האמנות משכה את צביקה שבקה ( 77 ) כבר מגיל מאוד צעיר והיא עוברת בכל תחנות חייו. כיום הוא מתגורר בראשון לציון, אבא לשלושה וסבא גאה לנכדים אולם נולד הרחק הרחק משם בעיר בגדד בעיראק ועלה ארצה עם משפחתו בהיותו בן ארבע. לא רבים יודעים שלמעשה הוא נולד בשם אחר: "קראו לי אורי, עד שיום אחד נודע לאמי שצעיר בשם אורי נפטר והיא החליטה לשנות את שמי. בחרתי את השם צביקה בעקבות שיר שגולל את סיפור גבורתם של שלושה 'צביקות' במלחמת השחרור, וכך למעשה הפכתי לצביקה". צביקה מספר כי הרגיש מעט חריג בנוף מאחר ובאותם ימים האמנות לא קיבלה את הכבוד הראוי לה: "עד כיתה ד' למדתי בבית הספר "נטעים" בבאר – שבע ואז עברתי ללמוד ולהתחנך במסגרת "עליית הנוער" בקיבוץ גברעם.
את כישוריי האומנותיים בפיסול התחלתי עוד בגן הילדים, כששיחקתי בארגז החול אחרי הגשם. המגע עם הבוץ גרם לדמיוני לעבוד שעות נוספות, תחושת הבוץ והאפשרות ליצור ממנו את אשר דמיוני העלה, גרם לי לתחושה של סיפוק ואושר. לאורך כל תקופת שהותי במשק פיללתי וציפיתי לרגע שאוכל להגשים את חלומי ולהתחיל ללמוד פיסול".
לאחר שהשלים את שירותו הצבאי בחיל הרגלים הוא עזב את הקיבוץ והחליט ללכת בעקבות החלומות שלו – הוא הפך למדריך בישול בתדמור: "הלכתי ללמוד בישול אצל השף ניקולאי. הוא קלט את הכישרון שלי ולקח אותי תחת חסותו ולפני שסיימתי את הלימודים הוא כבר נתן לי ללמד את הכיתה במקומו והוא היה מתמוגג מהאופן בו עשיתי את זה. במהלך הלימודים גם הכרתי את רותי אם ילדיי".
איך התחלת לעבוד במשרד הבריאות?
"לאחר מלחמת יום כיפור התקבלתי לעבודה כמנהל מטבח בבית החולים הגריאטרי מלב"ן בבני ברק. בהמשך עבדתי עם התזונאית הראשית, והעברתי קורסים למנהלי המטבחים של משרד הבריאות. הייתי עושה להם סדנאות בישול פעם בחודש וכתבנו ספר מתכונים שמלמד איך אפשר להכפיל אותן מעשר מנות עד אלף מנות".
הצלחת להפריך את הסטיגמה על אוכל של בית חולים?
"בהחלט ניסיתי לשנות את זה, הוכחתי שמחומרים כל כך בסיסיים אפשר להכין ארוחות גורמה ועל כך קיבלתי עובד מצטיין של משרד הבריאות. לקחתי צוות והייתי מלמד אותם ומכשיר אותם ומעצים אותם היו נהנים מהאוכל מאוד. הצוות שלי היה גאה פתאום ראו שאפשר להכין אוכל מעולה גם במוסדות רפואיים. בהמשך בית החולים נסגר והייתה לי אפשרות לצאת לפנסיה אז החלטתי לנצל אותה".
"בשבילי העמותה היא בית"
במשך עשור ניהל צביקה עסק פרטי של קייטרינג ועשה בו חיל עד שהחליט להגשים עוד חלום ישן: "חשתי סיפוק ענק וגמלה ההחלטה בליבי שזה הדבר הנכון לי, להעשיר וללמד ילדים אז סגרתי את העסק ועברתי ללמד את אומנות הבישול בבית-הספר "אורט צריפין" במסגרת עבודתי כמורה יצאתי להשתלמות בתאילנד, ללמוד פיסול בירקות ופירות. כך מצאתי דרך לשלב בין שני העולמות האהובים עלי: פיסול ובישול. תמיד נורא רציתי להיות מורה כדי שאתייחס לתלמידים שלי אחרת מהאופן בו התייחסו אליי. היו תלמידים שלא האמינו בעצמם ואני העצמתי אותם. לקחתי את הדברים הקטנים והעצמתי אותם, ידעתי לראות את האור הקטן הזה ולהדליק אותו".
"במהלך כל השיעורים ציירתי ללא הרף ומחברותיי היו מלאות בציורים. כאשר כל הילדים פתרו תרגילים וענו על שאלות, אני הפלגתי בעולמות של דמיון ויצירה"
איפה ההתנדבות פגשה אותך כשיצאת לגמלאות?
"כשיצאתי לפנסיה התחלתי להתנדב בבית ספר אורט צריפין בו לימדתי, לקחתי את הילדים שקשה להם לשבת בכיתה, הם היו יוצאים מהכיתה ומגיעים אליי. הייתי עושה אתם תרפיה, ויחד היינו עוסקים באמנות. עוד לפני הפרישה התנדבתי באגודת הפסוריאזיס עם קייטנות של ילדים חולים שיורדים אתם לים המלח, הייתי עושה אתם תרפיה באמנות וכל כך נהניתי לראות את התגובות של הילדים שזכינו לשמח אותם".
באלו עוד מסגרות אתה מתנדב?
"אני מתנדב בעמותת הקרן לגמלאי המדינה, אני מגיע למשרד עונה לטלפונים, מתקשר לגמלאים ששייכים לעמותה אבל לא מגיעים לפעילויות. יש כאלו שאין להם קשר איתנו, אז אני שואל מדוע ומספר להם על הזכויות שלהם ועל הפעילות של העמותה. בטיולים אני מלווה קבוצות ותמיד משתדל לסייע לאלו הזקוקים לכך ביותר, לארח חברה לאלו שנראים לי מעט בודדים והכל עם חיוך ובדרך נעימה ומכבדת".
עד כמה ההתנדבות בעמותה משפיעה על חייך כיום?
"מאוד. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה, מבחינה חברתית ואישית. בשבילי העמותה היא בית ויתרה מכך, בזכות העמותה אני זוכה לראות עולם ומלואו, במסגרת הזכאות וההיצע המגוון. יש את המנכ"ל עו"ד אהוד סרפיאן שהוא כל כך מלכד ומעצים אותנו וגורם לנו להיות רלוונטיים. אם לא הייתה העמותה הייתי לבד בבית, עצם העובדה שאני מרגיש שזה כזה כיף לי ללכת לתרום ולעזור עושה לי המון וגורמת לי להרגיש כל כך טוב".
איך אתה יכול לתאר את החיים שלאחר הפרישה?
"כאשר אני מתבונן בתחנות חיי ממרום גילי, נזכר בחלומות שהעזתי לחלום כילד חסר כל, ללא אמצעים ותמיכה, וכיצד חייתי בכדי להגשימם ואכן הגשמתי את כולם, אני נמלא אושר וסיפוק. טיילתי בעולם, צברתי אין ספור חוויות, ביקרתי במוזיאונים החשובים והגדולים בעולם, יצאתי לדרך עצמאית כפסל ונהניתי מחדוות היצירה, הגשמתי את כל אשר חלמתי בילדותי".
לסיום, איזה מסר תרצה להעביר לגמלאיות וגמלאים ששוקלים אם להתחיל להתנדב?
"כשאני נותן אני מרגיש שנשאר לי כל כך הרבה. זה ממלא אותך, זה לא מרוקן וכמה שאני נותן יותר אני מאושר יותר וזה מה שאני ממליץ גם לגמלאיות ולגמלאים אחרים לעשות בזמן הפנוי שהתפנה להם לאחר שהם סיימו את פרק התעסוקה בחייהם".
