כבר עשר שנים שיפתח מזור אוסף שירים לאתר שהקים "שירה עובדת" – שירים שחיברו חברי קיבוצים אך לא זכו להגיע לאוזני הקהל הרחב ולא הפכו לחלק מהפסקול הישראלי. "זו תופעה מאוד מאוד ייחודית", אומר מזור. "מעגל קטן שיוצר לעצמו, בתוך מעגל גדול, שזו מדינת ישראל, שיוצר לכולם. הקהילה הקטנה יוצרת עבור עצמה מטעמים אידיאולוגיים, של 'אני היהודי החדש, יהודי חילוני, אין לי מורשת של אלפי שנים – אני צריך ליצור יש מאין'".
מזור, 42, חבר משמר הנגב, נשוי ואב לשלושה, זוכר שבילדותו, השירים שנכתבו עבור הקיבוץ היו חלק בלתי נפרד מהרפרטואר הקבוע בחגים, ולא רק. "כשהיינו חוזרים מטיולים והאוטובוס התקרב לשער הקיבוץ, פרץ מאיתנו, הילדים, המנון משמר הנגב: 'משמר הנגב, משמר הנגב, ביר-מנסורה, ביר-מנסורה'. (את הסיפור המרתק מאחורי ההמנון אפשר לשמוע בפודקאסט של מזור "פה ושם בארץ ישראל"). השירים האלה היו, לדבריו, חלק מההווי לא פחות משירי חוה אלברשטיין או אריק איינשטיין.
כשבגר ויצא מהקיבוץ לנדודים, התגעגע לשירים האהובים מילדותו. "לא היה לי איך לשמוע אותם, וזה חסר לי, אז התחלתי לחקור את הנושא". הוא החל לאסוף שירי קיבוצים מן הגורן ומן היקב. כל איש קשר שהכיר עזר לו להכיר אנשי קשר נוספים, והוא הרחיב את המאגר עוד ועוד.
פנינים: שיר של עמוס עוז, שיר של יורם טהרלב
באתר יש כיום יותר מ-6,000 שירים ויצירות שמסודרים על פי יוצרים, על פי קיבוצים ועל פי נושאים. "החלום שלי היה להוציא דיסקים", מודה מזור, "אבל אין מה לעשות, דיסקים זה כבר פאסה. אז באתר יש פלייליסטים, אלבומים וירטואליים: שירים מוכרים ואהובים, שירים ישנים ואהובים, מוזיקה עכשווית – המיטב, שירי ילדים, שירי זיכרון ועוד".
בין השאר יש באתר אוצרות כמו: השיר "אין להם סבתות", שכתב עמוס עוז לקיבוצו חולדה ב-1980 לכבוד חג היובל לעלייה לקרקע; שיר של יורם טהרלב על הלינה המשותפת בבית הילדים בקיבוצו יגור ("בבית הילדים עם רדת הלילה / אמא נפרדת מבנה הקטון / חיבוק, נשיקה, אך הילד לוחש לה / רק רגע, ספרי לי סיפור אחרון"); וגם פיסת היסטוריה מקיבוץ כפר סאלד: "איך נגיע לתוצרת / משובחת ומוגברת / לתנאי פרוספריטי / לא יוחלט מעל ראשינו / עד אשר כל חברתנו / דנה ומבררת כי / לא דיקטטור, לא גסטפו, לא מומחה ולא שליט / בן חורין עצמו יקבע פה / אסיפה כללית תחליט".
לכל שיר ויצירה עמוד ובו הקרדיטים ליוצרים, אפשרות לשמוע את השיר, לקרוא את המילים ובמקרים רבים גם ללמוד את סיפור הרקע שלו. בחלק מהשירים מצורפים גם צילומי העמודים המקוריים מעלון הקיבוץ שבו פורסמו מילות השיר, ואף התווים לנגינתו. כל שיר מתויג לפי נושא – משירי מלחמה, שירי חתונות ושירי רועים, עד שירי שבת ושירי חגים. האתר נהנה, לדבריו, ממאות אלפי ביקורים בשנה.
להפיח בשירים ישנים חיים חדשים
החברה הקיבוצית החלוצית, ששאפה לכונן תרבות עברית חדשה בישראל, ביטאה זאת גם ביצירה מוזיקלית ענפה. אבל לא כל שיר הוא "אגדת דשא" (שכתבו שלום חנוך ומאיר אריאל לכבוד חתונה של זוג מקיבוצם משמרות); "החיטה צומחת שוב" (שכתבה דורית צמרת מבית השיטה בעקבות נפילתם של 11 חברי קיבוץ במלחמת יום כיפור); או "ביתי אל מול גולן" (שהיה שיר הנושא למחזמר שכתבו חברי קיבוץ שער הגולן יוסף נצר וחיים ברקני לרגל 25 שנים לעליית הקיבוץ לקרקע). כל אחד מהשירים האלה הפך, מסיבותיו, לחלק מהפסקול הכלל-ישראלי, אבל כמאמר הקלישאה, לא זו הייתה כוונת המשורר.
הדרך של מזור להקמת האתר, שמוקדש "לקידום ושימור זמר ההתיישבות העובדת", הייתה ארוכה. בעקבות מעבר של אימו להתגורר בקיבוץ שדה בוקר, הוא הכיר את פרופ' מיכאל וולפה. "חוקר מוזיקה, מלחין ומעבד שהיצירות שלו מנוגנות בכל העולם, אבל הוא גם מלחין מקומי של שירים עבור שדה בוקר".
וולפה התלהב מהרעיון של מאגר השירים, אלא שמזור לא הסתפק ביצירת מאגר. הוא רצה להפיח ביצירות הקיבוציות חיים חדשים.
אחרי כמה סירובים מתחנות רדיו, נולד רעיון לערוך מופע שיוקלט. מזור כינס ועדה מייעצת שבחרה מתוך 800 שירים שכבר היו במאגר את הטובים ביותר. "אחרי שסיננו, שאלתי את עצמי: 'אבל מה עם כל השירים שלא נבחרו? יישכחו?'"
בהשראת פרויקט זמרשת, שמוקדש לזמר העברי מלפני קום המדינה ועד שנות ה-50, הוא החליט להקים אתר. המופע שהפיק, בהשתתפות חמי רודנר, דפנה זהבי (בתו של המלחין דוד זהבי), בנה הלל זהבי ומרגלית צנעני ("מיכאל חשב על הרעיון להביא אותה, אולי כדי למשוך קהל, אולי כדי לגוון"), היה מופע ההשקה של האתר.
"אספתי את מוזיקת העם שלנו"
מה גילית במרדף הממושך שלך אחרי שירי הקיבוצים?
"גיליתי שכאן זו תופעה נדירה, אבל בעולם קיימות מקבילות לה. היה אברהם אידלסון שאסף את השירים של הקהילות היהודיות הספרדיות; היה אלן לומקס, שחקר מוזיקה של אסירים בדרום ארצות הברית בשנות ה-30 וה-40, כשאף אחד לא ייחס לזה חשיבות, ולימים הרבה אמני פולק ורוק הושפעו מהדברים שגילה; גם הזמר והמשורר וודי גאת'רי, שנדד עם חקלאים שנעקרו מאוקלהומה לקליפורניה, למד את שירי הפולק והבלוז המסורתיים שלהם, והם היוו השראה לשירי המחאה שלו, שנחשבו בשנות ה-30 וה-40 לחלוציים. כמוהם, הלכתי לכפרים הארצישראליים, ואספתי את מוזיקת העם שלנו".
למה לדעתך השירים האלה לא פרצו את גבולות הקיבוצים?
"קודם כל, הם נכתבו לקהילה, לא לתהילה. היוצרים שלהם לא שאפו להתפרסם. חוץ מזה, הקיבוצניקים לא היו בברנז'ה. רובם היו רחוקים מתל אביב, מהתעשייה. הרבה מהשירים לא זכו לביצוע מספיק טוב, אלא לביצוע של חבר או חברה מהקיבוץ. גם 'אגדת דשא' היה כנראה נשאר שיר מקומי אם מאיר אריאל ושלום חנוך היו נותרים אלמונים".
איזה מקום תופס האתר בחיים שלך כיום?
"אני כל הזמן מקבל עוד ועוד יצירות ומעלה אותן לאתר. אני כבר לא מקדיש לזה את הזמן שהקדשתי בעבר. מקסימום כמה שעות בשבוע. בדרך כלל הזמן שאני מוצא לזה הוא חמש בבוקר, כי אני חוקר צמחים בחברת קנאביס רפואי, ומגדל שלושה ילדים. בכל אופן, אני עושה את זה מתוך בעירה פנימית, בטח שאני לא מרוויח מזה כלום".
