החברה היהודית מעולם לא הייתה חברה פרולטרית. מבט חטוף בדפי ההיסטוריה היהודית מגלה קהילות שהתאפיינו בדפוסי ייצור וצריכה זעיר-בורגניים.
אף-על-פי-כן למעלה ממאה וחצי מאז בישר משה הס את חזון 'הסוציאליזם-היהודי' התמונה הניבטת מישראל של שנת 2016 מציירת חברה פרולטרית למהדרין. המהפכה המעמדית שניבא הס צלחה גם אם סטתה מחזונם של ממשיכי דרכו הצעירים (כבורכוב וכצנלסון).

כאן העת לתהות מעל דפי 'דבר' כיצד הפכה החברה הישראלית – על פערי השכר האדירים שבה – לחברה 'המגשימה' חזון פרולטרי?. התשובה לכך טמונה פחות בכסף ויותר בכוח. פחות בכלכלכה ויותר במשפט.

כמו במפעלי התעשייה של שלהי המאה ה19 בשיקגו גם בישראל של ראשית המאה ה21 עולמו של המחוקק זהה לזה של הקפיטליסט המנצל. בכך שהמחוקק/קפיטליסט אינו שואב את סמכותו מהמציית/יצרן ובכל זאת נהנה על גב קולו/עמלו משורת פריווילגיות הניתנות בשמו.

אם כן, איזה מוסד פירק את המבנה המסורתי שבו נוצרים חוק ומשפט על דעת רוב העם ובכך הוליד מעמד נתינים רחב המציית ומעמד מחוקקים אוליגרכי ומצומצם המעצב ושולט בעולמו של המציית?

בשניהם מתקיים מצב אבסורדי של פריווילגיות מעמדיות ברורות שבהן המחוקק/קפיטליסט אז כהיום שואב את סמכותו/הונו מהמציית/יצרן ובכל זאת בשניהם רוכב צד אחד על גב קולו/עמלו של השני, תוך הפרה בוטה של ערך הייצוג המעמדי. אך כפי שנראה להלן מצב זה אינו רק פוגע בעיקרון הסולידריות האנושית שאפיינה את ההגות הסוציאליסטית, אלא הוא מהווה גם הפרה בוטה של התהליך הדמוקרטי-ליברלי. צמד האסכולות (הסוציאליסטית והדמוקרטית-ליברלית) מוצאות את המצב הישראלי בלתי נסבל ברמה העקרונית.

בלא כוח כלכלי או צבאי הפך מוסד אחד את רוב הציבור בעל כרחו לציבור שמוסדותיו הנבחרים הינם לא יותר מכלים המעוצבים לפי גחמות בעלי המשפט. למרבה האירוניה דווקא המוסד המשפטי (הבורגני במהותו) מצטייר (בעזרתה של התקשורת הממסדית) כשומר הסף של ערך השוויון. אך דעו לכם שבחינה היסטורית מגלה שמוסד זה מהווה את ההפרה החמורה בתולדות מדינת ישראל ואולי אף המערב של ערך השוויון הדמוקרטי!

המשפטנים ואנשי מדע המדינה שבינינו יודעים כי בארץ נוצרה תמונה של משחק שחמט פוליטי בו לאחד מהשחקנים שני תורים (לשפוט ולחוקק) בעוד לשחקן השני שאמור לייצג את העם רק תור אחד (לחוקק בתנאי שהשחקן הראשון מרשה לו*).
משל הדבר לארגון עובדים שחתם על חוזה מאחורי גבם של העובדים עם בעלי המפעל.

אך בגלל שהיום בתעשיית המשפט ישנו כסף רב (כמו גם בתעשיית הביטחון) נותר מוסד זה כמעין פרה קדושה של כסף ו'דמוקרטיה'. אותה לא מבקרים אלא בחוגי הימין הסהרורי.
סיבה נוספת להיעדר ביקורת כלפי המצב הנתון הוא עיקרון החוק והסדר בישראל, שלא משנה מה תוכנו בפועל, הרי שהממלכתיות הישראלית הצליחה לשמר את מעמדו גם בלא שום קשר לצורך לבקר את אופן התנהלותן הפנימי – הכל בשם החוק והסדר שהכתיבה הממלכתיות של ימי בן גוריון, וברקע הפחד מפורענות ממשית בלא "שופטים בירושלים".

וכך, כמו שקפיטליסטים מדורי דורות הפחידו את הפרולטרים באובדן הכנסה במידה ואלה יבקשו לנהל ולהפיק רווחים מהייצור שלהם, כך בדיוק בית המשפט ושלוחותיו בתקשורת ובאקדמיה משתמשים בדוגמאות מההיסטוריה המבוססות על עיקרון "המדרון החלחלק" (היטלר, 1935, חשוך, ימים אפלים וכו') בכדי להפחיד את העם (העובדים) מלבקש למשול בעתידו. כשברקע מאיים אותו החשש מאנרכיה יהודית..

דוגמאות היסטוריות אלה המוכנסות לראשנו חדשות לקרים בעזרתם האדיבה של התקשורת הישראלית ומערכת החינוך הישראלית אמורות לייאש את הפרולטרים מליטול אחריות על גורלם, לחוקק את חוקיהם, ולמשול בחייהם.
דוגמאות אלה שהוזכרו לעיל אמורות להזכיר לתת מודע הקולקטיבי שלנו כי 'בעם טמון יסוד רצחני ומשוגע' שבתי המשפט – בין אם דמוקרטיים או לאו – נועדו להגן על העם ממנו. ממש כמו ילד הצריך הגנת הורה. העם הוא ילד ובית המשפט הוא הורה. עוד על האירוניה והרשעות שבעמדה ניהליסטית זו בהמשך.
אך נכון לעתה, עצם העובדה שכמעט כל המשטרים הטוטליטארים באירופה נעזרו בבתי משפט חזקים ששיתפו פעולה עם דיקטטורים מכהנים אינה ידועה לעם כמובן. שעדיין חושב עצמו כמשוגע. וסומך ידיו על אלה שמנצלים את היעדר תודעתו ביחס למצבו.

עיקרון המדרון החלקלק בו משתמשת האליטה הניאו-מרקסיסטית-ליברלית באקדמיה, בבהימ"ש, במערכת החינוך, ובתקשורת, בכדי להצדיק את הפרת עיקרון ריבונות העם עליה מנצח בית המשפט יצרה כאן חברה המבוססת על פחד לדבר את דעתך החופשית כנגד אופי פעילותם של מוסדות נבחרים.
אני לדוגמא כמעט פוטרתי מהמרכז הבינתחומי בשל דעותיי הפוליטיות, ורק תודות לעמידתו האיתנה של פרופסור יואב גלבר, אחד מאחרוני המוהיקנים של חופש הביטוי כאן, שמרתי על עבודתי.

הפחד הוא מקור הכוח של בית המשפט על הפרולטריון. במקרה היהודי, המקור הוא שטני במיוחד שכן השופטים היהודים מייצרים גזרה שווה ביו התנהגויות עמים שביצעו ביהודים פשעים ובין העם היהודי עצמו. בכך נוצרה הפנמה קולקטיבית של הנאציזם בקרב יהודי ישראל. לא בגלל החוג לאמנות של בצלאל, הקרן החדשה, או כמה קולנוענים בבוהמה, אלא בעיקר בגלל בית המשפט המסדיר את המחשבה והפעולה במרחב הישראלי, ואשר גם אם לא רואה בכולנו 'יודו-נאצים' הרי שהוא מחוקק ומושל כאילו חייבים לשמור על היסוד היהודי מול היסוד הנאצי הטמון בכולנו.
עמדה זו באה דווקא מתוך פרשנות הומאניסטית
והיא גוזרת כמה אקסיומות שבצורה אוקלידית ממשיכות אחת את השנייה
א. כולנו בני אדם. כולל הנאצים (הם גם היו אנשים, הם לבשו מגפיים – דן פגיס).
ב. מכאן נובע שבכולנו טמון 'נאציזם' כזה או אחר היכול להתפרץ,
ג. על כן יש לייצר שיטה שתעזור למנוע התפרצות זו גם במחיר נטילת יכולת העם למשול בעצמו, לבחור את שופטיו, ולחוקק את חוקיו. זאת אומרת הדמוקרטיה לא יכולה להבטיח את החופש של העם , ולכן צריך מבוגר אחראי.

נראטיב ניהליסטי-רדיקלי זה (שנוגד את רצון העם ואת עצם האמונה בטבעו) משכיח פערים מחשבתיים, התנהגותיים, לשוניים ותרבותיים בין עמים ובין חברות, בכך שהוא טוען שכל עם (כולל ובמיוחד העם היהודי!) מסוגל לבנות בתי חרושת למוות ולהפוך בני אדם לסבונים ומנורות לילה ולו רק אם תינתן לו ההזדמנות לכך.
סלחו לי שבצרפת, בשבדיה, בשוויץ, בירדן וגם בישראל הכובשת אין דברים דומים לאלה, אפילו לא באיראן.
אבל המציאות לא מבלבלת את שופטי ישראל שבכדי להידמות למקביליהם האירופאים יטשטשו במחי עט את ההבדל התהומי שבין ניצול ורוצח. ובין תרבות המקדשת חיים ותרבות המקדשת מלחמה ומוות. הכל בשם 'הומאניזם' המבוסס על נראטיב שנועד להפקיע מכם את יכולתכם למשול בעצמכם – אני יודע שזה נשמע כמו קונספירציה דמונית אך זו המציאות האינטלקטואלית והפוליטית שלנו בפועל.

אם נשוב עתה לבית המשפט עצמו ולתפקודו ונבקש לענות על סוד כוחו של מוסד זה לספר את הסיפור הישראלי ב35 השנים האחרונות. אולי מוטב שנעשה זאת כפי שהסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק כתב את 300 דפי ספרו 'ההיעלמות'. מבלי להשתמש באות המרכזית בשפת האהבה (E), אף אנו נעשה כן מבלי לציין את שם המוסד שהפך ברבות השנים למעין מסדר אוליגרכי של השפה והמחשבה בו עיקרון הכרעת הרוב וחופש הביטוי הוזנחו למרבים במילים מעורפלות ופסקי דין מייגעים. על גבול האינסופיים.

זהו מקדש שפה ומחשבה, שעצם קיומו סותר את המהות של משטר דמוקרטי מתוקן. שכן בדמוקרטיה כפי שציין אפלטון אין דבר "קדוש". אין מקום שהעם חסום מלגשת אליו. ואין מקום שנשגב מעל ריבונות העם. עצם ההנחה שיש מקומות בהם העם חסום מלפעול ולהשפיע בהם (בחירת שופטיו למשל?) סותר את האקסיומה הבסיסית ביותר של כל משטר דמוקרטי. העיקרון שהעם הוא מי שנכון וראוי לשלוט.

אך אנו כאן בישראל מחויבים בעל כורחנו לעלות לרגל ולהקריב – בין ברצון ובין לאו – את זכותנו לחוקק חוקים על פי הכרעת-רוב למקדש זה.
כאן מדובר בהקרבה עצמית של העיקרון של אזרח אחד=קול אחד.. וכך נוצרת מה שאני מכנה 'הדמוקרטיה בהתאבדות'. – דמוקרטיה בהתאבדות שכן חוקים שהעם חוקק נתונים לפסילה א-פריורית בידי מוסד שלא
1. נבחר ברוב דמוקרטי 2. הוסמך מעולם לחוקק על גב ומעל המוסדות הדמוקרטיים.

בכדי להבין את עומק הסטייה המדוברת עלינו להזכיר לעצמנו אמת פשוטה. והיא כי
מגן הדמוקרטיה הוא העם!
זוהי אמת פשוטה שאנשי המשפט אינם מכירים בה כיום. אנשי המשפט לא המציאו את הגלגל, הם נסמכים על הובס, ושפינוזה אבות החשדנות הבורגנית-'דמוקטרית' כלפי העם, הדורשים פיקוח על פעולת העם , אך אפילו הובס ושפינוזה לא הרחיקו לכת עד כדי הפקעת המשפט והזכות לחוקק חוקים מהעם.

ומבחינה פילוסופית, הרי האמת הבסיסית היא שדמוקרטיה אינה יכולה להתגונן מהעם שכן זהו פרדוקס. משל לבעל מפעל המתגונן מרווחיו…
הדמוקרטיה כן יכולה להתגונן במידה והמגנים עליה אינם חלק מהעם עצמו.! ואז מדובר בפאשיזם . – לכן זועקת האליטה יומם וליל 'פאשיזם' על כל ציוץ של ח"כ ימני, רק צעקות אלה מעניקות לה את הלגיטימציה המעוותת להמשיך למשול על הפרולטריון בלא מנדט דמוקרטי ולצייר כאילו אוטוטו פרשי הגנרליסימו פרנקו, או אנשי הס.א של רוהם יעלו על ירושלים.!

ועל זאת אני אומר, התביישו לכם סופיסטים המשחירים את דמותו ההיסטורית של העם היהודי בעבור בצע שלטון ! אתם המבאישים את דמותו של העם במלל שמקורו דם יהודים ושאר נרדפים!

ובתוך כך, הקומן-סנס של דמוקרטיה כמשטר "של העם, בידי העם, ועבור העם" , אבד.
הפרלוטריזציה שיצרה הבדל בין אלה שלהם סמכות לחוקק ובין אלה שלהם אין סמכות כלל לחוקק, היא שמסבירה את רצון רבים מהפריפריה החברתית ללמוד משפטים בכל מיני מכללות מפוקפקות. הם עושים כן במטרה ללמוד את שפתו של האדם הלבן, ולהקל על מעברם ממעמד הנשלטים למעמד המחוקקים.

אכן חלוקה מעמדית זו בין אדוני החוק לבין האזרח לא נוצרה בשל ניכור העם מאמצעי הייצור, ההון, או הכוח הצבאי, אלא בשל אובדן אמון של חלקים מהעם שיכלו לממש את אובדן כוחם לאחר קריסת תנועת העבודה לכדי יצירת אוליגרכיה חוקתית בלתי נבחרת המבקשת לנהל את חיי העם.
אכן זו מהפכה שנישאה על כנפי המאורעות הסוערים של ההיסטוריה הישראלית בשנות השבעים.

מאז שמבנה כוח-חוק זה התקבע, מתרצים חסידי המשפט בתקשורת, באקדמיה ובתרבות, את העובדה שהעם המשוסע צריך "מבוגר אחראי" שיאכוף את הדמוקרטיה. (אפילו שהמבוגר לא נבחר לעשות זאת). משול הדבר לאישה שבשל גודלה הפיסי צריכה גבר שישלוט בה.

הבעיה עם תפיסת המבוגר האחראי של חסידי האוליגרכיה הלבנה, היא שהיא סותרת את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה. שכן אם כבר מבוגר אחראי שלא נבחר בידי העם, אז מדוע לא מלך פילוסוף נאור? כמו אצל עמנואל קאנט?. או עדת חכמים יהודית? כמו בתקופת הסנהדרין?.
אלו של קאנט ואלו של רבי הלל, גם לא נבחרו באופן דמוקרטי וגם לא מחוייבים לפעול לפי רצון העם.
בדיוק כמו שופטי בית המשפט שלכם, עבדים פרולטרים יקרים.

תפיסת המבוגר האחראי מלבד היותה פטרנלסטית כלפי הריבון המקורי (העם) הרי שהיא שוללת את הנחות היסוד של טבע חינוך האדם במשטר הדמוקרטי כפי שפיתח לכדי שלמות הפילוסוף האמריקני ג'ון דיואי.
הם גם סותרות את עמדתו של הפילוסוף הגרמני (ידיד ישראל) יורגן הברמאס שקיבל השראה מהגותו של מרטין בובר, ושקרא לדמוקרטיה בה חוקים נוצרים בדיאלוג בין זרועות העם ומתוך כבוד של כולם לחוק המשותף ! (המשותף !)
באין דיאלוג בין זרועות המשטר, ובין קולות העם , הקריב עד עתה האזרח הישראלי בשורת פסקי דין "תקדימיים" שהינם בעצם "הלכות בפני החוק" את השליטה על גבולות ונורמות השפה, את הזכות לחלוש על מרחב המשגת הרעיונות, ואת זכותו לחוקק חוקים.
אך יהודים אנו, ולכן איננו פראיירים, לנו יש את מאסטר שף, BLACK FRIDAY , את סמוטריץ', גלאון, ואייל שני, כל זאת כדי לדאוג שיצרני החוקים והשפה ישלבו ידיים עם יצרני התרבות והמעמד הפוליטי הדשן, בהרג חופש השפה והמחשבה. ובשיעבוד רצון העם לחבורה של אנשים השונאת וחושדת בו.

מה שאבי תנועת השומר הצעיר יעקב חזן המנוח כינה "העבר על כל ערכיו". היינו, תרבותנו וחיינו שעוצבו והתעצבו מתוך רוח הזמן היהודית-מודרנית, הופקעו מן העם אחרי 77 בידי הרבנים החדשים שבשונה מקודמיהם שעסקו בדיני קהילה ותורה, מתעסקים עתה גם בשיטור וכליאה.

אולי פשוט עדיף כבר החרם שסבלו שפינוזה ושלמה מימון?1

פעם אחר פעם פרשנויות ביחס לישימות אותם "חוקי יסוד" שנחקקו ב1992 , ולכתחילה שימשו כאמתלא להתערבותו של בית המשפט בהפיכתו למחוקק-על, הפכו באופן פרדוקסלי לתקנות יש-מאין המגבילות את חירות המחשבה והמזמנות חקירות משטרה גם במקרים שאינם הסתה.

הדוגמאות למשטור השיח רבות מאד אך מכיוון שרוב הגבלות אלו מוטלות על ציבור שאינו זוכה לייצוג הולם בקרב מחוקק-העל וסוכני הידע והכוח שלו, הרי שכאילו הדבר לא קורה.
המשותף לכול אותם "תקדימים" הם שימת אמירתו המפורסמת של וולטר על קדושת חופש המחשבה והביטוי, ללעג.
כן גם אני נחקרתי בגין פוסט שכתבתי על חברת כנסת זוטרה.

ההיסטוריה של העם היהודי לא הייתה כזו של חופש ביטוי במובנה המודרני מעולם. אך לפחות היא לא התיימרה להיות…
ההיסטוריה החוקתית שלנו עברה, משליטתם של הוגי הלכה ופרנסי קהילות, לשליטתם של הוגי ובוני המדינה היהודית, ומשם לאוליגרכיה החוקתית.

משפטית, היסטורית, וסוציולוגית, הסיבות לעלייתו של מוסד אוליגרכי זה נחקרו ע"י יצחק גלנור, מנחם מאוטנר, ודניאל פרידמן. חכמים אלה תהו כיצד ומדוע? קיבל מוסד זה את כוחו האבסולוטי והפך את החברה כולה לחברה שלא מסוגלת לשוחח בלי איזה עורך דין.
אך העם היהודי עוד ממתין לספר בו יוסבר איך בדיוק קרה שעל חירות הביטוי והמחשבה מוטלות סנקציות ענישה. איך עורכי דין משתמשים במילה דמוקרטיה בכזו קלות. כי זו מילה מקודשת. כי זו מילה שאיננה "איזם" עליו ימין ושמאל יריבו. אכן היא מילה המקודשת לכולנו , אך היא אינה מייצגת אלא מיעוט מעימנו.

קריסת השוביניזם הצברי בחולות סיני של 1973; עליית ממשלת רבין הראשונה וסוף כהונת דור המייסדים במדינה; המהפך; ולבסוף הסכמי קמפ-דיויד ומלחמת לבנון סימלו מאורעות ותופעות מפתח שהתרחשו לאורך תשע שנים סוערות (1973-1982) שבהן על רקע הזעזועים הפוליטיים, האידאולוגיים והסוציולוגים שנוצרו במרקם המחשבתי והחברתי הישראלי, החל ביהמ"ש נוטל לעצמו יותר ויותר חירות בניהול ענייני המדינה. בלי רשות העם !
את הכלים ששימשו אותו לעשות זאת הוא שאב מהתפתחות הרוחות הפרוגרסיביות שנשבו בשנות השבעים והשמונים במשפט המערבי. ובתהליך איטי החל ביהמ"ש משליך עקרונות אלה יותר ויותר בחלל הערכי והרעיוני שנוצר עם קריסתה של הגמוניית תנועת העבודה.
זאת תוך ניצול השסע שבין תל אביב של שלום עכשיו וירושלים של גוש אמונים, בכדי לייצר מוסד בורגני למהדרין שאינו ניזון מהסכמת הפרולטריון.

אל לנו לשכוח, שכאשר מאיר אריאל שר על "הלשון הארוכה" שיש להוציא מתרבות המערב הוא מדבר על מרחב המשגת השפה. מרחב הנוצר בתהליך ארוך שנים והמושפע מחינוך ומשפט. ואכן מה שהתרחש בעשורים החולפים במרחב זה הוא שהיהודים פסקו לדבר בשפתם. ופסקו לדבר עם עצמם. רוצה לומר : אנו מדברים במרחב שפה המובנה על פי מושגי העמים הלא יהודיים ושבאינו עיקרי המחשבה והזהות היהודית נעדרים.
זו בעצם גניבת השפה, שמאיר הבחין בה בחושיו החדים כבר בסוף שנות ה80 , גניבה שהתבצעה על ידי הלשון הארוכה.
לגניבה זו השפעה מהותית על רתימת והפקעת מאורעות מפתח בזיכרון הקולקטיבי של העם והמשגתם בשפה אירופאית לא יהודית. "זיכרון של עם" – כפי שהבחינו חכמי ירושלים ואתונה הקדמוניים – הוא הגורם המהותי לשרידתו בטווח הארוך . הענקת הקושאן לזיכרון זה למיעוט 'יוני-ליברלי' בלתי נבחר, היא לא אחר מקולוניזציה תרבותית שביצעו יהודים מישראל כלפי עמם שלהם. פשע תרבותי אודותיו אין מספרים ושהתמסד במסגרת הממסד המשפטי .

הבגידה ברוח האדם

אך אולי חמור מכל פשעי חברי מסדר זה הינו בגידתו בערך ורוח האדם בשמו הוא מתיימר לדבר. גם במובן האירופאי של המילה.

האקזיסטנציאליזם גם בצורתו החילונית (כמו אצל סארטר) נועד לאחר מלחמת העולם השנייה להשיב את האמון באדם כפרט. ולהבטיח לו חירות פעולה ומחשבה גם בצלמם של מסגרות פוליטיות דכאניות. את האמון הזה ביקשו האקזסטנציאליסטים לבסס על בסיס סקרנות, חירות השפה, ושאלות.

אך משנות ה70 אותה חירות של חופש שסימלו סארטר וקאמי הפכה בדיוק בשם אותם ערכי חופש וחירות להם הטיפו השניים, לכלי עיקרי שישרת משטרת מחשבות פסודו ליברלית המבוססת פחות על שאלות ויותר תשובות, תשובות אותן מעניק המשפט.
המשפטנים גנבו את מהפכתם של סארטר קאמי, ויתר ההומניסטים.
הם הפכו את המשפטי לאישי, ובשילוב רוח של משפט קונסטיטוציוני זרקו את הקיומי לפח.
הפרדוקס שנוצר הוא שבשם אותם הערכים שסארטר קאמי ואחרים מההומאניסטים של העת החדשה נלחמו, ביהמ"ש הפך את המדינה והחוק למשהו טוטאלי, עצם שימורו הפך לאידיאל. חיי הפנאי, הפוליטיקה, הדעות, הכל הפכו לחלק מתחום שיפוט טוטאלי.
העם הוא לא המדינה. המדינה היא החוק. גם האדם הוא החוק.
המדינה והאדם כפופים לחוק. מילא המדינה… אבל גם האדם?. אוקיי אז בואו נניח שגם האדם כפוף לחוק במלוא הוויתו כולו, האם לא ראוי שהוא עצמו יקבע את החוק בצורה דמוקרטית? – לא על השאלה הראשונה ולא על השאלה השנייה. כאן בוצע הפשע המושלם. משפט קונסטיטוציוני, מעורב, לא דמוקרטי, ולא נבחר.

הינה הוא הפאשיזם ה"ליברלי" , ותזהרו שלא להיות פאשיסטים בעצמכם כן..? יופי עבדים. קדימה לעבודה.

כאן שולטים המשתמשים בתקדימים משפטיים בכדי לשמר עצמם בכל תחום.
וכמו שלקחו מאיתנו את הזכות לשלוט בעצמו, ולדבר בשפתנו, כן בשם זכויות הפרט נטלו הם מאיתנו את הזכות האישית למחשבה שהגיעה לשיא תפארתה החילוני במסגרת המחשבה האקזסטנציאליסטית.

כיום נדמה שהחירות מתה. וכי אנו מקריבים יום יום את חיינו בהווה, בעבור קידוש פרשנות מגמתית למאורעות 1945, תוך פירוש שנוגד את הרוח ההומאנית שיצאה מלהבות פריז 1946 בעבור רוח טכנוקרטית-משפטנית הדומה יותר באופי מנגנוניה לצרפת של לואי ה16 מלדמוקרטיה המתוקנת שמוכרים לנו בין הפרסומות של ערוץ 22.

ואצלנו בישראל נראה כי באמת היה צריך מבוגר אחראי אחרי מלחמת יוה"כ והמהפך.
אולי יש לתלות את האשם בעיקרון הממלכתיות ששם לו לפני ערכים את קדושת החוק והסדר כערך עליון מראשית הקמת המדינה,. אך מתי הממשלה בדיוק איבדה שליטה על החוק והסדר, שהחליט מוסד בלתי נבחר לבוא וליטול לעצמו בכורה זו על חקיקת החוקים?.

את העובדה שבשל הפחד משלטון העם בית המשפט החליט להלעיט את חסידי בית"ר הותיקים, המזרחים, הדתיים, הציונים הנלהבים, וגם החרדים ביסודות מרקסיסטו-'ליברליים', ולהפוך נורמות לחוקים מבלי סמכות חוקית לכך אל לכם להכחיש רבותיי האינטיליגנטים משמאל. זוהי המציאות ההיסטורית.

ברגע שמלמדים את פוקו, ברודייה, ומרקס כחלק מקורסי חובה בפקולטה למשפטים – כולם חסידי משטרים רדיקלים אנטישמיים שרצחו מליוני בני אדם. אנו מבינים שהתמנון שולט בשפה המשפט. בזמן שהמשפט כבר שולט בשפת העם.

העולם יסתדר בלי ברק ופטיש

תכניסו את הסטודנטים לתקשורת למשפט לפסיכולוגיה לבית המשוגעים האובייקטיביסטי שלהם. אלה הם אויבי העם. לא פחות מכל דיקטטור ערבי בסביבה. הם אלה שנוטלים מהעם את כוחו.

ברמה הפרוצדורלית, בית המשפט מתעסק בחתרנות חוקתית כנגד מוסדות המדינה ואזרחיה הפרטיים מבלי שניתנה לו סמכות לכך בחוק. שופטיו מחוקקים חוקים, מתקנים תקנות ,פוסלים מינויים (רק את מינויי המנגנון שלהם אי אפשר לפסול) ולמעשה שולטים דה-פקטו בזרועות הביצוע מבלי שניתן להם מעולם מנדט חוקי לכך.

הפרדת הרשויות הפכה ללא יותר מפרצה שהמשפטנים מבקשים לנצל.
אהרון ברק התעסק ראשית כל בלקיחת כוח בשלב הראשון לכהונתו הארוכה 1978-1994 , כאשר בשלב השני 1994-2006, עמל באמצעות קפדנות פרשנית על הפיכת חוק כבוד יסוד האדם וחירותו לכלי שבאמצעותו כיוון את נטילת הכוח שצבר לנשק אנטי-דמוקרטי-חוקתי מתוחכם שסופה הפיכת דעות לחוק, ופרשנות לנורמה, שדינה כפיית מחשבה הקוראת תיגר על עיקרון הכרעת הרוב, חופש הביטוי, חופש התעסוקה, והזכות לפרטיות.

במשך כול אותן שנים הרשות המבצעת שברובה נשלטה בידי הימין , קמלה. ביטחון, כלכלה, תשתיות. זה לליכוד.
דמוקרטיה? את זה תשאירו לרשות השופטת. את זה תשאירו לאשכנזים.

הסיבה למצב זה בשנות נתניהו האחרונות הייתה הניסיון להפוך את חסידי התיאוריה והביקורת משמאל החולשים על הפקולטות למשפט ועל אולמות המשפט, לשעיר לעזאזל שלמולו "ישראל ישראלי" רואה בנתניהו כמשיח לאומי.
לידם ביבי יהודי גדול. והשופטים הם רק הדחליל הלבן של ביבי. שמקל עליו להעביר את האחריות לצד ג' לא אהוד.

ממש בנימין המכבי למול היוונים. על הדרך קינג ביבי ממשיך להקריב את חופש הביטוי ואת היותנו חברת חוק דמוקרטית.
במובן הזה והזה בלבד נתניהו הוא דיקטטור בכך שהוא מנצל את הפרת החוק למניעיו האלקטורליים.

משעה שבית המשפט נטל לעצמו את הזכות לפסול מינויים וחוקים על פי דברים שאינם בחוק, הפכנו לאוליכרגיה שאינה חברת חוק דמוקרטית ובאין תגובה ראויה מהכנסת או מהחברה האזרחית, הפכנו לחברה העיוורת לתפקוד מוסדות הסדר בה.
הצמתים אינסופיות, וכך גם הלופ. הם רוצים שנחשוב על 'חופש הביטוי' 'ערך השוויון' וכו' אבל השאלות עמוקות יותר. כי הערכים הללו שבהימ"ש מתיימר להגן עליהם הם אמנם לו לפרש את טיבם, אך לא לו לעשות בהם כחוק. המדינה חייבת להשיב לעצמה את סמכויותיה.

חופש הביטוי הוא רק משל לאופן בו ביהמ"ש מתנהל. מה קרה ל"אני לא מסכים איתך אך איהרג על זכותך לומר את דברייך?" מה קרה לחברה שמאמינה ביכולתה ליצור חיץ בין רעיון רדיקלי ככל שיהיה לבין מעשה?.

העובדה היא שביהמ"ש איבד אמונו בעם פעמיים, פעם אחת ב1973, כשאיבד אמון ברשות המבצעת בעקבות מלחמת יוה"כ, ופעם שנייה ב1995 כשאיבד אמון ברוב הדמוקרטי בעקבות רצח רבין.
מאז הוא מנווט את הזיכרון הקולקטיבי בין מאורעות טראומטיים המנוצלים בכדי להפקיע מהפרולטריון את כוחו הדמוקרטי בשם עיקרון המדרון החלקלק שהוזכר לעיל.

יגאל עמיר הוא פורטרט של העם שעלה ב77. דתי. מזרחי. ימני. "משיחי'.
ובתוך כולנו הם אומרים מסתתר יגאל עמיר/נאצי,
והכנסת והממשלה בהיותן דמוקרטית ונתונות לשלטון הרוב מיוצגות על ידי יותר עמירים/נאצים בפוטנציה מזנדברגים/ברקים, ולכן כדי לאזן את כוחם של העמירים עלינו למשול. לכן מותר להגביל את חופש הביטוי, והכרעת הרוב. ולכן הזנדברגים צריכים לשלוט בעמירים. – דרום אפריקה מישהו?.

הרב קרים כמשל

במקרה הרב קרים ראינו כי עיוורונם הילדותי של השופטים בין ביטוי דעה לגיטימית של הסתייגות מאורך חיים הומוסקסואלי ובין הסתה , אינו משנה. רק עיוור אינו שם לב כי בית המשפט הוא יותר מכשיר פוליטי-תרבותי-שיטורי מאשר משהו שקשור בצדק.

לבית המשפט לא היה מנדט בחוק להורות למדינה אם להעסיק או לא את אל"מ קרים. עד כאן החוק.
בואו נמשיך עם מקרה קרים. המשפטנים שבינינו יודעים כי הסמכות לבטל חוק גם אם נתונה או לא לביהמ"ש (והיא אינה על פי חוק) , אינה סמכות לחוקק חוק כי את הפעולה הזו מבצעים בכנסת, וכרגע אין חוק שעל פי פרשנות יכול להורות לאל"מ קרים לא להיות עובד מדינה שכן אל"מ קרים לא עבר על החוק, גם אם עשה מעשה פסול בעיניהם הרי שלא עבר על החוק, וגם אם עבר על החוק אזי יש להגיש תלונה נגדו ולחקור אותו ובית המשפט יחליט אם עשה עבירה , אבל לא להעמידו למשפט על דברים.

גם אם נתבע היה על לשון הרע או דיבה, על ידי ארגוני זכויות אזרח הממומנים מכספי נכדים של אנשי ס.ס, , עדיין אין במה שאמר משום קריאה להסתה, אמנם אמירותיו עלולות ליצור תגובה שלילית כלפי חלקים מהציבור, אך גם אם הוציא דיבה הרי שאין חוק שאומר שאדם שהוציא דיבה אינו יכול להתקדם בדרגה. או לעבוד בשירות המדינה. כמו קרים יש אלפים שעברו את מסלול האורדינטו הקתולי החולני הזה. ברשיון היועמ"ש, והקרן החדשה.

אכן מה שביהמ"ש עשה לא ניתנה לו הסמכות לעשות בחוק. הרבצ"ר המיועד לא עבר על החוק. וגם אם דבריו היו נאמרים שלא במסגרת מערכת המחשבה והמעשה היהודית – ההלכה היהודית, עדיין לא היה הוא עובר על החוק.

דעו לכם פרולטרים יקרים שאתם חיים במדינה בה אין הפרדה בין נורמה לחוק. ולכן גם אין בה חופש ביטוי, כי זה כל יום יכול להפוך מנורמה לחוק. ולכן הוא נתון לגחמה של אליטה שמייצרת נורמות כחוקים, ופסקי דין כתקנות.
במקום שבו הכל שפיט אין לתרבות מרחב התפתחות.

אולי עלינו פשוט להודות שאין אנו חברה המסוגלת ורוצה להכיל חופש ביטוי. אבל אל לנו לשקר עצמנו שאנו מייצגים את ערכי הדמוקרטיה המהותית או הפורמלית.
אל לנו לומר שבית המשפט הפוסל אדם בשל דברים שאמר שאינם בתוך מסגרת העברה על החוק, רשאי לעשות כן וגם להתקרא דמוקרטי.

אנו חברה ברברית הממנה אנשים שלא נבחרו ברוב דמוקרטי לפסול החלטות של זרועות שכן נבחרו בצורה דמוקרטית.
אולי אנו איננו כמו החברה האמריקנית שעל פי חוק עדיין נותר בה מניצוץ חופש הדיבור, שגם הוא מוטל בספק כפי שהוכיחו לי שתי מהגרים מרוסיה בספא במנהטן לפי כמה שבועות בעזרת בדיחה מתוחכמת.
ידידיי בימין ובשמאל. שוחרי השפה הדמוקרטית .מה שמארק צוקרברג החל עושה עתה למשתמשיו זה מה שמקדש השפה עושה כבר שלושה עשורים למדינתנו ולאזרחיה שוחרי החופש.

לפני מספר שבועות התבטאה כבוד השופטת מרים נאור בכך ששרת המשפטים איילת שקד הניחה אקדח על השולחן בעוד אחד מניסיונותיה הנואשים של שקד לבדוק שמערכת המשפט אשכרה מתנהלת מתוך כפיפות לחוקי הכנסת .

נאור אמרה כי השרה שקד הניחה אקדח על השולחן. אך לא היה זה אקדח אשר כאן ברשותה של הרשות המבצעת, אלא היה זה האקדח המשפטי שגזלו אנשי המשפט סופית מהכנסת ב1994.
היה אותו אקדח ששימש את ג'ק ספרו הישראלי – הפרופסור המכובד והנאה והנשגב הר ברק.

רבותיי חופש המחשבה בסכנה. בישראל אין הפרדת רשויות. ביהמ"ש הופך נורמות לחוקים. ובוחן דרכי שיח בכדי לבדוק כיצד פעילים ברשויות מתנהגות. יש כאן אפליה של ביהמ"ש כלפי דעות שונות. ביהמ"ש אינו סומך עוד עלינו והופך זאת לתפילה, ורואה בחלק מאזרחיו כלי במערכה, אויב. שיש לחוס עליו. את חוסר אמונתו בחברה הישראלית ובכיווניה , את חוסר אמונו בישראליות אפילו במובנה הרחב ביותר, הוא הופך לקרדום , את הפחד שלנו מפני יגאל עמיר הבא, הוא הופך לעולם מחשבה משתק בו אסור להתבטא, לחיים חסרי אומץ והד.
1+1 פשוט מעיד שאין עוד חופש לחשוב ולהתבטא על פי חירות המצפון בלא סנקציות משפטיות על ידי גופים שלא נבחרו לעשות כך. על המדינה להתחיל להתעלם מביהמ"ש כל עוד ביהמ"ש מורה עליה לעשות דברים שלא בסמכותה, הממשלה חייבת להגן על עצמה בעזרת הכנסת , למול אחת מ3 הזרועות שחורגת מסמכותה – משל הכנסת הייתה מוציאה על דעתה טנקים לרחובות.

אני לא צריך להיות דמוקרט גדול לדעת איך החוקים עובדים, אבל ארצנו ומעמד מסויים בה, נהנה מדי מפרשנותו הרשלנית, המגמתית ומכוחה המשכר . וכל זאת בלי להזכיר את הרקב המצחין והמערכת הפנימית של מנזר השתלטנים הניהליסטי הזה שמתנהל בצורה שגורמת לטמפלרים או בונים חופשיים להיראות כשקופה.

משעה שהרשות השופטת מורה בפועל לרשויות האחרות מה לעשות. אפילו ששאר הרשויות נבחרו בהליך דמוקרטי על פי רוב העם והרשות השופטת לא, המדינה לא קיימת. (הרוב הידוע לשמצה בוועדת למינוי שופטים)
ביהמ"ש הוא למעשה הגוף הכי פחות דמוקרטי במנהל הציבורי בישראל. אני לא מבין איך הנוער הנפלא של תנועת דרור מקיים אוהל יזכור שסיסמתו "נלחמים על הדמוקרטיה" כשבירושלים יושב גוף שבינו ובין דמוקרטיה יש קשר כמו ביני ובין פנטהאוז ברמת אביב. הליכי מינוי פסולים, נפוטיזם, וקומבינות אינספור.
הלובן המצחין של ההגמונים "הליברלים" מטנף את רוח האומה היהודית ושם ללעג מילים כמו "ליברליזם" "דמוקרטיה" בשמם הוא נוהג להתהדר.
משל הדבר לרב שכל יום אונס אישה. כך ביהמ"ש מדבר בשם ערכים שעל יסודותם הוא יורק.

החונטה המשפטית אחראית להפיכה אנטי דמוקרטית שאין כדוגמתה בתולדות המשפט העולמי. אבל האליטה הלבנה רצתה את זה, וכיום האליטה הלבנה מקרבת את הכלבים השחורים במכללות למשפט לצלחת, והכל טוב.
שיחדו את וועד העובדים..

האם מישהו פסל את שולמית אלוני להיות שרה בשל דבריה על היהדות החרדית?. את זאב שטרנהל להיות עובד מדינה בשכר של משרד החינוך והמדע בשל דבריו נגד המתנחלים?. את זהבה גלאון מלהיות בכנסת בשל שימושה במילה יהודונים מברוקלין?.

האם רגשות חילונים פשוט נעלים ורגישים יותר?
אולי חילונים רגישים כל כך לעצמם כי אין להם מוסר אלוהי?.
ולכן הם משתפים פעולה עם ערבים ומוסלמים להם אין מוסר ארצי?.
וכך 2 הציבורים שאין להם מוסר ארצי או אלוהי, והחסרים אדמה ואלוהים, הם אלה הצריכים את הגנת האדונים?. הם אלה השולטים במדינת היהודים. ?

ואל תשכחו לביבי ובנט המצב טוב שהוא ככה, כי ככה העם כועס על השמאל ומצביע לימין, וההגמונים בפעולה. הזכות להתבונן, לעקוב אחר הראיות, להגיע למסקנות שנובעות מהעובדות לפי מיטב שיפוטך, ואז להעביר את מסריך שלך לאחרים… לדרוש מעמד מיוחד לכל רעיון או אידאולוגיה ולהכריז שהיהדות או הנצרות או המרקסיזם או האסלאם הן מחוץ לתחום הביקורת הציבורית, פירושו לשלול זכויות יסוד אלו. שום אדם רציונלי אינו יכול לתפקד על פי ההוראה: אסוף ראיות לפי מיטב שיקול דעתך, אבל אל תעז להגיע למסקנה שלילית על הפילוסופיה של המרקסיזם או על דת האסלאם.
הפוליטיקאים, האינטלקטואלים ואנשי הציבור והתקשורת, שהפקירו אותנו במאבקם העיקש למימוש חופש הביטוי. הם אשמים

חברה בלי חופש ביטוי היא חברה השרויה בטראומה וחרדה. כשאלוהים הוא רצונם של הזולת שאינו משוחח בצורה דיאלוגית, הסובייקט אבוד במרחב. ביהמ"ש מנהל דיאלוג עם עצמו וחירש לרצון הכללי שמרכיב חברה.
חברה שלא יוצרת.
וחצי תל אביב מבקרת את הפסיכיאטרים שלה במקום להביט במראה.