דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי י"א בתמוז תשפ"ד 17.07.24
30.5°תל אביב
  • 31.9°ירושלים
  • 30.5°תל אביב
  • 29.2°חיפה
  • 30.6°אשדוד
  • 35.5°באר שבע
  • 42.3°אילת
  • 37.0°טבריה
  • 32.5°צפת
  • 32.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום הזיכרון לשואה ולגבורה

החיים שאחרי המרד

צביה לובטקין ויצחק צוקרמן בביתם בקיבוץ לוחמי הגטאות (צילום: פוטו D.A. Harissiadis, מתוך ארכיון בית לוחמי הגטאות)
צביה לובטקין ויצחק צוקרמן בביתם בקיבוץ לוחמי הגטאות "מצד אחד – ניצבים שני 'גיבורי השואה והמרד' עם המעמד הציבורי הנלווה, ומנגד, מפתיע כמה העבודה הייתה קשה, וכמה היו צריכים לחזר על הפתחים כדי להשיג כסף" (צילום: פוטו D.A. Harissiadis, מתוך ארכיון בית לוחמי הגטאות)

צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן היו ממובילי ההתנגדות לנאצים בגטו ורשה, ומהלוחמים המעטים שנותרו בחיים | ספר חדש של ד"ר שרון גבע מתחקה אחר הדילמות של חייהם בארץ ישראל: מהקמת קיבוץ, עיצוב זיכרון השואה ועד שאלות 'יום יומיות' | "הספר הוא על המתח של איך בונים חיים אחרי המאורע העצום הזה"

ארז רביב
ארז רביב
כתב
צרו קשר עם המערכת:

"נדהמתי לקטנוניות של החברים. כל דבר קטן נהפך ל'פרובלמה' ויש גם 'התברגנות' במידה ידועה". כך תיארה צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, את התרשמותה מהחיים בארץ ישראל ב-1946, במכתב לבן זוגה ושותפה להנהגת המרד, יצחק (אנטק) צוקרמן, שעלה לארץ שנה לאחר מכן.

הטון הביקורתי של מי שרק שלוש שנים קודם לכן הובילה את אחת ההתנגדויות המזוינות הגדולות ביותר לנאצים, חושף את המתח בו חיו לובטקין וצוקרמן אחרי שעלו לארץ, ואת המפגש שלהם עם אתגרי החיים בישראל, לאחר המרד והשואה: הקמת קיבוץ, עיצוב הזיכרון וחינוך הדורות הבאים, מאבקים חברתיים ולאומיים, וגם שאלות 'קטנות' של חיי יום-יום.

"ההבדל בין המתח של השואה לחיים בארץ זה לא בדיוק 'או – או'. זה הרבה יותר מורכב מזה", אומרת ההיסטוריונית ד"ר שרון גבע, מחברת הספר החדש "כל השאר הוא אלמוות – פרשת חייהם של צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן", בהוצאה משולשת של הקיבוץ המאוחד, יד טבנקין ובית לוחמי הגטאות, המגולל את חיי השניים בישראל לאחר השואה.

איך בונים חיים אחרי המאורע העצום הזה

לובטקין וצוקרמן היו חברים בתנועת הנוער 'דרור' בפולין, וממובילי המרד בנאצים בגטו ורשה ב-1943. צוקרמן היה מחוץ לגטו בזמן המרד עצמו, ודאג לאספקת נשק למרד, בעוד לובטקין נשארה בין הלוחמים, והיתה בין המעטים ששרדו. בתום המלחמה הם היו פעילים בתנועת הבריחה, שפעלה להעלות יהודים לישראל, עלו לארץ והיו ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי ובתוכו בית לוחמי הגטאות – בית עדות למורשת המרד, המוזיאון הראשון בישראל שהנציח את השואה. הזוגיות שלהם החלה כבר בתקופת המלחמה, ולימים הם גם נישאו והקימו משפחה.

צביה לובטקין עם בתה יעל כשהיא בת עשרה חודשים, 1950. "הם לא תכננו שזה יקרה להם, הם לא חשבו שישרדו את המרד או את השואה" (צלם לא ידוע, מתוך ארכיון לוחמי הגיטאות)
צביה לובטקין עם בתה יעל כשהיא בת עשרה חודשים, 1950. "הם לא תכננו שזה יקרה להם, הם לא חשבו שישרדו את המרד או את השואה" (צלם לא ידוע, מתוך ארכיון לוחמי הגיטאות)

גבע בחרה להתמקד בחיים ובהתמודדויות של השניים לאחר השואה. "השאלות של פרקי המשך החיים הן גדולות מאוד", היא מספרת, "שאלות של ישוב שעולה על הקרקע, של קיבוץ שצריך להקים עצמו את אסיפת החברים. שניהם היו פעילים גם בסוגיות לאומיות – הסכם השילומים מגרמניה, משפט אייכמן, היחסים בין ישראל לגרמניה והמאבק על זכרון השואה בישראל. בית לוחמי הגטאות שהוקם בקיבוצם התמודד מול יד ושם על הבכורה, ומשנות השישים עם מכון מורשת של השומר הצעיר, וזו סוגיה לא קטנה בכלל".

אז על זה הספר, על המתח שבין השואה לחיים בארץ?
"הוא בדיוק על הרווח זה, בין המיתוס לבין היום קטנות, שהן בעצם לא כל כך קטנות. הוא על המתח של איך בונים חיים אחרי המאורע העצום הזה, לצד ההוד וההדר הגדולים והכבוד שקיבלו בארץ – איך חיים עם זה? הם לא תכננו שזה יקרה להם, הם לא חשבו שישרדו את המרד או את השואה. זו השאלה שבעיני היא הכי מעניינת, ואני מקווה שהספר מצליח לתת לה תשובה".

בין מצדה לוורשה

דוגמה שמובאת בספר למתח היום-יומי שבין זיכרון השואה לבין החיים בארץ היא שאלה שעלתה באסיפת קיבוץ לוחמי הגטאות ב-1964, על השתתפותן של כיתות י' וי"א בחפירות במצדה בראשותו של הארכיאולוג יגאל ידין. מזכירות הקיבוץ, בראשותה של צביה, התנגדה להשתתפות במחנה, אבל חלק מהחברים חשבו אחרת.  "זה יחדיר בהם את הצורך להכיר את הארץ, יגביר את החוויה שמדובר בה כה הרבה. איך יגבשו את הנוער אם לא יהיה שם?", אמר אחד מהם. לובטקין נימקה את התנגדות המזכירות: 'קשה לתאר שהמבצע יהיה חוויה'.

צוקרמן לא הסכים. "החלטת המזכירות תמוהה בעיני", אמר, "אין להשוות את מצדה ל'סתם' אתר היסטורי כלשהו. שבוע של השתתפות בחפירות עלול לתרום הרבה לחינוך הילדים".

בני נוער על טרקטור בקיבוץ לוחמי הגיטאות, 1962. "מתקבל הרושם שצוקרמן תמך בהשתתפות בני הנוער בחפירות במצדה, אבל בעיני לובטקין זה היה פשטני" (צילום: אוסף התצלומים הלאומי)
בני נוער על טרקטור בקיבוץ לוחמי הגיטאות, 1962. "מתקבל הרושם שצוקרמן תמך בהשתתפות בני הנוער בחפירות במצדה, אבל בעיני לובטקין זה היה פשטני" (צילום: אוסף התצלומים הלאומי)

"מתקבל הרושם שהוא תמך בהשתתפות הנוער בחפירות, מפני שראה בכך הזדמנת לקחת חלק במפעל לאומי ולהעניק לצעירים חוויה מיוחדת", מפרשת גבע. "אבל בעיני לובטקין זה היה פשטני. היא לא ראתה במצדה דוגמה ומופת: לא בתקופת השואה, כחברת מחתרת שלא מילטה נפשה, ולא ממרחק הזמן כאישה כבת חמישים, אם לשני מתבגרים, מזכירת קיבוץ".

ובכל זאת, זכר מצדה לא הרפה מהשניים. ב-1963 פרסם איש בית"ר חיים לזר ליטאי ספר על ארגון אצ"י וקרא לו מצדה של ורשה. ב-1968 כתבה רחל ינאית בן צבי ללובטקין וצוקרמן מכתב ובו ציינה כי "שנית מצדה לא תיפול". בנאומו בעצרת השנתית לזכר השואה והגבורה ב-1973, כרך הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) את גבורת מרד גטו ורשה עם גבורת מצדה.

הקיבוץ של 'גיבורי השואה והמרד' התקשה לגייס חברים חדשים

היה משהו שהפתיע אותך במהלך המחקר?
"אני לא חושבת שבאתי עם הרבה הנחות מראש, כך שקשה לדבר על הפתעות. אבל דבר אחד שבכל זאת אולי מפתיע, זה עד כמה שברירי היה הקיום של קיבוץ לוחמי הגטאות. הקושי העצום לגייס חברים לקיבוץ, או כספים לבית לוחמי הגטאות."

"מצד אחד – ניצבים שני 'גיבורי השואה והמרד' עם המעמד הציבורי הנלווה, ומנגד, מפתיע כמה העבודה הייתה קשה, וכמה היו צריכים לחזר על הפתחים כדי להשיג כסף. זה עולה למשל בהתכתבות בין רחל ינאית בן-צבי, שמאוד מעריכה את צביה, אבל כשזה מגיע לפרקטיקה, הפוליטיקה יותר חזקה – היא אשת הנשיא, ממפלגה אחרת, ורשות הזיכרון הלאומית, יד ושם, היא לא בית לוחמי הגטאות."

קיבוץ לוחמי הגיטאות, 1959. "זה דור ראשון של אנשים שהיו מבוגרים יותר מחברים בקיבוצים חדשים אחרים, והעובדה שלא היה אמצע – בין דור ההורים ולילדים, יצרה שם נטל כבד מאוד" (צילום ארכיון: משה פרידן / לע"מ)
קיבוץ לוחמי הגיטאות, 1959. "זה דור ראשון של אנשים שהיו מבוגרים יותר מחברים בקיבוצים חדשים אחרים, והעובדה שלא היה אמצע – בין דור ההורים ולילדים, יצרה שם נטל כבד מאוד" (צילום ארכיון: משה פרידן / לע"מ)

הקושי לגייס צעירים היה ייחודי להם?
"לוחמי הגיטאות הוא בוודאי לא הקיבוץ היחיד שהתמודד עם הקושי הזה, אבל שם היה קשה יותר. הוא נתפס כקיבוץ זקן, שמי רוצה לבוא אליו?"

איך זה השפיע על הקיבוץ?
"בשנות השישים המצב של המשק היה כמעט תלוי על בלימה – רחוק מהימים של קיבוץ מבוסס. אף אחד לא העלה בדעתו משהו כמו מפעל טבעול, שקם רחוק רחוק בעתיד. זה דור ראשון של אנשים שהיו מבוגרים יותר מחברים בקיבוצים חדשים אחרים, והעובדה שלא היה אמצע – בין דור ההורים ולילדים, יצרה שם נטל כבד מאוד".

"עוברי אורח הגיעו בקביעות לספר על השואה ולהיזכר בימי במחתרת"

בקיבוץ שיש בו מכשיר טלפון אחד במזכירות, כתבת על החדר של צביה ויצחק, שאליו היו מגיעים מאות ואלפי אורחים במשך השנים, הרבה מהם בלתי קרואים. מי הם היו?
"חלק עוברי אורח, ישראלים שהיו בסביבה, אולי מכרים ממעגלים יותר רחוקים, שפשוט היו נוחתים ומגיעים ואי אפשר היה לסגור להם את הדלת, ואולי צריך גם להגיש להם כיבוד. החדר הזה של צביה ויצחק היה מלא גם בחברים שהיו קרובים אליהם מאוד, שנהגו לחזור ולספר על ימי השואה ועל המחתרת, ועל זיכרונות מוורשה ומקרקוב לפני השואה. זה היה כמו בשבעה".

יצחק צוקרמן (מימין) וצביה לובטקין עם יודקה הלמן (משמאל) ואורח נוסף בלוחמי הגיטאות, 1966. "החדר היה מלא גם בחברים שהיו קרובים אליהם מאוד, שנהגו לחזור ולספר על ימי השואה ועל המחתרת, ועל זיכרונות מוורשה ומקרקוב לפני השואה" (צלם לא ידוע, מתוך ארכיון בית לוחמי הגיטאות)
יצחק צוקרמן (מימין) וצביה לובטקין עם יודקה הלמן (משמאל) ואורח נוסף בלוחמי הגיטאות, 1966. "החדר היה מלא גם בחברים שהיו קרובים אליהם מאוד, שנהגו לחזור ולספר על ימי השואה ועל המחתרת, ועל זיכרונות מוורשה ומקרקוב לפני השואה" (צלם לא ידוע, מתוך ארכיון בית לוחמי הגיטאות)

בהיבט של אבל?
"בהיבט המנחם. בשבעה גם צוחקים, גם נזכרים ומשחזרים שוב ושוב סיפורים אחד אחרי השני, ופה זה באמת לא נגמר, וזה מסוג הדברים שהביאו מזור ונחמה מסויימת. זה מסוג הדברים שהיום קשה לנו יותר להבין אותם, אם למשל מישהו כל פעם היה דופק אצלי בדלת ומצפה שאקבל אותו בשבת אחר הצהריים בלי לתאם. היום אפילו שולחים הודעה ושואלים אם אפשר להתקשר. לטלפן כבר יכול להפוך לפלישה, אז אחת על כמה וכמה פשוט להופיע בדלת".

החוקר המליץ שלא יעידו במשפט אייכמן

אחת הפרשות שגבע חושפת בספרה היא הדרמה השקטה מאחורי העדויות של לובטקין וצוקרמן במשפט אייכמן. מיקי (מנחם) רש היה חוקר משטרה ביחידה 06, שהוקמה לצורך המשפט, וניצול שואה בעצמו. לאחר מסע שכנועים לא קטן הסכימו לובטקין וצוקרמן להעיד, ורש נשלח לקיבוץ לגבות את עדותם. אלא שבדיווחו ליחידה המליץ רש שכלל לא יעידו במשפט.

"אינני בטוח אם ידיעותיו מסתמכות על זיכרון ממש, או הוא מסתמך על מה שלמד אחרי מלחמת העולם השנייה מתוך מסמכים", כתב רש על צוקרמן. "הוא מתאר יפה אירועים שונים, אך נוטה להאריך. קשה להבין מה הוא עצמו ראה ומה שהגיע לידיעתו מתוך שמועה". על לובטקין כתב כי "היא אינה זוכרת כלל תאריכים, זמנים ומספרים. כל מה שנאמר בעדותה נלקח מתוך ספרים או מפי יצחק צוקרמן. מסיבה זו גם הסיפור הכרונולוגי אינו משובח".

יצחק צוקרמן מעיד במשפט אייכמן (צילום: אוסף התצלומים הלאומי)
יצחק צוקרמן מעיד במשפט אייכמן (צילום: אוסף התצלומים הלאומי)

חוות דעתו של רש נדחתה. לובטקין וצוקרמן היו עדים מרכזיים במשפט וסיפרו את פרשת המחתרת והמרד מעל דוכן העדים, בשל המבנה המיוחד של משפט זה. אפשר לתארו כמיזוג בין הליך פלילי לקביעת אשמתו ועונשו של אדולף אייכמן על פשעיו, ובמקביל כמשפט ציבורי בעל משמעויות חינוכיות ופוליטיות ישראליות ובינלאומיות, שלא נגעו לאייכמן האיש או לכללי המשפט הפלילי כמעט בכלל, מה שהכריע את הכף לגביו הכללתם בו.

"מה שסיקרן אותי היה המכתבים האישיים"

גבע, מרצה בכירה בסמינר הקיבוצים והיסטוריונית בבית לוחמי הגטאות, לא יודעת להצביע על רגע מדויק בו החליטה לכתוב ביוגרפיה של הזוג לובטקין צוקרמן, שתעסוק אך ורק בחייהם בארץ ישראל, לאחר השואה. "זה פרויקט ארוך", היא אומרת, "שני האנשים האלה תמיד יקרים ללבי מאוד".

שרון גבע (צילום: נטע קלצ'בסקי)
שרון גבע (צילום: נטע קלצ'בסקי)

ספריה הקודמים התמקדו בנשים ובמקומן החברתי בישראל. "אל האחות הלא ידועה", סקר את קורות גיבורות השואה בחברה הישראלית, "והאישה מה היא אומרת" עסק בנשים בישראל בשנות המדינה הראשונות. גבע פיתחה יחס מיוחד אל צביה לובטקין, שהייתה בין הנשים עליהן כתבה בספרה הראשון. "באופן טבעי היה לה מקום שם. מה שסיקרן אותי היה המכתבים האישיים בין צביה ליצחק מעלייתה של צביה ב-1946, עד 1947 שאז הוא הגיע".

מה הוביל אותך לכתוב על אנשים שסיפור חייהם, פחות או יותר, כבר נחקר וידוע?
"בציבור הישראלי הכללי, לפחות בחלק מהתקופות, הם היו דמויות ידועות, אבל במחקר לא נכתב מספיק ולא בהיקף כזה. עוד דבר שהתחבר לעניין של כתיבת הספר הוא הקיטלוג של ארכיון צוקרמן בבית לוחמי הגטאות, שקרה בשנים האחרונות בהובלת מנהלת הארכיון ענת ברטמן. זה נתן לי כמות גדולה מאוד של חומרים ומקורות היסטוריים שלא נחקרו עד היום בכלל".

חלק גדול מהמסמכים בספר הגיעו דווקא מארכיון הקיבוץ.
"הארכיון של קיבוץ לוחמי הגטאות הוא ארכיון מאוד מקצועי. השמירה על החומרים שם היא מדהימה. יש יומנים, זיכרונות, אבל מה שמעניין זה המקורות היותר נידחים: תיקים אישיים, פרוטוקולים של אסיפות קיבוץ".

"לנסות לתת תמונה שלמה ככל האפשר"

חוץ ממסמכים ותעודות, גבע התבססה בכתיבה על שיחות מוקלטות שקיימה עם חברים וגם עם מבקרים, ביניהם המשורר חיים גורי, חניכתם מוורשה וחברת הקיבוץ חווקה פולמן רבן ואחרים.

במידה מסוימת התמזל מזלך, כי צוקרמן ולובטקין חיו בעידן של נייר, וגם שמרו חלק גדול מאוד מכל ההתכתבויות שלהם.
"זה נכון, אבל זו רק נקודת ההתחלה. מצאתי פתק שזיהיתי שהוא בכתב ידה של צביה, אבל לא ידעתי למה זה קשור. זה כמו לשמוע בשיחת טלפון רק משפט או שניים מצד אחד, בלי לחבר לצד שני.

"בלי ספק, היו לי הרבה מאוד מקורות – אלו אנשי ציבור, הם דיברו ודיברו עליהם. אבל בדברים היותר אישיים, לא תמיד שומרים אותם. לפעמים יש מסמך רשמי, ואז בשוליים כותבים עליו בכתב יד – זה סוג של פיענוח שבא ממקום אחר, וצריך להכניס אותו להקשר של התקופה".

אמרת שאת אוהבת את שניהם, אבל כתבת עליהם גם בהקשרים לא מחמיאים.
"זה נכון שאני אוהבת אותם, אבל אני לא מאוהבת בהם. זה גם אחד החסדים שאפשר לעשות עם דמויות כאלה, כי זה הופך אותם לדמויות עגולות, לגבר ואשה. אף אחד לא מושלם. המטרה שלי הייתה לשקף את הדברים האישיים האלה. המטרה של ספר היסטורי, בניגוד לספרי מורשת, היא לנסות לתת תמונה שלמה ככל האפשר".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!