), היו מצעדים, היה אפילו לונה פארק, שעבר ב-1970 לשדרות רוקח. היה פה כל מה שעיר צריכה".

בשנות ה-70 החלה דעיכה. בתי הקולנוע נסגרו, גודיק פשט את הרגל וסגר את תיאטרון אלהמברה, "הבולגרים של יפו עברו לערים אחרות, וכבר לא הייתה בשדרה קהילה שהפיחה חיים במקום".

המרכז לסיינטולוגיה במבנה שבו שכן תיאטרון אלהמברה. המבנה היה נטוש עד שהקהילה הסיינטולוגית רכשה אותו ב-2011 (צילום: הדס יום טוב)

מאז המצב הלך והידרדר. "עם פתיחת הציר הזה לכיוון תל אביב, הזיזו את המזרקה מאמצע השדרה הצידה, עשו שינויים תחבורתיים, והשדרה הפכה לציר תנועה, כביש ראשי, עם מסחר אבל בלי תרבות. את אלהמברה, שהיה נטוש, רכשה ב-2011 הקהילה הסיינטולוגית, והבניין הפך למרכז שלהם בישראל. זה היה המצב עד תחילת העבודות על הרכבת".

"השדרה הפכה להיות מפעל חיי"

נבון שולטת בכל ניואנס בהיסטוריה של השדרה. האובססיה שלה למקום הולידה ספר יפהפה: "השדרה – שדרות ירושלים בעיני הצלמים", המאגד מאות תמונות של השדרה ומבניה בתקופות שונות ואת סיפורה ההיסטורי.

"עבדתי עליו חמש שנים, והשדרה הפכה להיות מפעל חיי", היא מודה. "רציתי לגלות כל פרט על השדרה הזו, על העבר שלה, על ההווה שלה. אגרתי כל כך הרבה כאב ותסכול: למה אתם הורסים מבנים ועוגנים היסטוריים? למה עוקרים עצים? למה הורסים את החיים של הסוחרים? למה עוקרים בני אדם?"

ורד נבון וספרה. "ראיתי שהמקום הזה יקר לעוד אנשים" (צילום: הדס יום טוב)

היא החלה לחקור ולנבור ולאסוף. "ישבתי בארכיונים, ביקשתי מאנשים, פרסמתי ברשתות". וכך גילתה למשל, שבסביבות המזרקה היו 5-4 צלמניות, "וכל הילדים צולמו כאן. לכל ילד יש תמונה ליד המזרקה. זה נורא מצחיק".

האובססיה הייתה שלה, אבל מרגע שהחלה לפרסם ברשתות את כוונתה להוציא ספר הבינה שזה לא רק היא. "ראיתי שהמקום הזה יקר לעוד אנשים. הייתה התעניינות מטורפת. כשעשיתי הדסטארט, 300 איש קנו את הספר עוד לפני שהוא יצא".

"אולי יירדו מהרכבת ויירצו קפה ומאפה"

העבודות להקמת הרכבת שהחלו ב-2019, הביאו ארבע שנים של שממה, שהרגה את המסחר בשדרה. גם כיום הרבה חזיתות חנויות סגורות. "הכול היה סגור, כולם סגרו", מספר חסן עטיה (74), בעליה של מאפיית עטיה. "מהרמזור הזה עד הרמזור הבא נשארו אולי ארבע חנויות שהיו קודם. איך אני שרדתי? אני מוכר לחם ומאפים למסעדות באזור, בלי זה גם אני הייתי סוגר".

מאפיית עטיה. הבעלים חסן עטיה: "אני מוכר לחם ומאפים למסעדות באזור, בלי זה גם אני הייתי סוגר" (צילום לפני פסח: הדס יום טוב)

עטיה, שנולד וגדל בשדרה, פתח את המאפייה שלו מול אלהמברה בסוף שנות ה-60: "הכול עבד, אנשים היו באים בערב ממרכז תל אביב. לפני הצגות אנשים היו באים לקנות בורקס וסמבוסק, מכניסים לתיק כדי שלא יידעו שהם נכנסים עם האוכל לתיאטרון. הייתי קם בבוקר, רואה שמחליפים את האותיות בשלט למעלה באלהמברה, מה שאמר שיש היום הצגה, וידעתי שצריך להתכונן לערב עמוס".

מאז שנסגרה השדרה לעבודות, "כלב לא עבר פה", הוא אומר, "כשהיה כביש עם מכוניות, היו עוצרים וקונים, ככה, בדרך. אנשים החליפו אוטובוס והיו באים לקנות משהו לאכול או שתייה. מי יודע, אולי עכשיו אנשים יירדו מהרכבת, ירצו קפה ומאפה. נצטרך לחיות ולראות".

גם אשר אשכנזי (71), בעליה של חנות צעצועים שמציעה צעצועי עץ, פאזלים ומשחקי קופסה נולד ביפו, בבית החולים דג'אני. את החנות פתח לפני עשר שנים. "אנשים עדיין מחפשים את הצעצועים של פעם. דווקא ההורים הצעירים רוצים את זה עבור הילדים שלהם, שלא יהיו תקועים מול המסך".

אשר אשכנזי, בעל חנות צעצועים. "היה כיף לא נורמלי לגדול כאן, אבל גם אני כבר עברתי לראשון לציון" (צילום: הדס יום טוב)

הוא חווה את הרחוב כשהיה הומה, מלא חיים. "היה כיף לא נורמלי לגדול כאן. אווירה של סינמה פרדיסו. זו הייתה יפו שלנו, אבל היא השתנתה. התושבים הזדקנו, לילדים לא היה מה לחפש פה, לא היו פה מוסדות חינוך טובים. אנשים גלשו צפונה ודרומה. גם אני כבר לא גר פה, אני גר בראשון לציון, איפה שכל המדינה גרה. לא בא לי לגור בג'יפה הזו".

השנים האחרונות היו קטסטרופה, כדבריו. "בית קברות. יש יותר כלבים מאנשים. היו פה המון הצפות. אני מחזיק בשיניים. התחלתי ביפו ואני אגמור ביפו. יותר גרוע לא יכול להיות. אני מאוד מקווה שהרכבת תביא פרנסה טובה. אולי תחזיר קצת עטרה ליושנה".

"השדרה מאוד מתפתחת, מגיעים צעירים"

כבר עכשיו אשכנזי מזהה "דם חדש", ומצביע על "פירות הארץ", חנות ירקות שנפתחה בצדה השני של השדרה, במקום חנות הנעליים שנסגרה שם במהלך העבודות. הירקנייה החדשה שייכת לאורי חוביבה, שמתגורר בחולון. "אני בעסק 35 שנה", הוא מספר, "והחודש העתקנו את החנות לשדרה. זה ה-מקום היום. השדרה מאוד מתפתחת, מגיעים צעירים, יש אנשים באיכות טובה. הבנתי ששווה מאוד להגיע לפה, שאחרי הבנייה של הרכבת יהיה הרבה פוטנציאל. אולי עוד חודש-חודשיים, זה כבר מוכן, ואולי לא יתעכב יותר מדי".

אורי חוביבה ובתו עדן בחנות הירקות שלהם. עדן: "זה הרוטשילד החדש" (צילום: הדס יום טוב)

מסייעת לו בתו עדן (24), שחזרה מהטיול הגדול בדרום אמריקה. "זה הרוטשילד החדש", היא אומרת, "הלוואי שהייתי יכולה לגור פה, אבל זה מאוד יקר". היא עדיין מתגוררת בחולון, ו"ממש נהנית מהאווירה פה. גם מאוד יפה וגם הרכבת תגיע מתישהו, ויגיעו אנשים. כבר עכשיו יש פה הרבה אנשים, כלבים, קורקינטים, אופניים. רואים את החיים חוזרים".

בשנה האחרונה נפתחה בשדרה גם "דֶלי אלהמברה", מעדניה של אביאל אלבז (29). "בחרנו לתת כבוד לעבר", אומר אלבז על שמה של המעדנייה, שמציעה, לדבריו, אך ורק מוצרים מתוצרת הארץ. "בבוקר אנחנו נותנים את הקפה והביס השכונתי, ובערב אנשים מגיעים לשתות יין. הכול מגיע אלינו ישירות מהחקלאים בלי מתווכים. רק עם הקפה הייתה לנו בעיה, אין ייצור של קפה בישראל, אז הקפה שלנו הוא של חבר'ה ישראלים שמגדלים קפה בקולומביה, זה הכי קרוב שמצאנו".

אביאל אלבז, בעל מעדנייה ביפו. "השדרה הזו תחזור ובגדול" (צילום: הדס יום טוב)

מעדניית "דלי אלהמברה" (צילום: הדס יום טוב)

השנה הראשונה הייתה ארוכה לדבריו. "אבל רצינו להיות סגורים עם הקונספט ועם המוניטין, כשהרכבת הקלה תגיע. לדעתי, השדרה הזו תחזור ובגדול, היא מתחדשת, ואנחנו מאוד גאים להיות חלק מזה. החזון שלנו הוא שהמקום יהיה גם מרכז קליטה של תיירים – מחו"ל ומהארץ – שיגיעו לאכול ואז ניקח אותם לבקר במשקים שמגדלים את מה שהם אכלו, ליקב בצפון, לבית הבד בדרום ולמחלבה בחוות רום".

"התעקשנו על הירוק והוא חזר"

בדרך להתחדשות היו גם מאבקים. החלום לערוך פסטיבל גדול במלאת 100 שנה לשדרה, ב-2015, לא עלה יפה, ואז כבר החלו הדיבורים על הרכבת הקלה. "העירייה", משחזרת ורד נבון, "פרסמה מעין שיתוף ציבור, שבו הם הודיעו ש'לצערם' הם ייאלצו לעקור עצי פיקוס, כדי לאפשר את סלילת המסילות. התוכנית שלהם הייתה לעקור 48 עצים ותיקים כאלה. את דקלי הוושינגטוניה שבשדרה נטעו תלמידי מקווה ישראל עם אליהו קראוזה, האגרונום הראשי של ארץ ישראל מטעם הטורקים, הדקלים האלה בני 108 שנה, חלקם כבר בגובה של יותר מחמש קומות".

דקלים בני 108 שנים בשדרה. ננטעו על ידי תלמידי מקווה ישראל עם אליהו קראוזה, האגרונום הראשי של ארץ ישראל מטעם הטורקים (צילום: הדס יום טוב)

פיקוסים בשדרה. התוכנית לעקירת העצים בוטלה בזכות מאבק תושבים (צילום: הדס יום טוב)

התושבים התעוררו. "התחלנו לפרסם גם ברשתות החברתיות וגם בסביבה", מספרת נבון, ממובילי המאבק. "הצטרפו אלינו ארגוני סביבה, אנשי תקשורת שהזדעזעו גם הם ממה שהולך לקרות, ולבסוף גם גורמים באקדמיה. היה הד ציבורי, אבל רק אחרי שלוש שנים הצלחנו, הרבה מאוד בזכות פיליפ ברנדס, מתכנן ערים מבלגיה, שהזדעזע מזה שהחליטו לעקור עצים ותיקים, ובזמנו החופשי תכנן את השדרה מחדש. בסופו של דבר העירייה קיבלה את התוכנית שלו, וכל העצים נשארו".

בזכות המאבק, גם הגינות חזרו. "ראו שלאנשים אכפת", אומרת נבון. "בכל מקום שיש תושבים שאכפת להם, שיוצאים למאבק ולא מוותרים, בסופו של דבר השינוי קורה. התעקשנו על הירוק הזה, והוא חזר".

גינות בשדרה. נבון: "ראו שלאנשים אכפת" (צילום: הדס יום טוב)

המאבק שניהלו עבור בעלי העסקים – בקשה שיסגרו קודם צד אחד של השדרה ורק אז צד שני, כך שתמיד יהיה מעבר – לא נענה. "היו אפילו הפגנות, והלכנו לדבר עם חולדאי", מספרת נבון, "אבל העירייה לא הסכימה, והשדרה נחסמה לחלוטין. הבטיחו שזה יהיה לשנתיים, אנחנו כבר ארבע שנים אחרי".

"תשתית היא לא דבר תמים"

פרופ' דניאל מונטרסקו, אנתרופולוג עירוני ויפואי מלידה, "יפולוג" כלשונו, חזר בספטמבר האחרון לגור בבית ילדותו בשדרות ירושלים 75. "זו אליה וקוץ בה", הוא אומר על הרכבת. "כל מי שרוצה את הפיתוח של העיר רוצה בזה, אבל יש הבנה שזה בא עם תג מחיר".

הרכבת היא, לדבריו, סמל. "היא הביטוי האולטימטיבי של המקף. היא כורכת את תל אביב ליפו, וממקמת את יפו בתוך המרחב המטרופוליני בין בת ים לפתח תקווה. זו החלטה אסטרטגית, לכן העירייה משקיעה כל כך בשדרה. היא יוצרת ממש רצף טריטוריאלי. זה מסר שמועבר לתושבי העיר, ובעיקר לקהילה הערבית. הרכבת עושה פעולה כפולה, גם של חיבור וגם של סיפוח".

פרופ' דניאל מונטרסקו. "הרכבת היא הביטוי האולטימטיבי של המקף בין תל אביב ליפו" (צילום: אלבום פרטי)

לטענתו, הרכבת מגלמת את היחס האמביוולנטי של תל אביב ליפו. "בהתחלה לא רצו בכלל שיפו תהיה חלק מהמטרופולין החדשה. תל אביב התנערה מיפו גם מאז הסיפוח של יפו, שנכפה מלמעלה בשנות ה-50. כל המהלכים היו מרחבים של הפרדה, יפו הייתה עבור תל אביב סוג של סרח עודף".

עם הבנת הפוטנציאל הנדל"ני של יפו החל, לדבריו, תהליך של ג'נטריפיקציה. הרגע המכונן מבחינתו היה ב-1985, עם הקמת צוות תכנון יפו. "בסופו של דבר, גם שדרות ירושלים, שהיו המפלט של פליטי עג'מי וג'בלייה, הופכות יקרות. פסי רכבת זה אולי הדבר שהכי ייקר אותן. בארבע השנים האחרונות הייתה ירידה משמעותית בערך הנדל"ני ועכשיו זה חוזר. לכן אנשים נרתעים. הבורגנות המקומית – גם הערבים וגם היהודים – שמחה על זה. המחיר יהיה באופי המקום, שעוד ישתנה ללא היכר".

בניין חדש בשדרה. מונטרסקו: "גם שדרות ירושלים, שהיו המפלט של פליטי עג'מי וג'בלייה, הופכות יקרות" (צילום: הדס יום טוב)

רכבת היא לדבריו, תשתית, "ולתשתית יש ערך פוליטי ותרבותי. הרי לא תעבור רכבת בשדרות רוטשילד. יש משמעות למיקום של התשתית. הפרויקט התשתיתי הזה קובע מחדש את תנאי הגישה אל השדרה, אל העיר. תשתית היא לא דבר תמים. זה לא רק מלט, ברזל וזפת. לתשתיות יש כוח פוליטי, אמירה חברתית מאוד חזקה".

שדרות ירושלים. מונטרסקו: "מצד אחד קיבלנו פארק שקט ונעים, מצד שני יש פחות חיים בשדרה" (צילום: הדס יום טוב)

עכשיו, כשיש כבר שדרה ועוד אין רכבת, יש אווירה של פארק. שקט, נעים לשבת, אבל כל האזור גם מעט מנומנם. "אנשים יושבים על כיסאות בשמש, קופצים בחבל באמצע השדרה, שזה יפה, אבל התקווה שלי היא שכשהרכבת תתחיל לפעול תהיה גם זרימה אנושית, ויחזור מעט גם החספוס והקצב. אני חושב שגם התושבים אמביוולנטיים. מצד אחד קיבלנו פארק שקט ונעים, מצד שני יש פחות חיים בשדרה, והיינו רוצים שהם יחזרו".

"מתפתחת פה תרבות למעמד הצרכני"

בחיים מתכוון מונטרסקו גם למסחר. והשדרה משלמת מחיר כבד. "השדרה שבקה חיים במשך ארבע שנים. חלק גדול מהסוחרים לא היו בעלי הבית, אלא שוכרים, אז חלק ניכר מהם סגר. לפרופיל המעמדי של הסוחרים בשדרה אין אורך נשימה לארבע שנים. החזקים שרדו, אלה שהיו בבעלות משפחתית. יש פה תהליך של אבולוציה אורבנית מהסוג האכזרי ביותר, החזק שורד. אפילו מלאבי דג'אני המפורסם, כדי להצליח להחזיק מעמד, פתח סניף ברחוב שלבים".

רוכב אופניים ורוכב אופנוע. מונטרסקו: "השדה העירוני משתנה, ומשרת עכשיו מעמד אחר" (צילום: הדס יום טוב)

עסקים חדשים אמנם נפתחים, אבל אלה עסקים אחרים. "רק בצד שלי של השדרה, המזרחי, יש שלוש חנויות חדשות שנפתחו בשבועיים האחרונים", הוא אומר, "יש פריחה מחדש, אבל הדפוס הוא ברור. האופי של הדברים שנפתחו השתנה. הטמבוריות וחנויות הסדקית נסגרו, גם חנויות הבגדים והנעליים. נפתחו עסקי לייף-סטייל – בתי קפה, מסעדות, מעדניות, בוטיק יין, אטליזים שמוכרים אנטריקוט ב-180 שקלים לקילו, מולנו נפתח בית קפה טבעוני. בפינת יהודה הימית יש חנות טבע חדשה. ממתי ביפו יש חנות טבע? פתאום יש בשדרה כמה וכמה וטרינרים".

אלה עסקים שמשרתים סגנון חיים אחר ממה שהיה כאן. "השדה העירוני משתנה, ומשרת עכשיו מעמד אחר. השדרה הזו, שתמיד היה בה משהו מאוד מחוספס, הופכת להיות שדרה מעודנת. זה אומר שהיא יכולה פחות להכיל את אנשי השוליים, את האחרוּיות. מתפתחת פה תרבות למעמד הצרכני, מעמד הביניים הגבוה, גם הערבי וגם היהודי, שזה גם מעניין".

בית קפה ליד פינת רחוב הורקנוס. מונטרסקו: "מתפתחת פה תרבות למעמד הצרכני" (צילום: הדס יום טוב)

לאן זה יגיע אי אפשר לדעת. "עיר זה לא יצור שאפשר לצפות את מהלכיו. העיר בסופו של דבר מכתיבה את תנאי החוזה שלה, אי אפשר ללכוד את העיר בסד. התחושה היא שיפו מתמרכזת. יפו תמיד הייתה הפריפריה של המרכז, נשמר בה המתח הזה בין פריפריה למרכז, ולכן יפו תמיד הייתה יותר מחוספסת, שמרה על איזושהי נבדלות. עצם החיבור לתל אביב הוא סוג של כניעה, כניעה לזהות הסרבנית של יפו. נשאלת השאלה מי יגבר על מי? הרכבת על העיר או העיר על הרכבת? עוד נראה מה בדיוק ילד יום ואיך זה יתפתח, אני גם מאוד סקרן".

"השדרה לא נכנעת לתכתיבים הלאומיים"

יפו, לדברי נבון, היא "אום אל ע'ריב", אם הזר. "השדרה הזו בדרך כלל חיה מעצמה, היא לא נכנעת למה שרוצים שהיא תהיה, לתכתיבים הלאומיים. תמיד הייתה פה התחדשות, תמיד היו פה כל מיני. זה לא רע כשנכנסת אוכלוסייה חדשה, זה הטבע של יפו, אבל צריך להיות איזון, מינון נכון, לא להרוס את הקיים. בדיוק כמו העצים, לא לעקור נטוע. גם אנשים זה נטוע שצריך לא לעקור. בינתיים, הצד הצפוני הופך יותר תל אביבי. הצד הדרומי הוא אחר, מאחר שיש שם עדיין את המסגד ואת בית הדין השרעי, הוא לא הופך להיות יאפי".

מסגד ביפו. נבון: "הצד הדרומי הוא אחר, מאחר שיש שם עדיין את המסגד ואת בית הדין השרעי, הוא לא הופך להיות יאפי" (צילום: הדס יום טוב)

המסילה. נבון: "כדי שיהיו פה חיים כמו שהיו צריך שני דברים: גישה נוחה ותרבות" (צילום: הדס יום טוב)

הרכבת מעוררת בעיניה תקווה. "אנחנו צריכים תחבורה נוחה, זה חשוב. סבלנו פה מזיהום, לכלוך ורעש. השדרה הייתה מפגע. יש יתרון גדול בזה שעכשיו הכול נינוח יותר. אבל מחכים שהרכבת תפעל, שבאמת נוכל להשתמש בה. ובכל מקרה, כדי שיהיו פה חיים כמו שהיו צריך שני דברים: אחד זה גישה נוחה. רכבת זה מעולה אבל זה כולל גם חניה ותחבורה ציבורית מכל מיני מקומות, ולא רק מפתח תקווה ובת ים. והדבר השני והכי קריטי הוא תרבות. בכל השנים שהייתה תרבות בשדרה הזו, השדרה פרחה".

"פתאום יש צמחים והשדרה מטופחת"

הערב יורד על השדרה המתחדשת. הרכבת כבר סיימה את נסיעות המבחן להיום. שקט. רובין זיטנר (75), שמתגוררת בשבע השנים האחרונות בדרום השדרה עם הכלבים צ'ו, צ'רלי ושלג והחתול פנדה, יוצאת לטיול. "אני מעדיפה את הערב", היא אומרת. "השדרה יפה, אבל מאז שפתחו יש פה המון צעירים שנוסעים על אופניים וכמעט מפילים אותי. כמו זה למשל", היא אומרת ומצביעה לעבר זוג נערים שטסים על קורקינט אחד ממש על פסי הרכבת. "זה ככה כל היום. אין פה שוטרים בכלל".

רובין זיטנר. "השדרה יפה, אבל מאז שפתחו יש פה המון צעירים שנוסעים על אופניים וכמעט מפילים אותי" (צילום: הדס יום טוב)

בעבר התגוררה בתל אביב ועבדה כמורה בבית הספר ויצמן בשדרה, שבינתיים נסגר. "כשבאתי לעבוד פה ממש אהבתי את השדרה", היא מספרת, "וכשראיתי שיש פה בתים במחירים טובים החלטתי שאני רוצה לעבור לגור כאן. אני מאוד אוהבת את יפו, למרות שיכול להיות פה לא פשוט".

כבר 20 שנה שהשדרה, לדבריה, לא מה שהייתה, והיא מאוד רוצה "שהרכבת תחזיר את מה שהיה. אני מאוד מתרגשת לראות שצעירים חוזרים לפה. כשסיימו את העבודות ופתחו פה מאוד הופתעתי. פתאום יש צמחים והשדרה מטופחת. אני והכלבים בהחלט מרוצים. יש להם צמחייה לרחרח ולסמן, מבחינתם זה מה שחשוב. שלא נדבר על זה שאנשים יוצאים עם הכלבים, אז הם גם מכירים חברים חדשים, וגם אני".

נוסעים בקורקינט. זיטנר: "זה ככה כל היום. אין פה שוטרים בכלל" (צילום: הדס יום טוב)

אבל, ביפו כמו ביפו, אליה וקוץ בה. "מאז שהתחילו את העבודות על הרכבת, כל המכוניות שהיו בשדרה עברו לסמטאות. מאז יש המון מכוניות, הן עושות המון רעש, תמיד צופרות כי זה צפוף. הסמטאות הפכו לחניון והמכוניות חונות גם על המדרכה. צריך לחשוב מה עושים עם זה".

שתי רכבות על המסילה. זיטנר: "אני מאוד רוצה שהרכבת תחזיר את מה שהיה" (צילום: הדס יום טוב)