במבט ראשון, מדיין (או מדג'ין, תלוי בדיאלקט הספרדי) לא שונה מערים קולומביאניות אחרות. יערות גשם מכתרים אותה מכל עבר, ולבה נמתח לאורך עמק צר, רצועה של ציפוף מודרניסטי. למרגלות ההרים שמשקיפים על העמק נבנה עם השנים מרבד אינסופי של פאבלות, שכונות עוני צפופות עם מבנים רעועים ומטים לנפול.
אבל תחת שמיכת הטלאים האורבנית, מדיין (אין קשר לעיר המקראית) היא מטרופולין חיה ובועטת, שהפכה תוך זמן קצר מעיר מדממת עם פשע משולח רסן למוקד עולמי של חדשנות ושל תכנון עירוני שקול, רגיש ואמיץ. הפאיסאס, כך מכנים את עצמם המקומיים, גאים מאוד בעירם ובאופן שבו התוו מחדש את מסלולה אל דרך המלך.
"הפאבלות הוזנחו כאן מאז ומתמיד", מספר גבי, אחד התושבים. "האסימון ירד כשהבנו שכולנו פאיסאס – עשירים ועניים, וכדי שהעיר תצא מהמשבר, צריך לתת פיתרונות גם לאוכלוסייה המוחלשת".
הכול התחיל ב-1948
סיפורה של קולומביה יוצא דופן. אין הרבה מדינות שהצליחו להפוך תנאי פתיחה אופטימליים להתרסקות מפוארת, ועוד פחות מדינות הצליחו לקום מהאפר ולבנות את עצמן שוב צעד אחד צעד. אז מי נתן את הדחיפה האחרונה לכדור השלג הקולומביאני? כדרכם של תהליכים כאלה, התשובה לא חד-משמעית.
חורחה גאיטן, מועמד השמאל לנשיאות, נרצח ימים ספורים לפני הבחירות ב-1948. ההתנקשות הייתה יריית הפתיחה של תקופת אל-ויולנסיה, מלחמת האזרחים שבמהלכה נרצחו יותר מ-220 אלף קולומביאנים. בשנים הראשונות היה זה מאבק אלים בין מיליציות שמאל למיליציות ימין, אבל ההתדרדרות האמיתית החלה בשנות ה-70, שבהן הפכה קולומביה למרכז עולמי של גידול סמים והפצתם.
מבחינת הקרטלים הייתה קולומביה מקום מושלם להקים בו את בתיהם – אזורים רבים במדינה ההררית לא נגישים ואין עליהם שליטה מצד המשטרה, וכוחות הביטחון המקומיים היו עסוקים עד מעל הראש במאבקים בין המיליציות הפוליטיות. בוואקום השלטוני התפתחו באין מפריע קרטלים של סמים בערים מדיין וקאלי.
ההתחלה היתה צנועה והתמקדה בגידול מריחואנה, אבל כשחדרו הקרטלים אל שוק הקוקאין, כללי המשחק השתנו לחלוטין. גידול ופיתוח של קוקה מצריך קרקעות רבות, והמאבק בין הקרטלים על ההגמוניה הפך למלחמה של ממש על שטחים. באותה הנקודה החלו אותם קרטלים לשתף פעולה עם המיליציות הפוליטיות, וכך נולד המונח "נרקו-טרור" – אלימות נגד אזרחים כחלק מתעשיית הקוקאין במדינה. היד על ההדק היתה קלה במיוחד באותן השנים, כשהמיליציות נלחמו זו בזו ברחובות הערים, במגדלי המגורים ובבתי הספר. בשלב מסוים שלטה FARC, המחתרת הקומוניסטית בקולומביה, על שטח של כשליש מאדמות המדינה.
נתיב הסחר היה קבוע – גידול ופיתוח בג'ונגלים שעל גבול קולומביה-פרו, העברה אל החוף הקריבי במשאיות ומשם באוניות אל הארץ המובטחת, ארצות הברית של אמריקה. מתחת לאפו של הממשל בוושינגטון הוצף השוק האמריקאי בזהב הלבן תוצרת קולומביה, וכשגילה זאת, ביקש לבער את הבעיה מן השורש. הממשל האמריקאי העביר לבוגוטה סכומי כסף בלתי מבוטלים כדי להילחם בקרטלים ולהכריע את הנרקו-טרור. המענק הפך את קולומביה למדינת בובה שתלויה לחלוטין במדיניות וושינגטון. כשהממשל האמריקאי הנחה את שלטונות קולומביה לנהל מלחמת חורמה בקרטלים, היו אלה שוב האזרחים שעמדו בחזית ונפגעו גם מצד הממשלה במלחמתה נגד המיליציות.
פאבלו אסקובר נפל, והחל תהליך השיקום
פאבלו אסקובר הוא ככל הנראה הפאיסה המפורסם ביותר. הוא עמד בראש הקרטל של מדיין, והפך את העיר, שחיים בה כיום כ-2.5 מיליון תושבים, לגיהנום עלי אדמות. הוא לא היסס לחטוף מחוקקים, לאיים על פקידי ממשלה ולטבוח בתושבי העיר תוך שהוא משלשל לכיסו מיליארדי דולרים. הפאיסאס מצאו את עצמם לעתים קרובות בקו האש בין הממשלה לבין הקרטל המקומי. פעמים רבות הם נטו לתמוך דווקא באסקובר, שנתפס אז כרובין הוד מקומי בהשוואה לממשל בוגוטה הקפיטליסטי והמנוכר.
בסוף 1993 הצליחו כוחות מיוחדים של משטרת קולומביה לחסל את אסקובר בעירו. הקרטלים האחרים לא הצליחו למלא את החלל אחרי מותו, והחלה הדעיכה של מדיין כמעצמת קוקאין עולמית. בסופו של דבר, תעשיית הקוקאין המקומית קיפלה את הבסטה והעתיקה את עצמה אל קאלי השכנה, כשהיא משאירה מאחוריה עיי חורבות – עיר מדממת, מסוכנת ומוזנחת. התחייה המיוחלת של הקרטלים במעונם החדש לא נחלה הצלחה, וב-1998 התמוטטו גם הקרטלים של קאלי.
"ב-2002 התחיל המהפך", מסביר גבי. "אלווארו אוריבה, פאיסה מבטן ומלידה, נבחר לנשיאות קולומביה. הוא האמין שהשינוי בערים צריך להתחיל מתוכן ולא מכורחן של פקודות מגבוה".
"הנס של מדיין"
הקו הכחול של הרכבת העירונית קושר את חלקיו הצפוניים של מרכז העיר עם חלקיו הדרומיים, ועד לא מזמן זה היה הקו היחיד במערכת התחבורה העירונית. הפאיסאס של הפאבלות לא באמת עניינו אף אחד, ולכן אף אחד לא דאג למענה תחבורתי הולם עבורם. התעלמות זו משכונות העוני היא ביטוי ליחס המזניח לאורך השנים מצד ממשלות קולומביה, שהשתנה עם עלייתו של אוריבה לשלטון.
רוחות של שינוי אמיתי בתפיסה החלו לנשוב זמן קצר לאחר השבעתו, כשהפנה חלק גדול מהמשאבים לטיפול בבעיות הפנים העמוקות בתקופה הפוסט-אסקוברית. את כספי המענק מארצות הברית ניצל עבור תוכניות שאפתניות לאיחוי השסעים במדינה, ולשם כך הקים צוותי תכנון של טובי המומחים, הכלכלנים ומתכנני הערים במדינה.
"כאן מתחיל הנס של מדיין", מספר גבי. בעומק הפאבלות, חושפת מדיין באחת את המרקם האנושי שהזניחה במשך שנים ארוכות, והמראה עוצר נשימה – מטבחים קהילתיים בין הפחונים, חצר מתופפים מאולתרת ולול של טווסים על גג ביתה של משפחה.
תחנות הירידה שזורות לאורך קווי המטרו המעופף. התחנות נבנו על גבי עמודי בטון רחבים בלב הפאבלות, והן דוגמה מוצלחת ל"גני ספרייה" (Library Parks) – מבני ציבור מרשימים שמשמשים כעוגנים קהילתיים עבור תושבי השכונה. בתכנון המבנים הושם דגש על השטחים הירוקים שמקיפים את המבנה לרווחת הקהילה, וכן על טשטוש הגבולות בין פרטי לציבורי. תחנת סנטו דומינגו תוכננה כחלק מספריית ספרד (ביבליוטקה דה אספניה), והחזות האיקונית שלה בולטת בין מבני הפאבלות הנמוכים.
"גני הספריה" יוצאי דופן בגודלם ובצורתם – הם מזדקרים מתוך המרבד האורבני והם מאירים את סביבתם כאילו היו אבוקות שהודלקו כדי להפיץ את בשורת האורבניזם של קולומביה.
הפסל שהושחת ונותר במקומו
קומונה 13 היא פאבלה גדולה בצדה האחר של מדיין. הקומונה נבנתה על מדרון תלול והכבישים במקום צרים ומפותלים. לשם כך נעשה כאן שימוש באלמנט אורבני נוסף – רשת של דרגנועים מקוריים שמאפשרים לתושבים לטפס במעלה הפאבלה ללא מאמץ. הדרגנועים לא רק קושרים בין מפלסיה השונים של העיר ומחברים בין הפונקציות הקהילתיות שלה, הם גם מאפשרים מעבר נוח לשטחים ירוקים שתנאי הטופוגרפיה הגבילו את הגישה אליהם.
עם השנים הפכו הדרגנועים ורחבות הגישה אליהם לסביבה אמנותית יוצרת. ציורי הקיר שמעטרים את חזיתות השכונה הם פרי עבודתם של אמנים מקומיים ומוצג בהם בליל של סגנונות ומסרים – החל בפורטרטים פיגורטיביים של פאיסאס מפורסמים, וכלה ברישומים אקספרסיביים של אירועים היסטוריים. חזותה הצבעונית של הקומונה היא ביטוי לחיפוש המתמשך אחר זהות מחודשת שהקהילה מבקשת לעצב לה מחדש כחלק בלתי נפרד מהחברה הקולומביאנית. רמת התחזוקה הגבוהה של הדרגנועים ושל ציורי הקיר לא מפתיעה, והיא עדות נוספת להצלחת התכנון וליחסים העדינים שנרקמים מחדש בין תושבי הפאבלות לבין מוסדות השלטון.
האמנות האוונגרדית שמוצגת בקומונה מקיימת דיאלוג חשוף וכן עם יצירותיו של האמן פרננדו בוטרו, פאיסה גאה שפסליו מוצגים ברחבי העיר. ביוני 1995 הפעילו לוחמי FARC מטען חבלה ליד אחד מפסליו בלב העיר, והביאו למותם של 20 אזרחים. מעוצמת ההדף ומהרסיסים הושחת פסל הציפור העגלגלה של בוטרו, ויצירותיו הפכו בעל כורחן לסמל, עדות לחוסר האונים של אזרחי קולומביה מול האנרכיה ששררה אז במדינה. ציורי קיר רבים בקומונה מתכתבים בתוכנם ובסגנונם עם יצירותיו של בוטרו. בוטרו סירב לתקן את הפסל שהושחת, והציפור עומדת על תילה בפארק סן אנטוניו, כשחללה הפנימי קרוע מעוצמת ההדף.
הצלחתה החברתית של קולומביה מתבטאת כמובן גם בעוצמתה הכלכלית. לפי סקירה של משרד הכלכלה הישראלי ממאי 2021, עוגני הצמיחה של הכלכלה הקולומביאנית הם מחצביה הטבעיים ותוצרתה החקלאית. קולומביה היא יצואנית הפחם מספר 4 בעולם, יצואנית הפרחים השנייה בעולם ויצואנית הקפה מספר 3 בעולם.
בנייתה המחודשת יש מאין של קולומביה, בתהליך מחושב ונקי מאינטרסים אישיים, מעוררת השראה ולא מובנת מאליה.
***
יואב אלעד הוא אדריכל, מטייל סדרתי ומתעד מסעות אדוק
