הימים האמוציונליים והקוטביים בין ימי שואה, זיכרון ועצמאות פוגשים אותנו השנה בעיצומם של ימים נוראים לחברה הישראלית – ימים של כאב, כעס, תסכול ופילוג. השאלה היא לא מי צודק, אלא איך מחברים את הכול יחד למה שיצר והוביל דוד בן גוריון – מדינה וחברה שיודעת ורואה את האחר והשונה, שיודעת להכיל ולצמוח מתוך הפסיפס האנושי שמרכיב אותנו, הישראלים.
אני ילדת תערובת, אני ארץ ישראל השנייה והראשונה, אני ארץ ישראל! מצד אחד, אבי ומשפחתו נלחמו לעלות ממרוקו למדינת ישראל והתיישבו במושב ברק בחבל התענך. סבי היה חקלאי ורוקח בבית חולים העמק (לימים אף רוקח מצטיין). מצד שני, סבי מצד אימי נולד בארץ ישראל לאחר שאימו ברחה מפולין ועלתה לארץ. אביו – סבא רבא ישראל, עלה עם עוד 50 צעירים מארגנטינה לארץ והתגייס לגדוד קלעי המלך כדי לסייע לצבא הבריטי לכבוש את ארץ ישראל. לאחר שחרורו, הוא השתתף בקרב תל חי ועבד גם בבניית העיר תל אביב, ואת כל פועלו עשה בצנעה. סבתי מצד אימי עלתה בסוף השואה עם עליית הנוער לבד עם אחיה, ולימים הצטרף אביה (רוב משפחתה של סבתי נספתה באושוויץ).
חונכתי על ערכי השוויון, האהבה, הבחירה, הציונות, הסובלנות, הדמוקרטיה והשלום. הגענו למצב שעל כל אחד מהערכים החשובים האלה, שהם חלק מה-DNA שלי, צריכים להצטדק. הם הפכו להיות לב לבה של מחאה חברתית, שנדמה שיש מי שמלבה אותה ומקטב אותה, במקום לקחת את האחריות, ההנהגה וההובלה ולהנמיך את הלהבות.
בתור יו"ר ועד עובדים מהגדולים במשק, אבל גם כאדם פרטי מן היישוב, אני רוצה להאמין שאפשר לייצר בעצמנו שינוי בשיח המפלג שנוצר. לא צריך לחכות לנבחר ציבור או מוביל רשת כדי ללכת שבי אחריו. בהתאם לערכים שגדלתי עליהם וחיבקתי אותם גם בבגרותי, אני מאמינה שאת השינוי אנחנו יכולים ליצור בכך שכל אחד ואחת מאיתנו ייקחו אחריות על המילים והמעשים שלהם, ועל הסביבה הקרובה להם בחיים האישיים, המקצועיים והחברתיים.
אין צורך לחכות לראות מה יאמר או יעשה האחר, אלא להיות השינוי בעצמנו. גם אם בסביבה שלנו יש מי שמנסים להעכיר את האווירה ולחרחר מלחמה. אין לנו אופציה אחרת, ואין לנו מדינה אחרת!
קרן אופק היא יו"ר ועד עובדי פרטנר
