בבוקר יום חמישי, ה-26 באפריל 2018, השמיים שמעל מושב עין תמר בדרום ים המלח היו בהירים. הגשמים שירדו באזור המדברי בימים שלפני כן פסקו, ובשמיים נראתה שמש. קבוצה של 25 צעירים, חניכים במכינה הקדם צבאית בני ציון ותלמידי י"ב שהיו מועמדים למכינה, התעוררו מלילה של לינת שטח באתר מכלאות הגמלים הסמוך למושב. למרות תחזיות והתראות ברורות על שטפונות באזור, מנהל התכנית החינוכית במכינה, אביב ברדיצ'ב, הוביל אותם לטיול בנחלי תמר וצפית הסמוכים.

בהמשך אותו בוקר החל לרדת גשם, וכעבור שעות ספורות, כשהקבוצה היתה בתוך נחל צפית, היא נקלעה לשיטפון שהחל בפתאומיות. הם לא הספיקו להימלט. תשע נערות ונער נהרגו.

ברדיצ'ב, קצין קרבי בצה"ל ואיש חינוך, עבד במכינה מספר שנים. הוא היה הסמכות הבכירה ביותר בשטח והוגדר כאחראי על הטיול. את ההחלטה על קיום הטיול במסלול שבו התקיים הוא קיבל ערב קודם, ללא הכנה בשטח. מה גרם לו ליזום טיול מסוכן כל כך, בניגוד לכל ההתראות?

מסוקים בחיפושים לאחר האסון בנחל צפית (צילום: מאור קינבורסקי/ פלאש90)

במשפט שמתנהל בשלוש השנים האחרונות בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ברדיצ'ב מואשם בהמתה בקלות דעת, יחד עם ראש המכינה, יובל כהאן. שניהם כופרים באשמה. העדות של ברדיצ'ב, שניתנה בחודשים האחרונים, מאפשרת מבט על תהליך קבלת ההחלטות שהוביל לאסון, ועל צמתים לאורך הדרך בהם ניתן היה לעצור ולהתרחק מהסכנה.

השופט, ד"ר יובל ליבדרו, חזר פעם אחר פעם במהלך עדותו של ברדיצ'ב על שאלה פשוטה: "מתי אומרים סטופ?". ברדיצ'ב הגן על הבחירות שלו כדבקות מוחלטת, "לעיתים תמימה" כדבריו, בהנחיות ובהמלצות שניתנו לו. אך תיאור המקרה, כפי שהובא על ידי ברדיצ'ב עצמו, ממפה את אותם צמתים בהם הוא היה יכול להגיד סטופ ולמנוע את האסון. בין הצמתים הללו מתגלים מנגנוני שכנוע עצמי שהובילו להחלטות מסוכנות וחסרות היגיון, ואווירה שמעודדת לקיחת סיכונים על פני הקפדה על בטיחות.

צומת #1: ההתרעות לפני הטיול

טיול הגיבוש של מכינת בני ציון נועד לתלמידי י"ב שהיו מועמדים להצטרפות למכינה הקדם צבאית בשנה שלאחר מכן, לצד קבוצת חניכים מהמכינה עצמה שהיו שותפים לארגון שלו. ברדיצ'ב הוגדר כמנהל הטיול, והמדריכה הבוגרת הנוספת שלצידו היתה נועם דור, שהדריכה במכינה. היעד של הטיול המקורי היה נחל צאלים, המסלול הקבוע של טיולי הגיבוש. אך ככל שהטיול התקרב, פורסמו עוד ועוד תחזיות על מזג אוויר קשה וחשש לשיטפונות בנחלי הדרום. משרד החינוך אסר על בתי הספר ותנועות הנוער לטייל באזור, אבל המכינות לא היו כפופות לנהלי הטיולים שלו.

כשהמדריכה דור והחניכים שהיו בצוות הטיול הביאו את הדברים לידיעת ראש המכינה, יובל כאהן, והציעו לדחות את הטיול, כאהן התעקש לקיים אותו במועדו. כאהן, איש חינוך כריזמטי ובעל השפעה רבה על הצוות והחניכים במכינה, בחן אפשרויות שונות לקיום בכל זאת את הטיול בצאלים, כולל שליחת חניכים לטיול הכנה במסלול סמוך אליו, שהתגלה גם הוא כבעייתי מבחינה בטיחותית.

מול האיסור המוחלט של משרד החינוך לטייל, כאהן תדרך את צוות הטיול על נוהל מיוחד לטיולים בהתראת שטפונות, שכלל בדיקות תדירות מול חברת חיזוי תוך שימוש בטלפון לווייני, כדי לקבל מידע בזמן אמת על גשם באגני הניקוז של הנחלים, וכך לדעת מתי להימלט מהשיטפון בזמן. בשיעור שנערך לכלל חניכי המכינה ערב היציאה לטיול, כאהן הסביר מדוע הקפדה על הנוהל המורכב הזה הופכת טיול בהתראת שיטפון לבטוח, וכדי להמחיש את ביטחונו הגבוה בכך אמר "אם יקרה משהו, אני אשב בכלא". לצד זאת, כאהן גם אמר לצוות שהוא תומך ביציאה לטיול מכיוון שגם אם לא יהיה ניתן לטייל, הם יוכלו לצפות בשיטפון.

מדוע ברדיצ'ב, שהיה אחראי על הטיול, לא דחה אותו? לטענתו, הוא ניסה להוריד את כהאן מרעיון הטיול כבר בתחילת השבוע, ברגע שהחלו ההתרעות על מזג אוויר הקשה שאמור לפקוד את דרום הארץ. כך הוא סיפר זאת בעדותו:

עו"ד דרור שטרוק, פרקליטות מחוז דרום: "לאורך כל השבוע ידעת שיש מזג אוויר חריג וסכנה לשטפונות בכל האזור."

ברדיצ'ב: "נכון."

עו"ד שטרוק: "היה לך ברור היטב שהסכנה המשמעותית הייתה למעשה סכנה של שיטפונות בתוך אפיק הנחל."

ברדיצ'ב: "נכון."

עו"ד שטרוק: "ידעת שמזג האוויר החריג יתבטא גם בשטפונות, וגם גשמים בכמויות חריגות."

ברדיצ'ב: "הכל בקונטקסט של נחל צאלים. על נחל צפית היו התרעות שונות, לתחושתי. רק ביום רביעי קיבלנו בכתב ממטאוטק (חברת החיזוי) שיש סכנה בכל האזורים."

ברדיצ'ב ציין, בצדק, שבגלל שבאותה העת המכינות הקדם צבאיות לא היו כפופות לשום הוראה מחייבת מהמדינה, היכולת לבטל את הטיול בגלל הוראות משרד החינוך לא היתה אפשרית. "לא הרגשתי שיש לי את הכלים, לא הרגשתי שצריך לשאול את משרד החינוך מה ההנחיות, לא הרגשתי שאני יכול להגיד ליובל לבטל את הטיול בגלל מה שנאמר במשרד החינוך". זאת, למרות שברדיצ'ב לא היה 'עוד מדריך' במכינה, אלא מנהל התכנית החינוכית, מספר שתיים בהיררכיה הארגונית.

לשאלתו של השופט ליבדרו מה היה עושה אם הייתה לו הסמכות לבטל מראש את הטיול, טען ברדיצ'ב שהיה מבטל, אך רק אם הסמכות הייתה אצלו באופן בלעדי.

לדבריו, בכריזמטיות ובביטחון העצמי הרב שלו, הצליח כהאן לשכנע אותו שאם ייצמד לנהלים שלו, הכול יעבור כשורה. לאורך כל עדותו, ברדיצ'ב הציב את הכריזמה של כהאן מחד, ואת חוסר יכולתו לעמוד על שלו, כסיבות לכך שהטיול לא נדחה מראש. "קשה לנו בתור הכפופים אליו, להגיד מה שאנחנו חושבים עד הסוף", אמר, "היה קשה להגיד: 'יובל, אני חושב שאתה טועה'. זו לא דיקטטורה, (אבל) הדומיננטיות, האסרטיביות והניסיון של יובל היא זו שמצליחה לשכנע אותי".

צומת #2: גשם בנחל צאלים

יום רביעי, ה-25 לאפריל 2018, ערב האסון. גשם זלעפות פוקד את הארץ. מתחנת האוטובוס בבנייני האומה בירושלים יוצא אוטובוס ועליו 25 חניכים ועוד מספר מדריכים, ובראשם ברדיצ'ב, לכיוון נחל צאלים. כבר בנקודה זו ברדיצ'ב ידע שנחל צאלים שוטף בגשם ואינו בר טיול, אך בכל זאת בוחר שלא לפנות אחורה מכיוון שלדבריו, ההנחיה של יובל כהאן הייתה להגיע לשטח, גם כשהתחזית לשיטפונות היתה ידועה, ולראות את המצב בפועל.

"התחזית לא חידשה, רק חידדה את מה שידענו", אמר ברדיצ'ב בהקשר לזה שהבין כבר בירושלים שיצטרכו לעשות 'משהו אחר', למרות שבאותה מידה יכל לא להוציא את האוטובוס לדרום, או לחזור לירושלים לאחר היציאה. אחד הנימוקים שלו ליציאה הוא האפשרות להגיע לשטח ולא לטייל, אלא לעשות פעילויות גיבוש. כך הוא תיאר את המצב בעדותו:

עו"ד ואדים סיגל, פרקליטות מחוז דרום: "תסכים איתי שעל פי התחזית הרשמית שקיבלתם ברביעי, לפני שיצאתם לצאלים, לפני שאתם יוצאים מבנייני האומה להתחיל את הטיולים, שהיה קיים חשש כבד לשיטפון בנחל צאלים."

ברדיצ'ב: "נכון. התחזית הזו לא חידשה. היא כן חידדה שזה מה שיכול להיות."

עו"ד סיגל: "יובל אומר לך להסתמך על מה שאומרים מטאוטק. אתם קיבלתם מסמך רשמי ממטאוטק שאתם משלמים להם. והם אומרים לך, שוב, שעות לפני שאתם יוצאים לנגב – שצפוי גשם. כתוב במפורש חשש כבד. איך הסכמת לטייל בצאלים לאור התחזית הזו?"

אביב ברדיצ'ב, מנהל התכנית החינוכית במכינת בני ציון בדיון בבית המשפט (צילום: פלאש 90)

ברדיצ'ב: "התחזיות היו לנגד עינינו. יובל הסביר לנו שנבדוק את התחזית בשטח, בזמן אמת, באגן הניקוז. לכן, כל תחזית שהבנו לפני זה, כן היה צריך להתחשב בה, אבל, היא לא נותנת אינדיקציה למה שקורה באותו הרגע."

השופט ליבדרו מצטרף לקו החקירה של סיגל, ומנסה להבין למה כבר אז, בנקודה הראשונית, בחר ברדיצ'ב לא לעצור את הטיול ולצאת לנגב הגשום.

ברדיצ'ב: "ההנחיה של יובל הייתה להגיע לשטח, ובזמן אמת לבדוק את הגשמים באגן הניקוז… אם אתה שואל אותי היום, זו תכנית מאוד גרועה, אבל באותה נקודת זמן זה היה נראה לי בסדר."

השופט, יובל ליבדרו: "אבל צריך מתישהו לעשות סטופ, לא? מראים לך שיש חשש כבד לגשמים. תסכים איתי שהרי במישור הפסיכולוגי – בוודאי יהיה קשה יותר לבטל תכניות כשכבר כל הילדים עולים לאוטובוסים. ועוד יותר קשה כשכבר מגיעים לשטח. כשיש לחץ לעשות דברים, מה שיכול להוביל לזה שנאלצים לחפש משהו אחר לעשות. ואז מתפשרים על דברים לא בטוחים."

ברדיצ'ב: "לא התכוונו לעשות שום דבר לא בטוח. תמיד הייתה מולנו האופציה שבסוף כולנו נגיע לצאלים ולא נטייל, שרק נהיה בשטח נעשה פעילות גיבוש, נראה שיטפונות, נשחק משחקים."

צומת #3: הדרכים לצאלים נחסמו, זמן לתכנית החלופית

סכנת השטפונות באזור הדרום היתה מוחשית כל כך, שבמשטרה החליטו להציב מחסומים ולמנוע פיזית את הגישה לנחלים באזור. עקב כך, הקבוצה נבלמה לפני הגעתה לנחל צאלים כשהגיעה למחסום משטרתי. בנקודה הזו, ברדיצ'ב היה צריך להחליט מה הלאה.

האפשרות לעצור הכול ולפנות חזרה לא עלתה על הפרק. ברדיצ'ב והמדריכה נועם דור מחליטים לסובב את האוטובוס ולנסוע למדבר יהודה, לכיוון מושב עין תמר הסמוך לים המלח, מקום מגוריה של דור. הטיול עם סכנת השטפונות בנחל צאלים יורד מהפרק, והקבוצה מגיעה לאזור שלא נעשתה לגביו שום חשיבה מקדימה או תכנון בשטח, אך גם בו יש התרעת שטפונות.

זו היתה הנקודה שבה לשיטתו של ברדיצ'ב עצמו, התכנית החלופית שלו היתה צריכה לצאת לפועל. אותה "אופציה" של משחקי גיבוש וצפייה בשטפונות במקום טיול, שלדבריו שימשה מעין משענת ביטחון לאופן בו יקבל החלטות כשיגיע לשטח ויבין שלא יוכל לממש את הטיול המתוכנן לנחל צאלים. התכנית החלופית הזו לא נכתבה מעולם בצורה מסודרת, והורכבה כנראה משילוב של דברים שאמר כהאן לברדיצ'ב לפני הטיול, ואמונה בכושר האלתור שלו עצמו.

אבל התכנית הזו לא יצאה לפועל. הקבוצה התארגנה לשינה באתר מכלאות הגמלים הסמוך למושב, ולאחר שיחה עם הראל בן שחר, פקח רשות שמורות הטבע והגנים שפגשו באזור, ברדיצ'ב ודור החליטו שלמחרת בבוקר יצאו לטיול בנחלי צפית ותמר הסמוכים. בן שחר, יש לציין, מכחיש בתוקף שאמר לברדיצ'ב ודור שניתן לטייל במסלולים תחת התרעת שיטפונות.

ההסבר של ברדיצ'ב לכך שלא הוציאו לפועל את 'התכנית החלופית' של משחקי הגיבוש, אותה תכנית שעזרה לו לשכנע את עצמו לצאת לטיול, היא שהיה משוכנע שהטיול הוא בטוח. אך מהעדות עולים גם שני הסברים אפשריים נוספים: האחד, שהתכנית הייתה אמורפית, ולא קיימת ברמה של תכנית מפורטת. השני הוא התפיסה שהיתה קיימת במכינה, והגיעה גם מכאהן (שכזכור התנגד לביטול הטיול), לפיה הטיול הרגלי הוא בעדיפות עליונה. במילים של ברדיצ'ב, "היה לנו רצון לטייל. זו הייתה המטרה שלשמה התכנסנו".

השופט ליבדרו: "אז הנה, באתם לשטח, הבנתם שאתם לא מטיילים. חשבם שתעשו פעולות גיבוש. למה לא עשיתים פעילויות גיבוש?"

ברדיצ'ב: "היו כל מיני הצעות. אבל רק אחרי שהגיעו לחניון בעין תמר חשבנו על מסלול."

השופט ליבדרו: "אתה אומר שלא עצרתם בשום שלב עד לאותה נקודה כי ידעתם שיש אלטרנטיבות, אבל הנה הגעתם לנקודה כזו שאתם נאלצים להשתמש באלטרנטיבה – ולא השתמשתם באלטרנטיבה. למה לא עשיתם את זה?"

ברדיצ'ב: "כי קיבלנו אינדיקציה שהמקום שאנחנו הולכים אליו בטוח, היה לנו רצון לטייל. זו הייתה המטרה שלשמה התכנסנו, לא היה לנו שום רצון לעשות דבר שאינו בטיחותי."

השופט ליבדרו: "למה לא חשבתם מראש על מה יהיו האלטרנטיבות, כדי לא להגיע למצב שאתם בוחרים אותן תוך כדי?"

ברדיצ'ב: "אין לי תשובה טובה לזה. לא הייתה מחשבה כזו.. היערכות לא מספיק טובה".

בחלק אחר בעדותו הסביר ברדיצ'ב ש'התכנית החלופית' לא יצאה לפועל כי לא חש שהטיול הוא אפשרות מסוכנת. "לא התעקשנו שזה יהיה מסלול בנחל, רצינו לבדוק מה מבין האופציות שיש לנו בטיחותית. תיאורטית, אם היינו יודעים שיש סכנת שיטפונות – אולי לא היינו נצמדים לנחל. לא היה לנו רצון לטייל בנחל בהכרח. כשקיבלנו את האינדיקציה מהראל (פקח רשות הטבע והגנים) שזה בטיחותי, החלטנו בהתאם".

צומת #4: בוחרים מסלול, בלי הכנה בשטח

לקראת הערב הקבוצה מתארגנת בחניון, כשבמקביל ברדיצ'ב ודור מתכננים את יום המחרת. הם פונים לאביה של דור, צביקה, ששולח אותם להתייעץ עם פקח רשות הטבע והגנים, הראל בן-שחר. תוכן השיחה הזו, כאמור, שנוי במחלוקת. לפי עדותה של נועם דור, בשיחה עם בן שחר הוא אמר לשניים ש"אגן הניקוז של נחל תמר הוא אגן ניקוז קטן, שאם יורד גשם אז הסכנה היא מידית".

בן-שחר טוען שמעולם לא אמר שהנחל לא שטיף ובטוח שלא המליץ לקבוצה ללכת לטייל בו. אך בעקבות השיחה, ברדיצ'ב חש ביטחון גמור בכך שבנחל צפית ותמר אין סכנת שיטפונות, אם לא יירד גשם. לפי העדויות, על הפרק עמדו שלושה מסלולים, ונבחר זה שהכי קרוב גיאוגרפית למקום בו ישנה הקבוצה. ברדיצ'ב פתח את המפה של הנחל ועבר עליה יחד עם דור.

ההרוגות וההרוג באסון השיטפון בנחל צפית: אגם לוי, אילן בר שלום, שני שמיר, צור אלפי, מעיין ברהום, רומי כהן, עדי רענן, אלה אור, יעל סדן וגלי בללי

הביטחון שחש ברדיצ'ב היה כה גבוה, שהוא אפשר לעצמו לחרוג מהנהלים שהיו נהוגים במכינה, לפיהם למשל, לפני טיול של קבוצה יש לערוך טיול הכנה ולבחון את הסיכונים. כך הוא הסביר זאת בעדותו:

עו"ד סיגל: "אתה יושב עם נעם ומתלבט מה לעשות למחרת. למה אתה לא פותח גוגל וכותב: מסלולים בלי חשש לשיטפונות באזור עין תמר. למה? למה בכלל להגיע להראל?"

ברדיצ'ב: "אין לי יכולת לענות משהו שונה. חיפשנו כל מיני דברים באזור, וקיבלנו תשובה שאין כאן סכנת שיטפון."

עו"ד סיגל: "מה הראל אמר לך, אחד לאחד?"

ברדיצ'ב: "לא יודע לדייק. אני זוכר שבשורה התחתונה שלו הוא אמר שהמסלול בטוח, אין סכנת שיטפונות. יצאנו מהשיחה הזו באופן חד משמעי שאין סכנה."

כשנשאל על ההיערכות הנהוגה לטיול במכינה הסביר ברדיצ'ב: "הטיולים במכינה מסודרים, יש הכנות, יש מעבר פרטני על דברים ויושבים עם המדריכים מספר פעמים. התכלית היא שהבן אדם שיוביל יכיר את המסלול".

עו"ד סיגל: "בכל הקשור לנחל – אתה לא בדקת תרחישים, מקרים ותגובות, לא בדקת נקודות יציאה. לא בדקת מסלולים עוקפים. כלום."

ברדיצ'ב: "מערך ההכנות לנחל צאלים היה מורכב ומוקפד לאור מורכבות המסלול… לא נדרשנו לאותן הכנות בנוגע לצפית, שהוא משמעותית פחות מורכב. עשינו הכנה מול מפות ובירור מול מומחים שגרמה לנו לתחושה שעשינו הכנה טובה."

השופט ליבדרו מקשה ושואל אותו כיצד התכוון להתמודד עם תרחישי קצה, שהיו מעכבים אותו בנחל משמעותית: "בתכנון שלך, במידה וקורה עכשיו משהו במסלול. כמה זמן הערכת שתצליח לעזור למישהו בצרה ושזה יעכב אתכם?"

ברדיצ'ב: "לא נתנו תשומת לב מספקת לעניין. זה לא מסלול מורכב מדי להמשיך עם חניך עד הסוף ולהוציא אותו."

עו"ד סיגל: "אתה לא בדקת את הדברים. זה טיול. אתה מכיר טיולים, מהצבא, מהמכינה. דברים כאלו מעכבים. אם מישהו יכול להיפגע זו לא שאלה תאורטית, הדברים החשובים שהיית צריך לקחת בחשבון בבטיחות לא עשית… אתה פשוט קיווית שיהיה בסדר."

ברדיצ'ב לא השיב לדבריו של עו"ד סיגל.

הוא היה יכול לבחור בהתנהלות אחרת. אך את צורת ההתנהלות שבחר, הוא לא המציא. היא משקפת את האווירה בחלק ניכר מההתנהלות במכינות הקדם צבאיות, שהתנהלו ללא פיקוח ממשלתי מחייב: יחס מנוכר לגופים הממסדיים והרשמיים, כמו משרד החינוך ורשות הטבע והגנים, והעדפת הסתמכות על אנשים שנחשבים למומחים. כאהן פעל כך לפני היציאה לטיול, וברדיצ'ב פעל באופן דומה בטיול עצמו. לדבריו, בן שחר היה "אולי הגורם שהשפיע עליי הכי הרבה באותו יום כדי לקבל החלטות".

צומת #5: אזהרה על גשם

בוקר יום חמישי הגיע, השמש זרחה, ולא ירד גשם. ברדיצ'ב מקבל החלטה להוציא את הקבוצה לטיול בנחלי תמר וצפית, עם ההבנה שגם אם יהיה גשם, אין כלל אפשרות לשיטפון בנחל. אבל אז מתקבל טלפון מנועם דור, שנמצאת ברכב החפ"ק של הטיול, מחוץ למסלול. היא מספרת לברדיצ'ב שבן-שחר התקשר והזהיר שיש אפשרות, נמוכה אמנם, לגשם. ברדיצ'ב ממשיך להרגיש רגוע. כך הוא תיאר זאת בעדותו:

השופט ליבדרו: "איך אתה מסביר את כל המידע שניתן לך בזמן אמת על הגשם ושסופו של דבר התברר כלא מדויק? ערב לפני הראל אומר לך שהנחל לא שוטף אבל תוך 12 שעות אומר לך שהנחל ישטוף. אז איך אתה מקבל את זה בביטחון? לא עלתה לך בראש המחשבה שהביטחון שלך לא מוצדק?"

ברדיצ'ב: "בסוף ההבנה שלי בשיטפון בנחל מסתכמת האם ירד גשם באגן הניקוז או לא. נעם לא מציינת את זה.. היא אומרת לי שאפשר להיכנס ואין בעיה, כי אין גשם באגן הניקוז. זו גם הייתה ההוראה הכי ברורה של יובל בנוגע לשיטפונות – לא הרגשתי שהאינדיקציות סותרות."

אך ברדיצ'ב מעולם לא הורה לדור לבדוק את אגן הניקוז של צפית, ולא עשה זאת בעצמו, בניגוד לנוהל שהגדיר ראש המכינה כאהן כשההכנות עוד היו לנחל צאלים.

השופט ליבדרו עימת את ברדי'צב בעדותו עם הטענה שמרגע שהבין בעקבות השיחה עם בן-שחר שלא יהיה שיטפון במסלול שנבחר, הוא פטר את עצמו מבדיקות מזג האוויר ההכרחיות. בשנייה הראשונה ברדיצ'ב לא מתכחש לכך והודה שהיה צריך לעשות זאת, אך מיד חזר להשליך את האחריות על בן-שחר ודור: "בשיחה עם נועם לא הבנתי שיורד גשם באגן הניקוז, וזה נתן לי תחושה שאפשר להיכנס. בדיעבד יכולתי להעמיק בזה יותר, לא לעשות תכנית שמתבססת רק על הניתוח של נועם… באותה מידת זמן לא הרגשתי שצריך לתחקר את נועם עוד פעם ועוד אם צריך לרדת גשם באגן הניקוז".

לפני שהקבוצה יוצאת למסלול, ברדיצ'ב בודק מול חברת מטאוטק אם צפוי לרדת גשם במסלול – לדבריו, לא מחשש לשיטפונות, אלא מטעמי מה שתיאר בבית המשפט כ'נוחות', ופחד שגשם חזק מדי יפריע למהלך הטיול עצמו. מהצד השני של הקו נאמר לו שזה לא יום לצאת למסלול, אבל מכיוון שהשירות של מטאוטק כוון לצאלים, ברדיצ'ב התעלם מהאזהרה. "המטרה בשיחה עם מטאוטק לא הייה לקבל אישור אם זה יום מתאים או לא לטיולים, אלא, להבין את מצב הגשם… אם היו אומרים לי שיש סיכון לשיטפון, לא הייתי נכנס".

הבעיה בתשובתו של ברדיצ'ב בבית המשפט היא שמטאוטק אינם יודעים להגיד דבר על האפשרות או אי-האפשרות לשיטפון בכל הקשור לנחל צפית, וזו הסיבה מדוע הם לא אומרים לו דבר. את אי-הדיבור מפרש ברדיצ'ב כאור ירוק, ש'בולע' כל תמרור אזהרה קודם.

השופט ליבדרו: "נאמר לך במפורש מהנציג במטאוטק שזה לא יום לטיולים."

ברדיצ'ב: "האמירה שלו חשובה, אבל היא לא הרתיעה, כי לא חשבנו שהנחל שאנחנו הולכים אליו הוא נחל מסוכן."

צומת #6: אזהרת שיטפון מיידית

למרות שדאג מאוד שהוא יוצא לטיול מסוכן לאורך כל השבוע, ברדיצ'ב טוען שדווקא בבוקר הטיול הרגיש בטחון מלא בטיול, לאורך כל הטיול. בשעה 12:30, זמן קצר לפני שהשיטפון מכה בקבוצה, דור מקבלת שיחת טלפון נוספת מהראל בן-שחר, אותה היא תיארה בעדותה כמלחיצה. בשיחה אמר לה בן שחר שיש אפשרות לשיטפון בנחל, וצריך שהקבוצה לא תתמהמה במסלול.

דור התקשרה לברדיצ'ב, לדבריה במהירות וכשהיא תחת לחץ כבד. כשהשיגה אותו, אמרה לו שיש חשש לשיטפון. הוא השיב לה שהוא יודע את זה, ומוסיף שיורד על הקבוצה גשם, אבל אין מה לדאוג, והם צפויים לצאת מהמסלול תוך כשעה. בעדותו, ברדיצ'ב טוען שהייתה זו דור שהתקשרה אליו רגועה, ולכן הבין שאין צורך להילחץ.

כך או כך, האזהרה המיידית הוכחשה, ובמקום לעצור או לנסות להימלט, ברדיצ'ב המשיך את הטיול בנחל הצר.

השופט ליבדרו: "הראל יוזם לכם טלפון מיוזמתו. אומר לכם, 'תצאו!'. מה אתה מבין שתפקידך בתוך זה?"

ברדיצ'ב: "האמירה שנועם תיווכה לא הייתה 'תצאו'. אני הבנתי שהוא התקשר כי רצה לבדוק איפה אנחנו נמצאים, ואולי העובדה שאנחנו נמצאים בפתח הנחל היא זו שהרגיעה אותנו. לא הרגשתי מנועם שיש עניין של לחץ על היציאה."

נועם דור, מדריכה לשעבר במכינת בני ציון, בבית המשפט בבאר שבע, מרץ 2021 (צילום: פלאש 90)

השופט ליבדרו: "אבל הוא מתקשר מיוזמתו, ומציג לכם תרחיש הפוך. פתאום זה משהו אחר, פתאום הנחל כן יכול לשטוף. הדברים השתנו. זה לא מערער לך את הביטחון?"

ברדיצ'ב: "ידענו כל השבוע שנטייל בהתרעת שיטפונות. היום אני אומר, זו תכנית גרועה, אבל אז בבסיס התכנית, השינוי בדבריו של הראל, איך שאני זוכר את זה, לא היה שונה דרמטית ממה שהבנו שצפוי לקרות. לא עשינו משהו שאסור לנו לעשות. הבנו שאנחנו מטיילים בנחל כמו צאלים, ושלא יורד בו גשם באגן הניקוז. לא הרגשתי שאנחנו עושים משהו שמנוגד להנחיות".

כ-50 דקות לאחר מכן, בשעה 13:13, הגיע השיטפון אל הקבוצה, כשחבריה נמצאים בקטע צר ותלול של נחל צפית, ללא יכולת מילוט.

"פעלתי איך שכיוונו אותי"

ברדיצ'ב חזר לאורך כל עדותו על הטענה שפעל לפי הנחיות הממונים במכינה, ולא חש בסכנה. לדבריו, הוא מרגיש אחראי לאסון, כי לקח חלק בטיול, אבל הדגיש שהוא נוצר עקב ההתנהלות של יובל כאהן, נועם דור, הראל בן שחר, חוסר הפיקוח של משרד החינוך ועוד סיבות רבות, ולא עקב התנהלותו שלו.

השופט ליבדרו: "אתה חוזר ואומר שפעלת לפי ההנחיות. אם כך, מה האחריות שלך?"

ברדיצ'ב: "קשה לי לנתק את עצמי מזה שפעלתי על פי ההנחיות ואיך שכיוונו אותי."

השופט ליבדרו: "מצד אחד אתה אומר שיש לך אחריות, מצד שני פעלת לפי ההנחיות. אם פעלת לפי ההנחיות, למה שתיקח אחריות?"

ברדיצ'ב: "אתה יכול לפעול על פי הנחיות מסוימות ועדיין לחשוב שיקרה אסון. אני מרגיש אחראי (לאסון), וסוחב אותו כל יום".

השופט ליבדרו: "אם אתה חושב שפעלת היטב, נכון, למה צריכה להיות לך אחריות מוסרית? קורה שלפעמים אנחנו מעורבים בדברים… לא צריכה להיות בכלל אחריות מוסרית אם אתה חושב שפעלת נכון. לפעמים גם תחת מסגרת לא פועלים נכון. לפעמים לא צריך לפעול לפי ההנחיות כי הן לא מותאמות. אני שואל אותך, למה אתה אומר שיש לך אחריות מוסרית?"

ברדיצ'ב: "היום אם הייתי נמצא באותה פוזיציה, או צומת, הייתי עושה דברים אחרת. לא הייתי משתכנע כל כך מהתכנית שהוצגה לי על ידי יובל. אני מרגיש שזו צומת מרכזית שנתנה לי ביטחון מלא גם בטיול עצמו. הדברים גרמו לי להרגיש שאני לא נמצא בסכנה. כל הזמן הרגשתי שאני פועל על פי הנחיות. שיש מי שיודע מה שאני עושה. שאני לא עושה משהו חריג".

השופט ליבדרו: "לשנות את המסלול היה אפשר?"

ברדיצ'ב: "בוודאי, זה לא דבר קשור בלוז. אפשר היה לשנות את המסלול, ואפשר היה לדחות."

בסוף עדותו ביקש ברדיצ'ב את סליחת ההורים, ותיאר את כאבו ומצוקתו שלו, ששינו את חייו. הווא ביקש סליחה, אך סייג זאת בכך שכל מעשיו היו בהיצמדות להוראות. גם אם התכוון אליה, בקשת הסליחה שלו נשמעה מלאכותית, מכנית, כאילו נעשתה בהדרכת עורכי הדין שדרשו להצמיד אליה את התנערותו מאחריות פלילית. "בושה! חמש שנים היינו צריכים להיסחב פה כדי לשמוע את זה, תתבייש", צעקה לעברו דורית ברהום, אמה של מעיין ז"ל.

הסירוב של ברדיצ'ב להכיר באחריותו לאסון (וגם של ראש המכינה יובל כאהן) גרם להורים השכולים לשלם מחיר כבד: הם נאלצו להגיע לדיונים רבים במשפט שנמשך כמעט שלוש שנים, בו האסון שגרם למות ילדיהם שוחזר מאלפי זוויות. דיון אחרי דיון, הם שמעו את הסנגורים, עורכי הדין אורי קורב וציון אמיר, חוקרים באגרסיביות את המעורבים האחרים, שלא הועמדו לדין, ומגינים בלהט על היעדר אחריותם של ברדיצ'ב וכאהן.

לדעת להגיד 'סטופ' כשנורות האזהרה מתחילות להבהב

את מידת האחריות הפלילית של ברדיצ'ב יקבע בית המשפט. אך מהעדות שלו עולים שני לקחים חשובים: האחד הוא חובת הממשלה לפקח על מסגרות חינוך ורווחה ולקבוע נהלים מחייבים לפעילותן, ולא להפקיר את המשתתפים בהן לשיקול הדעת הבלעדי של מפעיליהן. בתחום המכינות, גם אחרי חמש שנים מהאסון ומסקנות חד משמעיות של ועדת בדיקה בעניין, הלקח הפשוט והברור הזה עדיין לא יושם.

הלקח השני הוא החובה של בעלי תפקידים בכל תחום שהוא להפעיל שיקול דעת עצמאי, ולדעת להגיד 'סטופ' כשנורות האזהרה מתחילות להבהב. גם כשהמחיר הוא הליכה נגד הזרם והנורמה המקובלת, גם כשכולם מסביב אומרים שהכול יהיה בסדר, וגם אם בעל התפקיד ישלם מחיר. בחינוך לאופן חשיבה כזה והתנהלות לאורו, שהיו חסרים כל כך באסון מכינת בני ציון, טמונה האפשרות למניעת אסונות עתידיים.