שישה ימים לפני שחגג את יום הולדתו העשרים, המתאגרף היהודי-טוניסאי, ויקטור פרץ, הדהים את עולם הספורט. פרץ הצעיר הפיל בנוק אאוט בסיבוב השני את אלוף העולם ואחד המתאגרפים הגדולים בהיסטוריה, האמריקאי, פרנקי ג'נארו. שישה עשר אלף הצופים, שנכחו באולם האגרוף בפריז ב-24 באוקטובר 1931, נותרו בהלם. פרץ הפך להיות אלוף העולם הצעיר ביותר בהיסטוריה של האגרוף וכל החיים היו לפניו. אלא שכמו ספורטאים ומתאגרפים יהודים אחרים, שנצצו בשמי הספורט לפני השואה, גם כוכבו של פרץ כבה בטרם עת.

***

מסעוד חי ויקטור פרץ (פרז) נולד ב-1911 ברובע היהודי של טוניס, בירת טוניסיה. בגיל 14 הצטרף עם אחיו הבכור, בנג'מין, למועדון האגרוף "מכבי טוניס", שם קיבל את שם החיבה המתבקש – "יאנג". הכישרון היה שם מהרגע הראשון. גם האומץ והתשוקה. שלוש שנים אחר כך "יאנג" היגר לפריז בהמלצת אחיו כדי לפתח את קריירת האגרוף שלו. בבוקר עבד בחנות נעליים ובערב התאגרף. עברו עוד שלוש שנים ולפני יום הולדתו ה- 20 "יאנג" הוכתר כאלוף צרפת באגרוף במשקל זבוב.

ויקטור "יאנג" פרץ. כוכב עולמי (צילום: ויקימדיה)

"יאנג" שקל רק 50 קילו, שהיו פרוסים על פני 155 ס"מ. הוא היה זריז מאוד ברגליים ובידיים וידע לנצל את היתרון הזה בצורה מושלמת. זה בדיוק מה שעשה בניצחון הסנסציוני שלו על אלוף העולם ב-1931. לאחר הזכייה "יאנג" חזר לטוניסיה והתקבל בכבוד של מלכים. מאה אלף אנשים הגיעו למצעד הניצחון בשדרות ג'יל פרי, הרחוב המרכזי של טוניס ול"יאנג" הוענק עיטור הכבוד היוקרתי ביותר של טוניסיה.

בשנות ה-20 וה-30, עוד לפני עידן הכדורגל והכדורסל, אגרוף נחשב לאחד מענפי הספורט היוקרתיים בעולם וויקטור "יאנג" פרץ היה כוכב עולמי. הוא היה בן זוגה של שחקנית הקולנוע הצרפתייה, מריל באלין. הוא אהב לחגוג, ללכת למסעדות, לקנות תכשיטים וחליפות יוקרה והרגיש על גג העולם.

יום אחד אחרי ליל הבדולח "יאנג" התאגרף נגד יריב אוסטרי, כשעל מכנסיו, כרגיל, סמל מגן הדוד. הקהל התגרה בו וקרא לעברו קריאות אנטישמיות ו"יאנג" הפסיד את הקרב. משפחתו, שהייתה עדיין בטוניסיה, ביקשה ממנו לחזור לארצו אך הוא לא הסכים. פרץ רצה לחזור הביתה כאלוף. אבל הקרב מול האוסטרי ב-11 בנובמבר 1938 היה אחד הקרבות המקצועניים האחרונים בקריירה המרשימה של פרץ. הוא פרש, כשלזכותו 92 ניצחונות מתוך 133 קרבות, מתוכם 28 בנוק אאוט.

***

כשפרץ ראה שהמצב בצרפת כבר מסוכן ליהודים, הוא רצה לחזור הביתה, לטוניסיה, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. הגרמנים פלשו לחלקה החופשי של צרפת והחלו מעצרים של יהודי צרפת. פרץ, שהיה בין העצורים נלקח למחנה מעבר בעיר דראנסי, ליד פריז. שנה אחר כך הוא הועבר למחנה הריכוז אושוויץ, שם החל לעבוד במפעל לייצור גומי ושם גם הכיר את הסופר, פרימו לוי, השחיין האולימפי, אלפרד נקש, ועיתונאי הספורט הישראלי, נח קליגר.

היינריך שוורץ, מנהל מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, היה חובב ספורט ואגרוף, שרצה לשעשע את הסוהרים. לשם כך הוא הקים במחנה נבחרת של 40 מתאגרפים. שוורץ זיהה מיד, שאלוף העולם לשעבר, נמצא במחנה שלו ופרץ צורף לנבחרת. המתאגרפים עבדו בעבודות כפיים במהלך היום ופעמיים בשבוע נלחמו בזירה בערב. התפקיד החדש העניק לפרץ את הזכות לעבוד במטבח והוא ניצל זאת היטב. באומץ לב, תוך שהוא מסכן את חייו, הוא הבריח בכל הזדמנות מרק לחבריו וחיזק אותם.

שער מחנה ההשמדה אושוויץ עם השלט "העבודה משחררת" (צילום: AP Photo/Michael Sohn,file)

פרץ נלחם ביותר מ- 130 קרבות במחנה הריכוז אושוויץ. למרותו שגופו כבר היה חלש מאוד הוא ניצח בכולם. גם את הקרבות מול האסירים האחרים, שהכריחו אותו להתאגרף מולם וגם מוול השומרים ואנשי הקאפו שהיו גדולים, חזקים ובריאים ממנו.

פרץ המשיך לעמוד על רגליו ולהתאגרף ולסוהרים הנאצים היה אינטרס להשאיר אותו בחיים. הוא סיפק להם שעשוע לרגע. אלא שב-1945, כשהצבא האדום התקרב כדי לשחרר את מחנה ההשמדה אושוויץ, הנאצים הוציאו את היהודים לצעדות המוות. באחד הימים הארוכים של הצעדה, פרץ, שוב בגבורה יוצאת דופן, סיכן את חייו, כשניסה להביא לחם לחבריו, אך הוא נתפס ונורה למוות במקום. גופתו נותרה בשלג ומקום קבורתו אינו ידוע. הוא מת כמו שחי: באומץ, בגבורה וכמו הכינוי שלו, צעיר מידי.