"הַקְרָב בּוֹזֵז מִן הַחַיָּל הַמֵּת אֶת כָּל חַיָּיו; מִן הַחַיָּל הַחַי – אֶת מוֹתוֹ הָאֶחָד". במילים אלה מסיים המשורר שחר-מריו מרדכי, 48, את אחד משיריו בספר "עבור את הלילה בלוע האש" (2022, הוצאת עם עובד).

אביו של שחר-מריו, מרדכי (מוטי) מרדכי, נפצע קשה במלחמת ששת הימים, כשהטנק שלו ספג פגיעה ישירה. הספר עוסק בהתבגרותו של הבן בצל האב הכווי והכבוי, שאושפז כשהוא סובל מכוויות. במשך חודשים שכב מכוסה מכף רגל ועד ראש בתחבושות, מיטה ליד מי שעתיד, 56 שנים מאוחר יותר, להשיא משואה ביום העצמאות – אביגדור קהלני.

לאחר כיבוש רפיח במלחמת ששת הימים, פנתה חטיבה 7, בה שירת האב מרדכי, לכבוש את עיר החוף אל-עריש בסיני. העיר נכבשה, אך בדרך אליה חיכה מארב מצרי, שפגע ישירות בשניים מהטנקים הישראליים של גדוד 79 שבו שירת מרדכי.

חבר הכנסת לשעבר אביגדור קהלני. שכב פצוע בבית החולים, מיטה ליד אביו של שחר-מריו מרדכי (צילום: דוד כהן/ פלאש90)

לפי רישומי צה"ל, מהטנקים הוצאו שמונת הלוחמים כשהם פצועים וסובלים מכוויות בעשרות אחוזים מחלקי גופם. אחד הפצועים היה מפקד הטנק הצעיר אביגדור קהלני.

"להשלים בלב את המילים שאבא התקשה בהן"

שחר מרדכי: "כתבתי 'הקרב בוזז מן החייל המת את כל חייו ומן החייל החי את מותו האחד', כי כשאתה צופה באנשים שעברו את הטראומה הזו אתה רואה שהם בעצם מתים כל פעם מחדש. מטוס סילון עובר אז הם נרעדים לרגע, יש צפירה ואתה לא יודע מה עובר עליהם, הם יושבים בסלון ופתאום מתנתקים, אז זה מוות שחוזר על עצמו כל פעם ואתה לא יודע מה עובר בנפשם. זה המחיר הכי כבד שחייל חי יכול לשלם, כי החייל המת שילם את המחיר הכי כבד, כי נבזזו ממנו כל החיים במכה אחת, אבל החייל החי לעולם לא ימות פעם אחת, הוא כל פעם ימות מחדש עד מותו הסופי".

דיברת עם אבא שלך על הספר?
"לא סיפרתי לו כלום על הספר. למיטב ידיעתי הוא לא קרא אותו. לפני כתיבת הספר דיברתי איתו על זה קצת, אבל בנוגע לקריאה הוא לא איש קורא. הוא נהג לקרוא עיתוני ספורט אבל כיום גם את זה הוא לא קורא. אני מניח שהוא מודע לספר. אני גם יודע שאימא שלי לא דיברה איתו על הספר".

כתבת בספר על הרצון להתקרב לאביך אבל גם על רתיעה מסוימת. כתבת שאימא שלך הייתה צריכה להגיד לך "העץ חכם מתפוחיו". אתה תוהה אם העץ משאיר בתפוחים שלו דברים מעצמו? אתה חושש להיות דומה לאבא שלך?
"תראה, אבא שלי מדבר מאוד לאט, אני לא יודע אם זה קשור לפציעה שלו או לא, אבל למי שאין סבלנות מאוד קשה לשמוע אותו. לוקח לו זמן להגות את המילים וכנראה שזו הסיבה שהפכתי למשורר, הייתי צריך להשלים בלב את המילים שהוא התקשה בהן. אני מדבר נורא מהר, כנראה מפני שאני חושש מאוד לדבר לאט. זו פרשנות שעשיתי על עצמי במהלך השנים, אבל בטוח שכל זה נובע מהפציעה של אבא שלי".

"את האבא הפיזי לא אכיר ומעולם לא הכרתי"

מה אתה יודע על אבא שלך מהתקופה שלפני הפציעה?
"הוא היה כדורגלן, והבנתי שהיה כדורגלן מחונן. הסתכלתי כל הזמן על הפער הזה בין החיים שהוא רצה לבין החיים שהיו לו, כי ככדורגלן הוא התרוצץ עם הכדור באמצעות רגליו כדי לבעוט אותו לשער, והיום כשאתה מסתכל עליו על הכורסה מול הטלוויזיה, הוא מתרוצץ עם הכדור באמצעות העיניים ומלווה אותו לשער. הוא לא יכול לבעוט אותו כי כף הרגל שלו התרסקה, הוא חטף רסיס של פגז ולא הצליח לעמוד עליה. רק ב-2016 הוא עבר ניתוח מיוחד בבלגיה אצל המומחה היחיד בעולם שיודע לעשות את השיקום הספציפי הזה. כבר 56 שנים אחרי, כדורגלן הוא כבר לא יהיה".

מה אתה יודע על מי שהיה עם אבא שלך בטנק?
"אני יודע על אחד שהיד שלו נקטעה. לא אבא שלי סיפר לי על זה אלא חבר ילדות שלו שחי היום בבלגיה, היד ממש הייתה תלויה על חוטי ורידים ובשר. הוא סיפר לי שאחרי שהסתיימה המלחמה הוא הגיע לבית החולים לבקר את אבא שלי, חיפש אותו והפנו אותו למחלקת הכוויות.

"הוא סיפר שזה היה בקיץ ולא היו שם מזגנים בכלל, והוא הגיע לפגוש אדם כווי וכבוי, והוא חיפש והגיע למחלקת הכוויות ולא מצא אותו. הוא חזר לקבלה ואמר שהוא לא שם, אמרו לו שיקרא לו בשם. הוא חזר למחלקה וקרא לו ואבא שלי ענה. הוא חיפש מאיפה מגיע הקול וראה שזה מגיע מאדם שכל הגוף שלו עטוף בתחבושות ורואים רק את השפתיים שלו".

יש לתחושות האלה שלך או שלו ביטוי במבנה השירים?
"מאוד. התחושה הזו שאבא שלי היה לכוד בתוך הטנק הבוער זמן שבוודאי נראה כמו נצח, וכיום הוא לכוד בתוך חייו ולא הצליח להגשים את הכישרון שהתברך בו, מקבלת ביטוי בכמה מקומות לאורך הספר גם בצורה וגם בתוכן".

למשל?
"בשיר 'עב ובן' השתמשתי במילה 'עב' כי הוא אבא שלי אבל הוא לא מושג בכל מיני מובנים, לא נתפס. העב הופך למים שנעלמים, אי אפשר להשיג אותו, את אבא שלי אני בחיים לא אשיג, במובן של להבין או להכיר אותו. גם לא את האיש שהיה שם לפני הפציעה וידע לרוץ אחרי כדור ולבעוט לשער, האיש הפיזי, בחיים לא אכיר, כי מה אני אכיר? את האבא שיושב על הכורסה בסלון, את זה שההליכה שלו לא יציבה, שהוא פעם על קביים ופעם בכסא גלגלים. את האבא הפיזי לא אכיר ומעולם לא הכרתי. זה נגזל ממני".

"רק מאז איציק סעידיאן זה עלה למודעות"

מפקד חטיבה 7 במלחמת ששת הימים, שמואל גונן (גורודיש), נשא בתום הקרבות נאום מלא פתוס: "בכל מקום שעברנו, השארנו מאחורינו שלדים שרופים, טנקים מתפוצצים וגוויות חרוכות. אל המוות היישרנו מבט, והוא השפיל את עיניו. לא הסבנו ראשנו אל יקירנו שעם רכב-ברזלם עלו באש, לא עמדנו על הדם, ובחמת זעמנו, הבאנו ברעם שריוננו את המוות לתוך ליבו של האויב, עד שהכרענוהו כליל ושחררנו עמנו, מסיוט ההשמדה המיידית שאיים עליו על ידי אויב אכזר".

האויב היה אכזר, וכך גם מסכת הקשיים שעברו פצועי אותם קרבות, שחלקם עדיין מתרוצצים בין מחלקות אגף השיקום במשרד הביטחון ומנסים לקבל הכרה באחוזי נכות.

"רק לפני כמה ימים", מספר מרדכי, "אבא שלי ביקש ממני לעזור לו לכתוב מכתב לאגף השיקום. כתבנו, ואז אני שואל מה הכתובת? והוא אומר לי: 'לא, אפשר רק בפקס'. שמעתי את זה ולא האמנתי כמה קשיים מנסים להערים".

בישראל חיים כ-59 אלף נכי צה"ל, מהם 572 מוגדרים כנכים 100% (על פי נתונים מ-2021). "אפילו חוק שמסדיר את מעמדם וזכויותיהם של נכי צה"ל לא קיים", אומר מרדכי, "שתי ועדות בנוגע לאגף השיקום – ועדת גורן ב-2010 וועדת בן-ראובן ב-2017 – מצאו שמחצית מתקני הרופאים לא מאוישים, כלומר יש 40 תקנים לרופאים בכל הארץ ורק 20 מאוישים, על 60 אלף נכים מוכרים ועל עוד עשרות אלפים שבוודאי ממתינים. שנה שלמה לא היה רופא ראשי לאגף. שתי הוועדות מצאו שלפעמים אנשי הכספים מתערבים בהחלטות רפואיות כדי לא לפרוץ תקציב.

איציק סעידיאן. "הוא נאלץ לשרוף את עצמו כדי שמישהו יראה אותו, הוא לא עשה את זה כי הוא רצה למות אלא כי הוא רצה לחיות" (צילום מסך: מתוך כתבה בחדשות 12)

"מאז הוועדה הראשונה עברו 13 שנים. בממשלות נתניהו וממשלת לפיד ובנט לא עשו דבר. יש מיליונים שלא מכירים את זה. רק מאז איציק סעידיאן זה עלה למודעות, אבל גם מאז לא נחקק שום דבר שבאמת עוזר לנכי צה"ל. 75 שנה אנחנו קיימים ובכנסת עדיין לא הצליחו להסדיר משהו כזה בחקיקה".

"לכל איש יש שם ולכל אשם יש שם"

את הספר חותם שיר אודות הקרב בשג'אעייה ב-2014, בו נהרגו 7 חיילים מחטיבת גולני, בהם אורון שאול, שמקום קבורתו לא נודע.

"הם היו בנגמ"ש שמכונה 'זלדה', שהשתמשו בו עשרות שנים בצבא", אומר מרדכי, "היה ידוע שהוא מתלקח. זה קרה בששת הימים, ביום כיפור, במלחמת לבנון וגם הרבה לפני 'צוק איתן' בעזה.

שלטים בהפגנה למען השבת גופתו של אורון שאול. "כל ילד בן 9 יודע להגיד שאם הנגמ"ש הזה התלקח עשרות פעמים, אי אפשר לשלוח בו חיילים לתוך עזה בזמן מלחמה" (צילום: פלאש 90)

"אז החליטו לשלוח 7 חיילים בנגמ"ש המתלקח הזה. ממשלת ישראל בתהליך קבלת החלטות פגום. כל ילד בן 9 יודע להגיד שאם הנגמ"ש הזה התלקח עשרות פעמים, אי אפשר לשלוח בו חיילים לתוך עזה בזמן מלחמה. זה מביא אותנו לחורבן".

"אנחנו כופים על עצמנו את החורבן הבא"

מה הרעיון בתנועה שאתה עושה בספר, מהמלחמה שעבר אביך, לחיים בצל אב פגוע מלחמה, למקומות אישיים עוד יותר, ובחזרה למקום הלאומי ולאירועים אקטואליים?
"אם אנחנו מדברים על עלי דוואבשה או על אורון שאול, הבנתי שיש לי רגישות בנוגע לאנשים שעולים באש. ב-2011 כתבתי על מוחמד בועזיזי שהצית את עצמו במחאה בתוניסיה; ובהמשך על האסטרונום ג'ורדאנו ברונו, שהציתו אותו ב-1600 בקאמפו די פיורי ברומא.

"אם אנחנו עוברים מהרמה הפרטית לרמה הלאומית, אנחנו עם שלכוד בתוך מאורעות שאנחנו לא מצליחים לצאת מהם. אני מתחיל מיציאת מצרים בשיר הראשון, ליציאה הפרטית של אבא שלי.

"מה קרה לנו כעם? יציאת מצרים היא הסיפור הקולקטיבי שלנו כעם, אבל אז מה קרה? הקמנו ממלכה שהתפרקה, היה חורבן, אחר כך גלות, אחר כך שיבה, אחר כך תקומה ועכשיו אנחנו מתפרקים מחדש.

"במאורעות שקורים פה אנחנו לכודים במלחמה בלתי פוסקת. אין לי מושג מה יקרה בעוד דקה, אבל אתה רואה לאן האירועים מתגלגלים, אנחנו כופים על עצמנו את החורבן הבא.

"הייתי מורה במשך 10 שנים וביקשו ממני ללמד תנ"ך. ביקשתי מתלמידים בכיתה ט' לקרוא קטע מסוים והם מתחילים ומסיימים בסוף השורה, הם לא מבינים שפסוק יכול להמשיך מעבר לכך. מילא זה היה רק תלמידים, יש גם מורים כאלה.

"מצב כזה של עם שהוא היחיד בעולם שמדבר את השפה שלו אבל גם היא מנוונת, אלה צעדים לקראת חורבן. פקידים ונציגים של המדינה לא מצליחים להתבטא בעברית, יש ניוון של השפה, אין כבוד לשפה ואין כבוד לאחר.

"בסופו של דבר מה אנחנו יודעים על מלחמה? סרטי הוליווד? זה הדבר הכי נורא והכי מצלק שיכול להיות. לא סתם כאומה אנחנו נמצאים בכזאת פוסט טראומה. שירה אמורה לפקוח את העיניים ולתאר את המשבר כדי שאולי תעשה משהו למען מישהו אחר, לטובת הפסקת העוולות".

תרגמת את השיר של אמילי דיקנסון שבו כתבה: "אם יש ביכולתי להקל את הכאב עבור אדם אחד, חיי לא היו לשווא". עבור מי הספר מבקש להקל על הכאב?
"אני לא בטוח שאנשים מסוגלים להבין את החוויה הנפשית של אבא שלי. אני חושב שגם אני לא מצליח להבין את החוויה שלו יום-יום ולילה-לילה, אבל אני חושב שמה שאני מנסה לעשות בספר הזה זה לעזור לחברה הישראלית ולפקוח את עיניה במובן מסוים.

עטיפת הספר (באדיבות עם עובד)

"'שירה' בעברית זה 'ראייה', אנחנו מכירים את המשפטים 'שׁוּרו הביטו וראו', בספר איוב את 'איה איפה תקוותי ותקוותי מי ישׁוּרנה', רבי דוד אבן בקודה אמר: 'שׁוּר לחצם ועניים', ראה את לחצם ועניים. יש הכפלות כאלה בעברית, 'לשור' ו'לשורר', כמו 'לקום' ו'לקומם', 'לעוף' ו'לעופף', רוב האנשים יודעים לקום, אבל לא בטוח שהם יודעים לקומם, להפוך עם שלם לעם שמתקומם, רובנו יכולים לראות אבל לא כולנו יכולים לשורר.

"זו הייתה המטרה שלי בספר הזה, לעזור לאנשים לראות, לפקוח את העיניים של החברה הישראלית בנוגע לפצעים האלה. אני לא חושב שהצלחתי כי לא הרבה קוראים שירה, אבל זו המטרה של שירה.

"הלוואי והחברה הישראלית תראה את זה. איציק סעידיאן נאלץ לשרוף את עצמו כדי שמישהו יראה אותו, הוא לא עשה את זה כי הוא רצה למות אלא כי הוא רצה לחיות, אבל מישהו לא אפשר לו את זה. לאיציק סעידיאן יש רצון גדול לחיות והנה הוא ברוך השם שרד".