אחרי גירושיה של סוזן ג'יליאן סונאיה, היא נאלצה לשמור על עצמאות כלכלית, וגם על שפיות ואיזון. "עם הקליעה, מצאתי תשובה לשאלות הקיומיות שלי: 'למה אני פה, ומה אני אמורה לעשות כאן?'", היא מספרת ל'דבר'. "אני פשוט רוצה לקלוע הרבה ושייהנו מהיצירות שלי. היא ממקדת אותי ומחברת אותי לשקט. זו ממש תרפיה". היא ניהלה אז גן ילדים בכרכור. "הקליעה עזרה לי גם להמשיך להיות שפויה מספיק לנהל את הגן. מאז התמכרתי".

סונאיה בת 55, מתגוררת בפרדס חנה, גרושה ואם לשני ילדים, מעבירה סדנאות קליעה בחומרים מהטבע ומוכרת את יצירותיה בירידים.

"בתקופת הקורונה כל העבודות שמהן התפרנסתי נעצרו, ודווקא הקליעה פתאום תפסה תאוצה, כי כולם היו בבית עם המון זמן פנוי". אף שבמקומות רבים בעולם קליעה נחשבת מלאכה גברית, בעיקר נשים מגיעות לסדנאות בארץ.

להקשיב לגבעולים

סונאיה מסבירה על ההבדלים בין קליעה של חומרי גלם שונים. "במחטי אורן הקליעה היא ספיראלית – חמש פעולות שחוזרות על עצמן עד אין סוף. מתחילים מבפנים, וכל הזמן זה גדל בסיבוב. זה מאוד פשוט ומאוד מרגיע, ואפשר לעשות מזה גם משטחים וגם סלסלות. הקליעה עם סנסנים, שהם גבעולי הפרי של התמר, יותר מסובכת ודורשת יותר תכנון, כי צריכים להשרות את הסנסנים כדי שיהיו גמישים לקליעה. באמבטיה תמיד יש חומרים שאני משרה לפני הקליעה. הבן שלי תמיד צועק עלי להוציא את העלים כדי שיוכל להתקלח".

סל ממחטי אורן קנרי. "הקליעה ספיראלית וחוזרת על עצמה, זה מאוד פשוט ומאוד מרגיע" (צילום: יונתן בלום)

אילו צמחים נוספים משמשים אותך לקליעה?
"אני מאוד נהנית לעבוד עם קיסוסית, מטפס קוצני שנפוץ בחורשים, ויש אותו בשפע באזור שלי ביער אלוני יצחק. בניגוד לסנסנים, שהקליעה שלהם מאוד טכנית, הקיסוסית גמישה מראש, ואפשר לקלוע איתה בשיטה אינטואיטיבית – פשוט צריך להיות קשובים לאן הגבעולים רוצים ללכת".

סונאיה גוזרת ענפי קיסוסית (צילום: יונתן בלום)

קולעת מהם סל (צילום: יונתן בלום)

ואוחזת בו בגאווה (צילום: יונתן בלום)

ולא רק סלים, סונאיה יוצרת גם קופסאות מצמח הדרצנה הדרקונית. "זה צמח שנראה כמו עץ קטן שהגיע מהאיים הקנריים. יש לה צורות מדהימות, משהו פראי כזה, וגם העלים שלה ארוכים וקלים לקליעה בשיטת שתי וערב. אפשר לעשות ממנה קופסאות קטנות, ואני יוצרת אתה גם פרפרים ודגים. אני מכירה את כל הגינות בשכונה שיש בהן דרצנות.

"אני תמיד מסתובבת עם מזמרה בתיק וכפפות באוטו, ובבגאז' תמיד יש ערמות של עלים שאני אוספת בדרכים. מתחת לבניין יש לי מחסן מלא בחומרים מהליקוטים שלי. יש לי שכנה שמתקשרת אלי שאבוא לפנות לה את עלי הקרוקוסמיה שממלאים לה את החצר".

"ליקוט החומרים פותח עולם שלם של ידע"

סונאיה מספרת שאף פעם לא הלכה בתלם. "תמיד הייתי בחיפושים אחרי תשובות. לפני שהיו לי ילדים הייתי נוודית וטיילתי בכל העולם עם שבט הריינבו, וגם כשהייתי בארץ גרתי בטבע. בהמשך, פגשתי את בן זוגי לשעבר ואב ילדיי, ויחד איתו המשכתי לעבור ממקום למקום, גם אחרי שנולדו הילדים".

המשפחה עברה לאירלנד, שם נולדה בת נוספת, ומשם לאנגליה, ובסוף חזרה לישראל. "אחרי שהתגרשנו פתחתי גן ילדים ועברתי לכרכור. הלכתי לסדנה של קליעה במחטי אורן כתרפיה עצמית. אהבתי מאוד את הרעיון של ליצור מחומרים שמוצאים בטבע. זה מאוד עזר לי להתמודד בתקופה המאתגרת הזאת של משבר הילדים אחרי הגירושין".

קליעה של עלי דרצנה דרקונית. "העלים שלה ארוכים וקלים לקליעה בשיטת שתי וערב" (צילום: יונתן בלום)

הקופסה מקבלת צורה (צילום: יונתן בלום)

מצאת את מה שחיפשת כל השנים?
"כשהתחלתי ללמוד קליעה, הרגשתי כאילו הידיים שלי תמיד ידעו את זה ורק נזכרו בפעולה, כאילו זה היה טבוע בנשמה שלי. מאז שאני ילדה קטנה הידיים שלי תמיד עושות משהו. הקליעה מחייבת הרבה זמן, סבלנות ושקט פנימי, דברים שאין בעולם המודרני שלנו. כשאני מלמדת אנשים שמתחילים לקלוע, הם מלאים בשאלות, תסכול ועצבים, כי הם עוד לא הפנימו את התנועות. אבל ברגע שהם משתלטים על זה, הבנאליות של הפעולות מכנסת וממקדת אותם ועושה שקט בראש. השקט הזה מאפשר לך להקשיב, גם כלפי חוץ, אבל יותר חשוב, כלפי פנים, לקול הפנימי שלך. זה פשוט מרפא".

היא אומרת שגם איסוף החומרים הוא חלק גדול מהתרפיה. "הליקוט פותח עולם שלם של ידע: לזהות צמחים, לדעת מתי נכון ללקט אותם, איך להכין אותם לקליעה ואילו טכניקות מתאימות להם. זה עורר בי תחושה קדמונית של לדעת איך להסתדר בטבע. הידע של מלאכת הקליעה לא פחות מעניין מהעשייה עצמה. כשאני על האדמה ביער ואני שומעת את הציפורים, אני פשוט מרגישה בבית, יותר ממה שאני מרגישה בדירה שלי בעיר".

איך התקדמת אחרי מחטי האורן?
"כל כך אהבתי את הקליעה עם מחטי אורן שהתחלתי ללמד את זה בעצמי. לפני שלוש שנים עשיתי קורס קליעה בצפון הרחוק ונסחפתי לתוך עולם הקליעה. פעם בחודש למשך שנה למדנו סוג קליעה אחר: בגפן, בגומא, בסנסנים, בדרצנה דרקונית. אפשר לקלוע עם כמעט כל צמח, יש אינספור חומרים וטכניקות. אחר כך עשיתי עוד קורס שנתי, ומשם המשכתי לפתח בעצמי את מה שלמדתי".

ממתי בני אדם קולעים?
"הקליעה נחשבת למלאכה הראשונה, שקיימת עוד לפני שיצרו בחמר או באבן, אבל אין הרבה ממצאים עתיקים, כי החומר האורגני מתכלה מהר. דווקא לפני שנה וחצי הייתה הרבה התלהבות כשמצאו סל בן 10,500 שנה. הוא נמצא במצב מושלם עם המכסה עדיין עליו, במערות מורבעת במדבר יהודה. הוא הסל הקדום בעולם שנמצא שלם. הטכניקה דומה להיום".

היא מסבירה שבכל מדינה יש שיטות שייחודיות לה. "בארצות הברית, למשל, יש שבטים אינדיאנים שקולעים במחטי אורן, אבל השיטה שונה לגמרי משלנו. הם תופרים את המחטים עם חוט נוסף, ואצלנו זה רק עם המחטים עצמם".

סונאיה מציינת את יונית קריסטל, שעוסקת בשימור המלאכות המסורתיות בארץ, וכתבה את הספר "קליעה מדור לדור – על מסורות הקליעה בארץ" (הוצאת פרדס, 2019). "היא חידשה את העניין בשימור המלאכות, וכיום יש הרבה מורים, כמוני, שממשיכים ללמד את הידע. יש משהו מאוד יפה בלהעביר את הידע של המלאכות העתיקות הלאה. זה ידע שלא מלמדים בבתי ספר, ונמצא בסכנה להיעלם אם לא נדאג להמשיך את המסורת. ההתעניינות במלאכות הקדומות היא חלק מהמגמה העולמית לחזור לטבע. התנתקנו ממנו, ועכשיו יותר ויותר רוצים לחזור אליו, לפשטות".