כשהחלו להגיע לארץ ולעולם ידיעות על פרוץ מלחמת העולם השנייה, כתבה המשוררת לאה גולדברג בעיתון השומר הצעיר ב-8 בספטמבר 1939: "רבים, רבים יתר על המידה, ניגשים אלי ושואלים – ובכן, מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה? השיבותי להם, אל תדאגו לתוצרת הזאת, יספקוה במידה רבה עד מאוד. היא גם תביא רווחים. אך אני? לא!"

שלוש שנים אחר כך, ב-23 באפריל 1943, לפני 80 שנים, פרסמה גולדברג בעיתון 'דבר' את השיר "על האשם". "היא החליטה לא לפרסם את השיר באף אחד מספריה, אלא רק בעיתון", אומרת המחנכת והסופרת דפנה ברשילון, שחקרה את השיר עם המחנכת נועה גברט. "זאת אחת התגובות הבוטות והראשונות של גולדברג על משמעויותיה של המלחמה", אומרת גברט, "מה שהיא בוחרת לבטא בה הוא תחושה כבדה של אשם".

"העניין שלנו ביצירת פרשנות לשיר נולד כחלק מלימודנו בבית המדרש למורי עם", אומרת ברשילון. "במפגש שלנו עם מסכתות שנערכו ליצירות קנוניות בעם היהודי ובציונות, של כצנלסון, ביאליק וברנר, התרעמנו על חסרונן של נשים בעבודה מסוג זה. נבט בנו רעיון, לערוך מסכת לשיר שאהבנו, 'על האשם' של לאה גולדברג. שיר שהכרנו ממסעות לפולין. התחלנו לחקור את מקורו של השיר".

אז נתקלו ברשילון וגברט, בקטע "אירופה שלכם" שכתבה גולדברג, והופיע בהקדמה לספר "אולי רק ציפורי מסע" (מכתבי לאה גולדברג וטוביה ריבנר) שחיבר ד"ר גדעון טיקוצקי. "משהו בקטע המאלף הזה עורר אצל שתינו שאלות דומות", אומרת גברט, "מה אם קראנו את השיר 'לא נכון'? מה אם השנאה והאהבה שגולדברג מדברת עליהן בשיר הן בכלל האהבה הנכזבת לאירופה? לגרמניה?"

"על האשם היא יצירה שנכתב עליה מעט מאוד", אומרת ברשילון. "היעדרותו מספריה של גולדברג בוודאי השפיע על כך". הן ערכו מחקר מקיף על השיר. "קראנו ספרים, קטעי יומן, עבודות ומאמרים", מספרת גברט. "נפגשנו עם פניה עוז-זלצברגר, שספרה 'ישראלים, ברלין' סייע לנו רבות. עוז קראה קריאה שונה, אישית יותר של השיר, היא ראתה בו את הילדות האבודה, של אלו שניצלו, שגדלו 'שם'".

בהמשך נפגשו השתיים עם ד"ר טיקוצקי לשיחה על השיר. "גילינו בין השאר שהמוטיבים ה'יהודיים' בשיר הופכים אותו לשונה משיריה האחרים של גולדברג", אומרת ברשילון. "הבנו שאפשר לקרוא את השיר בכמה אופנים; האשם של אנשי הרוח, ההשכלה והקדמה, שהיו עדים למות העולם 'החדש', ועמדו מנגד. האשם על חוסר היכולת לשנוא את אירופה, המולדת הגשמית והרוחנית. אשם הניצולים שמשפחתם וקרוביהם נרצחו שם. אשם על זיכרונות הילדות, שאי אפשר כבר לאהוב באותו האופן, אבל גם לא לשנוא".

"לא רק היתר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח"

בספטמבר 1939 התחילה מלחמה באירופה. בארץ ישראל, אל מול אימת אסון מתקרב, התווכחו שני ענקי השירה, גולדברג ואלתרמן, על תפקיד השירה והמשוררים בעת מלחמה. הפולמוס התנהל מעל דפי עיתון "השומר הצעיר".

"המשורר הוא האיש, אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכחו את הערכים האמתיים של החיים", טענה גולדברג. "לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה. החובה להזכיר לאדם, כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר, את המוות ולא את הרצח".

דפנה ברשילון. "בשיר גולדברג נעה על המתח שבין שנאה לאהבה למולדת שלה ולתרבות האירופית" (צילום: אלבום פרטי)

לעומתה טען אלתרמן: "חובתו של הסופר, כל ימות השנה, היא לכתוב ספרות טובה. וזו חובתו גם עכשיו. אם יוכל לכתוב. ורק ספרות כזאת. כחובת בית היוצק לברזל הטוב. כחובת הזורע לדגן הטוב. והספרות הטובה אינה אם חורגת לשום שיר משיריה. אף לא לשירי המלחמה. במידה שהספרות הזאת  נושמת את אוויר החיים (ואין לה אוויר אחר לנשימה), בה במידה ימלאנה גם אוויר של ימינו אלה, על קהל ניגודיהם, על מראותיהם ויציריהם, על הנסתר והגלוי, על הנצחי והחולף".

מה עומד בבסיס הפולמוס?
גברט: "הפולמוס מציף את הקושי שקיים אצל גולדברג לכתוב על המלחמה, באופן עקרוני, תפיסתי, ערכי, שלא עושים פאתוס מרצח. תפקידם של המשוררים לא לכתוב על רצח ומלחמה אלא לשורר את הטוב, היפה והמוסרי. לאלתרמן גישה אחרת".

זאת גישה עקרונית, אבל גולדברג היא עולה חדשה שהגיעה רק לפני שנים ספורות מליטא וגרמניה.
ברשילון: "נכון, וזה נוכח מאוד ב'על האשם'. צריך לזכור, הווייתה טמונה עמוק בנוף המזרח אירופי. שפת שירתה היא שפתם של היערות והאגמים שהייתה נופשת בהם מדי קיץ. האוויר הראשון ששאפה היה זה של האקלים הקר-החורפי בו 'שבעה ימים אביב בשנה וסגריר וגשמים כל היתר' (מתוך 'משירי ארץ אהבתי')".

גברט: "המראות הראשונים בחייה היו של העיר הגדולה, קובנה, עם כיכר הכנסייה והנהר. הקולות והצלילים הם של השפה הליטאית והרוסית, וגם העברית. המראות הללו, עולים וצפים ב'על האשם' וביתר חידוד ב-6 השורות באמצע השיר השני: 'וְהָיוּ, הֵן גַּם לָנוּ הָיוּ, בְּחֶדְוָה לֹא נִשְׁכַּחַת / שְׁלוּלִיּוֹת עִם גִּשְׁמֵי הָאָבִיב וּבִרְכַּת שַׁלָּכוֹת'. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אותם זיכרונות מתוקים טובלים בזוהמת המלחמה, שמיום ליום הולכים ומתבררים ממדיה ומשמעויותיה".

אז איך בא לידי ביטוי היחס שלה לנעשה במלחמה באירופה?
ברשילון: "עם פרוץ המלחמה, היא כותבת שירי געגועים לנופי הילדות שלה, בספר 'מביתי הישן' שיוצא לאור ב-1944, וחלק מהשירים בו נכתבו כבר ב-1940. הספר כולל 5 מחזורי שירה שכולם מוקדשים לביתה הישן, קובנה, ומהווים למעשה מסכת פרידה ממנו".

גברט: "במקביל לספר זה, עבדה גולדברג על פרויקט גדול שגם הוא מבטא את הגעגועים ומהווה אולי ניסיון להצלת נופי הילדות, או ליתר דיוק, מנגינות הילדות. זה ספר שיריה 'שיר בכפרים' שיצא לאור ב-1942. גולדברג אספה 11 שירי עם סלאביים ותרגמה אותם לעברית".

נועה גברט. "בקריאה נוספת מצאנו בשיר גם את האבל האישי-פרטי ששזור במוטיבים יהודיים שכמעט לא קיימים בשיריה האחרים" (צילום: אלבום פרטי)

ברשילון: "בשלב הזה היא עדיין נעה על המתח שבין שנאה לאהבה. הכוח החזק עודנו האהבה, אותה אהבה למולדת שלה, אבל גם לתרבות האירופית שמייצגת עבורה את האנושיות, גדלות האדם, את חופש האדם וחופש מחשבתו. בשלב זה, כאמור, היא עדיין יוצרת את ההפרדה בין אירופה כמולדת האדם המודרני והמחשבה החופשית לבין אירופה שילדה את הפשיזם לצורותיו".

אז מה מייחד את "על האשם"?
גברט: "לכאורה, זה שיר שמתייחס למלחמה במובנה הכללי-אנושי. בקריאה נוספת מצאנו בו גם את האבל האישי-פרטי ששזור במוטיבים יהודיים שכמעט לא קיימים בשיריה האחרים. האשם האוניברסלי מתפרק לרבדים; האשם על אהבתה למולדת שהפכה עקובה מדם, האשם על היותה חלק מהאירופיות שהתגלתה כרצחנית, והאשם הפרטי על כך שהיא עצמה ניצלה. זה אבל על כך שאי אפשר עוד לאהוב את אשר אהבנו".

אמרתן שהיחס שלכן לשיר השתנה בעקבות הקטע הספרותי "אירופה שלכם".
ברשילון: "נכון, זיהינו התכתבות בין שני הקטעים. ב'על האשם' היא בזהות אמביוולנטית: 'כִּי עָמַדְנוּ מִנֶּגֶד בְּיוֹם הַהֶפְרֵד, נִכְנָעִים, חֲתוּמֵי שְׁפָתַיִם, וְרָצִינוּ לִשְׂנֹא, וְהַלֵּב לֹא צִיֵּת. וַיֶּאֱהַב, וַיֶּאֱהַב שִׁבְעָתַיִם'. ב'אירופה שלכם' היא כבר מאוד מפורשת: 'אנחנו לא נשכח, אותך, את פצעי האוהב ואת פצעי השונא לא נשכח. ועד יום מותנו נישא אותה בקרבנו, את הכאב הגדול הזה ששמו אירופה; 'אירופה שלכם', 'אירופה שלהם' וכנראה… לא 'אירופה שלנו', אף כי אנחנו היינו שלה, מאוד שלה'. כאן אפשר לקרוא בפירוש שינוי בתפיסה של גולדברג את אירופה, לראות את האכזבה מהמולדת שהקיאה אותה".

איך המשיכה גולדברג את חייה אחרי המלחמה, עם התחושות הללו?
גברט: "אנחנו לא יודעות לדייק, אבל ברור שהיא חשה נבגדת כמי שסגדה כפי הנראה לאירופה, להשכלה, לתבונה, שעבורן היא נתנה את הכול כמעט, והייתה מוכנה לתת עוד. אל מול סגידה כזו, ברור שתחושת הבגידה היא קשה. היא מתמודדת עם המתח של האהבה והפרידה באמצעות שיריה. דרכם היא מקימה מצבה מפוארת לעברה, וכך היא מצליחה לתת מקום לגיטימי להוויה שלה, אף שהזדהמה מאימי השואה. היא נדה בארץ עם שיר ומתנה את הדלות הזוהרת של ארץ אהבתה".

מתוך 'דבר', 23 באפריל 1943