השרפות של סתיו 2016 כנראה ישמרו בזיכרון הקולקטיבי של אזרחי ישראל בשנים הקרובות. עוד מוקדם להבין מה יהיו המסקנות שיחקקו בתודעה הקולקטיבית של הישראלים כתוצאה מהשרפות. אולם אחת השאלות המשמעותיות ביותר היא מה נגיד לעצמנו על מערך הכבאות בישראל? שאלה זו רבת משמעות כיוון שהתפישה הציבורית תשפיע על המשך הטיפול במערך זה, ותכריע סוגיות תקציביות, ניהוליות ואסטרטגיות.

מערך הכיבוי התקדם מאוד מאז אסון הכרמל ב 2010 באופן משמעותי ביותר. עם זאת עדיין מדובר במערך חסר שנאלץ להימתח עד הקצה על מנת לעמוד במאבק מול האש המשתוללת. על מנת להבין לעומק את מצבו של מערך כיבוי האש הישראלי נסקור בקצרה את ההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות מהשריפה ביער שורש, דרך ייבושו של מערך הכיבוי עד לאסון הכרמל ומאמץ השיקום שנעשה מאז.

1995: שריפה ביער שורש מדליקה נורה אדומה

בבוקרו של השני ביולי 1995 שררו בישראל תנאי שרב כבדים שלוו ברוחות עזות. דליקה קטנה שפורצת בסמוך למושב מסילת ציון הופכת במהרה לשריפת ענק שמתקדמת מזרחה לכיוון הישוב שורש ולרמת אילן. במהלך כ-35 שעות של שריפה נפגעו 36 אנשים משאיפת עשן, נזק משמעותי נגרם ל-31 בתים וכ-20 אלף דונם של חורש עלו באש. בעקבות השרפה הגדולה שמצלקת את כביש 1 משני צידיו הקים שר הפנים דאז את ועדת לפידות שתחקור את הטיפול באירוע. הועדה קובעת כי מערך הכבאות אנו כשיר להתמודדות עם שרפות גדולות היקף. באותה תקופה מערך הכבאות בישראל מנה 1,344 כבאים פעילים, שהם כבאי לכל 4,100 תושבים.

במרץ 1996 מינה שר הפנים את ועדת גינוסר לבחינת הדרכים למימוש מסקנות ועדת לפידות. ועדת גינוסר מגישה את הדו"ח שלה יותר משנתיים לאחר מינויה ביוני 1998. גם ועדת גינוסר קבעה כי מערך הכיבוי זקוק לחיזוק משמעותי ולהוספת תקני כח אדם. ועדת גינוסר קבעה יעד של 2,400 כבאים, והציעה לשנות את מערך הכבאות ממבנה מבוזר של איגודי ערים לכבאות לרשות ארצית אחת שבראשה נציב כבאות ארצי. בנוסף מציעה הוועדה להצמיד את תנאי העסקת הכבאים לאלו של השוטרים, מהלך שנועד לפרק את העבודה המאורגנת של הכבאים ולשלול מהם את זכות השביתה. דו"ח ועדת גינוסר מאומץ על ידי ממשלת נתניהו אך לא מיושם.

מספר נפשות לכבאי בישראל, לעומת מדינות ה-OECD. בשנת 2010 הגיע מספר הכבאים בישראל לשפל בעקבות תהליכי ייבוש והפרטה ועמד על כבאי אחד ל-6,500 נפשות, בעוד שהרף המקובל במדינות המפותחות הוא כבאי לכל 1,000 נפשות. בעקבות אסון הכרמל השתפר המצב, אך עדיין רחוק מלהגיע לרף המקובל. כיום ישנם כ-2,500 כבאים (כולל אנשי מנהלה), ביחס של כבאי לכל 3,440 איש. (הנתונים ממחקר בשם "משחקים באש – ייבוש והפרטת מערך הכבאות", הוצ' דרור לנפש, בנוסף לנתונים עדכניים שנלקחו ממערך הכבאות. גרפיקה: דבר ראשון).

למעשה, בעשור שאחרי הגשת דו"ח גינוסר הוחלש מערך הכיבוי באופן חד. במרץ 2010, כתשעה חודשים לפני אסון הכרמל, מבצע מבקר המדינה בדיקה של מערך הכבאות ומגלה כי המערך כולל 1,195 כבאים פעילים בלבד. בזמן שלאוכלוסיית מדינת ישראל נוספו כשני מליון תושבים בין 1996 ל-2010, מערך הכבאות שלה הצטמק בכ-150 כבאים בתקופה זו. תהליך ייבוש מתמשך של מערך הכבאות הביא למצב שבישראל יש כבאי לכל 6,500 תושבים. מערך הכבאות המדולל קרס מול השריפה בכרמל שהשתוללה במשך ארבעה ימים רצופים והביאה למותם של 44 בני אדם.

לאן נעלמו 150 כבאים?

ועדת גינוסר אומנם קבעה כי יש להגדיל את מערך הכבאות אך במקביל גם הניחה את המצע לעשור של חנק תקציבי על מערך הכבאות. הכבאים שלא שותפו בדיוני ועדת גינוסר יצאו כנגד ניסיונות הממשלה לכפות עליהם את פירוק ההתאגדות המקצועית שלהם. כתוצאה מכך הפעילה המדינה מדיניות של חנק תקציבי כלפי מערך הכבאות על מנת להחליש אותו ולפרקו, שיטה מוכרת להפרטת שירותים ציבוריים. תקציבי איגודי הערים לכבאות שהגיעו מהרשויות המקומיות סבלו כתוצאה מהקיצוץ שביצעה הממשלה בתקציבי הרשויות. בנוסף גם חלקה של הממשלה (50% מתקציב המערך) קוצץ. במשרד האוצר החליטו להפוך את מחצית התקציב שתוקצב על ידי הממשלה למאצ'ינג לכספי הרשויות המקומיות. ככול שהרשויות קיצצו את תקציבי הכבאות בעקבות המצוקה הכספית אליהן נקלעו כך גם קיצץ האוצר.

תחנות מכבי אש ל-100,000 נפשות בישראל, לעומת מדינות ה-OECD. בישראל כיום 1.5 תחנות כיבוי לכל 100,000 נפשות, בעוד שהממוצע במדינות ה-OECD עומד על 3.9 תחנות כיבוי לכל 100,000 נפשות. (הנתונים לקוחים מדברי נציב כבאות ארצי לשעבר שחר איילון ל'דבר ראשון', ומוצלבים עם נתונים מתוך מחקר של הטכניון ודוחות שהוצגו בוועדות שונות בכנסת. גרפיקה: דבר ראשון).

גם תקציב הפיתוח של מערך הכבאות סבל מקיצוץ מתמשך. בשנת 2000 עמד תקציב הפיתוח על 80 מליון שקלים בשנה. עד 2010 קוצץ התקציב ועמד על 12 מליון שקלים בשנה.

בכל אותה תקופה נאבק ארגון הכבאים בקיצוצים על ידי שביתות ועיצומים, אך ללא הועיל. יש לציין כי השביתות נגעו רק לפעילות שגרה ולא לפעולות הצלה. הכבאים הציגו אז לציבור כבאיות מיושנות שנמצאות בשירות עשרות שנים וציוד בלוי.

במקביל לקיצוץ התקציבי, החלו תהליכי הפרטה מזדחלת כשבעקבות מצבת כח האדם המצומצמת החלו תופעות של "כבאי קבלן", ו"כבאים עונתיים". כבאי קבלן היו סדרנים שעברו הדרכה של מספר שעות והוצבו ככבאים באירועי תרבות שונים. כבאים עונתיים היו כבאים לא מיומנים שנשכרו לתקופות של מספר חודשים על מנת לתת מענה למחסור בכח אדם.

השריפה בכרמל משנה את הכיוון

השריפה בכרמל, בה נספו 44 בני אדם, עצרה את התהליך של פירוק שירותי הכבאות. הזעזוע העמוק מהמחדל שהביא לתוצאות האיומות של השריפה, הביא להגדלה משמעותית במספר הכבאים במערך הכיבוי. תכנית רב שנתית לשיקום מערך הכבאות מאפשרת את הגדלת מספר הכבאים בכ-250 כל שנה. מדובר בשיפור משמעותי, אך על מנת להדביק את מספר התושבים לכבאי של מדינות ה OECD ידרשו עוד 15 שנה. במקביל נבנתה תכנית השקעה בפיתוח מערך הכבאות.

מערך הכיבוי המוטס שפעל במסגרת חיל האוויר והופרט בתחילת שנות התשעים הוקם מחדש בכפיפות למשטרת ישראל בהשקעה של 100 מליון שקל. עשרות תחנות שופצו ונרכשו כבאיות חדשות . עם זאת המחסור של 150 תחנות (על פי דו"ח שחובר בטכניון) עדיין עומד בעינו. מספר התחנות ופריסתן מהווה פרמטר קריטי להורדת הזמן הממוצע של הגעה לקריאה שעומד בישראל על 17 דקות, כפול מהממוצע ב-OECD. קיצור זמן ההגעה של כבאית ראשונה לשריפה חשוב מאחר וגם את השריפה הגדולה ביותר ניתן לכבות בעזרת כוס מים אם מגיעים אליה בזמן. בהקשר זה חשוב להבין כי בעוד בישראל יש בממוצע 1.5 תחנות על מאה אלף איש, הממוצע ב-OECD עומד על 4 (3.9 ליתר דיוק) – יותר מפי שתיים תחנות ביחס לגודל האוכלוסייה.

גל השרפות של השבוע האחרון הראה כי שיקום מערך הכבאות, גם אם בוצע באופן חלקי בלבד, מנע אסון בסדר גודל גדול בהרבה. מספר הכבאים ל 100,000 תושבים, פריסת התחנות ורמת הציוד עושים את ההבדל. ראוי שתכנית השיקום של מערך הכבאות תואץ ותעשה ללא דיחוי וללא התניות של פירוק העבודה המאורגנת. את החוסר שנוצר לאורך שנים לא ניתן לתקן בשנה אחת. מערך הכבאות לא יכול לקלוט אלף כבאים בשנה. אבל את מגמת התיקון אסור לעצור, ויש אפשרות אף לחזק.

מסקנה נוספת שעולה מסיפורו של מערך הכבאות היא כי תוצאות פירוקם שירותים ממשלתיים חיוניים  מגיעות מהר וכואב. לעומת זאת תהליכי שיקום של מערכים אלו לאחר ייבושם לוקחים זמן רב.

התיאור ההיסטורי הניתן כאן מבוסס בעיקר על מחברת מחקר בהוצאת "דרור לנפש" ומרכז ההדרכה "בדרכי נעם" משנת 2014. מחברת המחקר נקראת "כבר לא שלנו – שלושה סיפורי הפרטה", ונכתבה על ידי טל מוסקונה, ארז גרימברג, יונתן שחף, עמוס נצר, עמיר שוורץ-אייזלר וקובי חפץ.

למען הגילוי הנאות – קיימת זיקה בין חברים במערכת ובין ההוצאה לאור "דרור לנפש".