טקס הדלקת המשואות בשנת 2004, שפתח באופן רשמי את חגיגות יום העצמאות, הוקדש לספורט ההישגי והעממי בישראל. מספר הספורטאים, שקיבלו את הכבוד להשיא משואות, היה גדול ממספר המשואות אז חלק מהספורטאים חולקו לזוגות. בסך הכול 15 אנשי ספורט קיבלו את הכבוד בטקס, שהתקיים בהר הרצל.
בין המשיאים היו השחיינית הפראלימפית, קרן לייבוביץ', כדורגלני העבר: מרדכי שפיגלר ואלי אוחנה, נציגי הכדורסל: רלף קליין, טל ברודי ומיקי ברקוביץ, שלא נכלל ברשימה הראשונית והוכנס ברגע האחרון לאחר ביקורת ציבורית מוצדקת. את הספורט האולימפי ייצגו אסתר רוט שחמורוב, יעל ארד ואלכס אברבוך. כולם ספורטאים מוצלחים וראויים לכבוד הממלכתי. רובם גם פעלו מחוץ לגבולות הענף שלהם וקידמו את תרבות הספורט בישראל.
לא פחות חשוב מההישג האישי של כל אחד ממשאי המשואות הייתה ההכרה הציבורית בחשיבות שיש לספורט בחברה. ההבנה, שלספורט יש פוטנציאל להיות כלי לחינוך, לערכים, להשראה ולדוגמא אישית. שספורט זה לא רק אנשים, שרצים ממש מהר, או קופצים ממש רחוק או 11 משוגעים שרודפים אחרי כדור. ההכרה, שספורט הוא חלק מתרבות עם היסטוריה, עם גיבורים ובעיקר עם משמעות.
עברו עשר שנים עד ששוב ספורטאית או ספורטאי זכו להשיא משואה ביום העצמאות. זה קרה ב- 2014 כשהטניסאית, שחר פאר, והספורטאית הפראלימפית, פסקל ברקוביץ, היו נציגות הספורט בטקס, שהוקדש ל"זמן נשים – הישגים ואתגרים". מאז 2014 ועד היום נוספו לרשימה המכובדת: אורי מלמיליאן, מורן סמואל, מנשה זלקה ועשהאל שבו. ספורטאים שנתנו ונותנים השראה שחורגת הרבה מעבר לגבולות הספורט.
***
גם השנה נבחר איש ספורט אחד להדליק משואה. בגיל 63, מאמן הכדורסל, דיוויד בלאט, יהיה נציג הספורט בערב החגיגי. בלאט, שנולד במסצ'וסטס, המקום שבו הומצא הכדורסל, הגיע לישראל לפני 42 שנים כדי להשתתף עם נבחרת ארה"ב במכביה. אחרי שזכה עמה במדליית הזהב הוא התאהב במדינה והחליט להישאר כדי להתחיל את קריירת הכדורסל המקצוענית שלו בארץ.
בלאט, יחד עם ברודי, ליבוביץ' וסילבר שקדמו לו, היה חלק מתהליך אמריקאניזציה שעבר הכדורסל בישראל. זה בא לידי ביטוי בשפה, במקצועיות ובגישה, שכדורסל זה הרבה יותר מכדורסל. הוא שיחק בשש קבוצות שונות בקריירה, שנמשכה 13 שנים, והסתיימה בגיל 34 אחרי שקרע את גיד האכילס.
כשפרש ממשחק הוא התחיל את המסע האישי שלו לעבר ייעודו האמיתי בכדורסל, האיש על הקווים. אימן את הפועל גליל עליון ואת מכבי ת"א, לפני שיצא לסיבוב באירופה שם אימן חמש קבוצות שונות. בכל מקום הוא הוביל את המועדון להישגיים והשאיר הרבה זיכרונות טובים. תמיד הבליט את זהותו היהודית והישראלית והיה שגריר של המדינה ושל הכדורסל.
הטור הזה קצר מלהכיל את רשימת ההישגים יוצאת הדופן של קואצ' בלאט. אבל יש לו שלושה הישגים, שהם פסגות מקצועיות, שספק אם מאמן ישראלי אי פעם יגיע אליהן: הוא זכה עם נבחרת רוסיה באליפות אירופה ב-2007 וחמש שנים אחר כך זכה במדליית ארד במשחקים האולימפיים בלונדון עם אותה נבחרת. שמונה שנים מאוחר יותר הוא זכה עם קליבלנד קאבלירס באליפות המזרח של ה-NBA. המאמן הישראלי הראשון והיחיד, שאימן ב-NBA, והמאמן הישראלי הראשון והיחיד, שזכה באליפות אירופה בכדורסל.
הכדורסל הישראלי התברך בכמה מאמנים, שזכו להכרה ולכבוד על פועלם. יהושוע רוזין ורלף קליין זכו בפרס ישראל. מיכה שמבן, זכה לאות הוקרה מנשיא המדינה והועד האולימפי על תרומות לפיתוח הספורט בישראל. שלושתם סימנו את הדרך עבור הכדורסל הישראלי. הם הקימו מועדונים ויצרו את תשתית הכדורסל בישראל. דיוויד בלאט ראה למרחוק כי התיישב על כתפי הענקים הללו. הוא לקח את הענף הזה עוד צעד קדימה וקטף את הפירות מהעץ שגידלו קודמיו על הקרקע הפורייה שנקראת הכדורסל הישראלי. אבל בסופו של דבר ההצלחה המקצועיות שלו היא אישית.
באוגוסט 2019 בלאט הודיע שהוא חולה בטרשת נפוצה. המחלה החלישה אותו ומקשה על הליכתו אבל איש כמו בלאט לא יוותר בקלות: כיום הוא פעיל בהגברת הערנות והמודעות למחלה והוא גם משמש כיושב ראש הועדה המקצועית במכבי תל אביב. באחת מעונותיה הטובות בעשור האחרון.
***
כשאדם מגיע לשיא מקצועי או כשהוא מקבל הוקרה על תרומה תמיד נשאלת השאלה: האם הוא ראוי? במקרים רבים, ניתן להתווכח על הנושא. טקס הדלקת המשואות תמיד סיפק וימשיך לספק קרקע למחלוקות רבות. הטקס השנה לא שונה וחלק ממשאי השואות עומדים למבחן הציבורי. יש הרבה החלטות פוליטיות. שלדים נשלפים. ביקורות העבר נחשפות. לכל אדם יש אופוזיציה. במקרה של קואצ' בלאט נראה שאין באמת ויכוח אלא יש קונצנזוס, שהוא ראוי לכבוד. בימים אלו זה לא דבר מובן מאליו.
