ביציאה מחדר הטהרה בבית העלמין סגולה בפתח תקווה בולטות שלוש מצבות שעומדות אחת ליד השנייה, ובגב שלושתן כיתוב מפתיע בן שתי מילים: הגננת יונה, הגננת טובה והגננת חנה. בצד הקדמי של שתיים מהמצבות מופיעים השמות יונה קורצגורן על אחת, וטובה יזרעאלית על השנייה. אבל בשתיהן שם האב זהה: מאיר יזרעאלי. הגננת יונה והגננת טובה הן אחיות.

חזית המצבות. "הקדישה חייה לחינוך… בעבודתה כגננת" (צילומים: מאיר קורצגורן)

על נוסח הכיתוב שעל המצבות החליט מאיר קורצגורן, בנה של יונה. "העובדה שעל מצבתה של חנה שמואלי הסמוכה היה כתוב חנה הגננת", הוא מסביר, "חיזקה בי את ההחלטה לעשות כך גם כן. אימי ודודתי היו גננות במהותן".

קורצגורן, בן 79, מתגורר ברמת השרון. הוא גרוש, אב לשתי בנות וסב לשלושה נכדים. "אני נרגש לספר את הסיפור שלהן", הוא אומר, "העיתוי מיוחד מאוד: 120 שנה ללידתן ו-100 שנה לעלייתן לארץ. חשוב לי להנציח אותן".

האם יונה הייתה, כפי שהוא מספר, חלק מחבורת גננות שפעלה בפתח תקווה החל, פחות או יותר, משנות ה-30 עד שנות ה-70 של המאה הקודמת. "חנה, רעיה, בלומה, לאה וזיוה", הוא מונה את שמותיהן. "דודתי טובה הייתה באותו זמן גננת ברמת השרון. אפשר לומר שהנשים הללו היו יוצאות דופן. היום היינו מכנים אותן קרייריסטיות: חלקן לא נישאו ולחלקן היה ילד אחד. אימי הביאה אותי לעולם בגיל 42, גיל מאוחר לכל הדעות, על אחת כמה וכמה באמצע שנות ה-40".

האות ת' נוספת לשם המשפחה: "אקט של חיזוק הנשיות"

האחיות יזרעאלי נולדו בעיירה קוברין, כשהייתה תחת שלטון רוסי (מאוחר יותר עברה העיירה לשלטון פולני וכיום היא בבלארוס). יונה, הבכורה, נולדה ב-1902; טובה, שנתיים אחריה. "7,000 מתוך 10,000 תושבי העיירה היו יהודים", אומר מאיר, "עובדה שיכולה להסביר את הביטחון לשאת שם משפחה כמו יזרעאלי. את הת' הן הוסיפו בארץ. לדעתי כאקט של חיזוק הנשיות".

יונה (מימין) וטובה בפולין (רפרודוקציות: מיכל מרנץ)

טובה (במרכז) וחבריה בפולין, 1939 (רפרודוקציה: מיכל מרנץ)

מפת העיירה קוברין, עם חץ שמסמן את מקום מגוריהן של האחיות. "7,000 מתוך 10,000 תושבי העיירה היו יהודים, מה שיכול להסביר את הביטחון לשאת שם משפחה כמו יזרעאלי" (צילום: מאיר קורצגורן)

האחיות היו ציוניות. "הן למדו עברית עוד בגולה ועלו לארץ בהפרש של שנתיים – אימא ב-1924, ודודה טובה ב-1926. הן עלו בשנות ה-20 לחייהן ללא תמיכה כלכלית מהבית. הן גרו בתל אביב, עבדו בעבודת מזדמנות ובמקביל למדו בסמינר לוינסקי".

הסמינר, שנקרא אז "בית המדרש למורות ולגננות לזכר א.ל. לוינסקי", נוסד ב-1912 על ידי תנועת חובבי ציון, והיה הסמינר הראשון להכשרת מורים וגננות בישראל. יונה הייתה הבוגרת ה-60 שלו. "בתעודת הגמר של אמא שלי אפשר להבחין בשישה מקצועות, ולא פחות מ-27 תתי מקצועות. הטווח רחב – החל מחינוך ופסיכולוגיה ועד מדעים ומתמטיקה. בין המורים החתומים על התעודה מבצבץ השם של לוין קיפניס", הוא אומר ומחייך. "שתיהן היו מאוד משכילות, ובעברית".

תעודת הסיום של יונה קורצגורן בבית המדרש למורות ולגננות. בנה מאיר קורצגורן: "בין המורים החתומים על התעודה מבצבץ השם של לוין קיפניס" (צילום: מאיר קורצגורן)

ההורים הכירו בזכות גן הילדים

לאחר סיום לימודיה באוגוסט 1927, הייתה יונה תקופה קצרה גננת בקיבוץ גן שמואל. כך כתבה במכתב ששלחה לקיבוץ בד' בתשרי תרפ"ט (18 בספטמבר 1928): 'לח' (חברי) גן שמואל שלום! פנקס חבר שלי קיבלתי, הריני אסירת תודה. ברצוני לקנות אי אלו מכשירים בשביל הגן, כגון כלי תזמורת מועטים, קוביות בכמויות לא רבה ואולי גם אילו דברים אחרים לא יקרים. בטוחני שלא תתנגדו לכך'". את המכתב חתמה באיחול לחשובים ביותר: "לילדים שלום!"

המכתב של יונה לחברי גן שמואל. "לילדים שלום!" (צילום: מאיר קורצגורן)

"את המכתב קיבלתי מארכיון גן שמואל לפני עשרים שנה", מספר הבן, "נראה שהיה איזשהו חיכוך בין אמא לקיבוץ, כי היא כתבה בתשרי מתל אביב, כלומר אחרי תחילת השנה. בכל מקרה היא נשארה שם שנה אחת ועזבה. למה? אולי הקיבוץ היה צפוף לה מדי, או פשוט המרחק, כי בכל זאת אז הוא היה קיבוץ רחוק בצפון".

יונה עברה למושב העובדים עין גנים, שמ-1939 נכלל בתחומי פתח תקווה, "ועברה לגן אחר במושבה, ברחוב רוטשילד פינת ז'בוטינסקי ליד אנדרטת הברון. בשנות ה-50 ביקשו ממנה לעבור מהמושבה לאזור שגרו בו עולים חדשים, שמטבע הדברים היה מאתגר יותר".

ברכת שנה טובה משתי האחיות: יונה (מימין) וטובה. "אני זוכר את מחויבותה של אימי לגן, אני זוכר שהיא חיפשה פטיפון ופסנתר, וכל הזמן חשבה מה היא עוד יכולה לעשות" (רפרודוקציה: מיכל מרנץ)

גן הילדים אחראי לפגישתם של הוריו. "אבי, שמואל קורצגורן, היה חלק מאגודה של תושבי עירו מפולין. בת עירו, ציפורה גלעדי, שהייתה גם היא חברה באגודה, שלחה את שתי בנותיה לגן של אימי. היא זיהתה את הפוטנציאל ושידכה ביניהם".

הבן מאיר נולד ב-1945. "הלידה שלי לא הייתה קלה, והרופא אמר לאבי כי הם נאבקים להציל את חיי האם. במשך השנים הוריי ניסו להביא ילדים נוספים לעולם אך ללא הצלחה".

ילדי גן יונה מספרים: "סמכותית, קפדנית, נעימה, מבוגרת"

את הגן הראשון שבו עבדה אימו בפתח תקווה הוא זוכר במעורפל. "הגן השני היה ממוקם בפינסקר פינת ארלוזורוב, ובו היא הייתה גננת רוב הקריירה שלה עד פרישתה ב-1970. אני כמובן לא הייתי בגן שלה, אז אין לי ניסיון ישיר, אבל אני זוכר את מחויבותה של אימי לגן, אני זוכר שהיא חיפשה פטיפון ופסנתר, וכל הזמן חשבה מה היא עוד יכולה לעשות".

גן יונה. "כשהיא הייתה צעירה היא יכלה להיות קפדנית, וכשהיא הייתה מבוגרת יותר ומצבה הבריאותי החל מידרדר, היא הייתה יותר נחמדה מקפדנית" (רפרודוקציה: מיכל מרנץ)

עוד מגן יונה. "הלדים בגן הביאו כל סוף שנה אגרטלים, עד היום יש לי שניים כאלו" (רפרודוקציה: מיכל מרנץ)

שמורים אצלו סיפורים של תלמידות הגן. כמו זה של נילי מרקוס, בוגרת גן יונה ב-1940: "אני זוכרת את הגננת יונה כסמכותית וקפדנית, אך נעימה מאוד לילדים. כאשר אני וחברתי הטובה רותי רבינוביץ' השתובבנו בשעת ריכוז, יונה שלחה אותנו לנכש עשבים בגינה. ניכשנו גם עשבים וגם ירקות, אז היא העבירה אותנו לחדר האמבטיה, שם פתרנו את בעיית השעמום בחפיפת ראש משותפת, שהשאירה אותנו חפופות מהראש עד הרגליים, כך שהגננת יונה נאלצה להחליף לנו בגדים לטרינינגים מהוהים של פעם".

חנה מזרחי, בוגרת הגן ב-1948, סיפרה ש"הגננת יונה הייתה נחמדה, אימהית ומבוגרת".

בעיניו של הבן, הסיפורים האלה מעידים על תקופות שונות בחייה של אימו. "כשהיא הייתה צעירה היא יכלה להיות קפדנית, לעומת 1948, שאז היא הייתה מבוגרת יותר ומצבה הבריאותי החל מידרדר, עד נקודה של הסרת כליה בשנות ה-50. ייתכן שבשלב הזה היא הייתה יותר נחמדה מקפדנית. בכל אופן, אישה בת 50, כפי שהיא הייתה ב-48', היא אישה מבוגרת למדי בעיני ילדה קטנה".

כך או כך, הורי הילדים בגן אהבו את אימו: "הם הביאו כל סוף שנה אגרטלים. עד היום יש לי שניים כאלו".

מלבד עבודתן בגני הילדים, הרבה מהגננות השתתפו בשנות ה-50, בשעות הערב, בהוראת עברית לעולים חדשים, "במה שנקרא אז 'מפעל לתחיית השפה העברית'. בכלל בקרב חבורת הגננות מפתח תקווה שררה חברות ושותפות. הן היו מתכתבות על בעיות אישיות ומקצועיות ויוצאות ביחד להשתלמויות חינוכיות בקיץ".

כתלמיד בבית הספר היסודי פיק"א, הוא נהנה מהיותה של אימו גננת: "המורים שלי בבית ספר החליקו לי על הכול ולא אמרו כלום לאמא שלי כי הילדים שלהם היו אצלה בגן".

"זה סיפור שראוי לספר"

האם נאלצה להמשיך לעבוד עד גיל 68, ולא 60 כמקובל אז לנשים, כיוון שמסיבות אחרות היא זייפה את תעודת הלידה שלה מ-1902 ל-1910. שנה לאחר פרישתה נפטרה. "עיריית פתח תקווה הציבה שלט לזכרה ליד גן הילדים. לצערי, כשנסעתי לאחרונה לבדוק, ראיתי שהוא אינו שם".

על דודתו, הגננת טובה, הוא, לצערו, אינו יודע יותר מדי. "ואין לה ילדים משלה שיוכלו לספר. לאחר סיום לימודיה היא הייתה לגננת הראשונה של רמת השרון, והמשיכה עד פרישתה לגמלאות. לאחר מכן היא עברה לדירה לידנו בפתח תקווה עד יום מותה ב-1977.

גן טובה ברמת השרון. הגננת הראשונה של רמת השרון (רפרודוקציה: מיכל מרנץ)

ועוד מגן טובה. "היה להן אתגר להמשיך להיות רלוונטיות לילדים ולהורים במשך שלושה עשורים" (רפרודוקציה: מיכל מרנץ)

"אני חושב שלאימי ולדודתי היה אתגר להמשיך להיות רלוונטיות לילדים ולהורים במשך שלושה עשורים. זה לא דבר של מה בכך. סיפורן הוא סיפור שראוי לספר".