האיחוד האירופי הסכים בשבוע שעבר על תכנית תמריצים לתעשיית השבבים, בגובה 43 מיליארד יורו, תחת השם "chips act", הזהה לשם האמריקאי לתכנית דומה. התכנית נועדה להכפיל את הנתח של האיחוד בתעשיית השבבים העולמית מ-10% ל-20% עד שנת 2030.

היקף התמריצים הצנוע מגבילים את האפקטיביות של המהלך. מתוך תמריצים של 43 מיליארד יורו, רק 3.3 מיליארד מיועדים להיות ממומנים מקופת האיחוד האירופי והשאר יתחלק בין השקעה פרטית לבין תמיכה של המדינות השונות.

שוק השבבים מתחלק למחקר ופיתוח, מפעלי ייצור מובילים וייצור שבבים בטכנולוגיות קודמות, בהן הרווחיות נמוכה בהרבה. ההשקעה הגדולה ביותר הנדרשת היא במפעלים חדשים ליצור שבבים מובילים, בעלי פרוסות הסיליקון הקטנות ביותר, שסובבת סביב 4 חברות בלבד: סמסונג הקוריאנית, TSMC מטאיוואן, אינטל האמריקאית, המשתרכת מעט מאחוריהן, והחברה ההולנדית האלמונית יחסית ASML, שהיא היחידה בעולם שמייצרת מכונות לפריסת שבבים (ליתוגרפיה) מתקדמים, ושאר היצרניות תלויות בה. בשוק מכונות לפריסת שבבים פחות מתקדמים מתחרות גם ניקון וקנון, המוכרות יותר מתחום הצילום.

להערכת אינטל, הקמת מפעל חדש בגרמניה תצריך השקעה של 33 מיליארד דולר, שהיא לבדה יכולה לספוג את כל ההשקעה הציבורית בפרויקט. מנגד, חברות אירופאיות רבות משתייכות לקו השני של תעשיית השבבים, בעזרת תהליכי ייצור מיושנים יותר ורווחיים פחות, אך עדיין חיוניים מאוד לקיומה של כלכלה מודרנית.

מנכ"ל אינטל פטריק גלזינגר (צילום: AP Photo/Paul Vernon)

ההכרה בחשיבותם התגברה בשנים האחרונות, בהן קיים מחסור בשבבים ממספר סיבות שלובות – מחזורי ההשקעה הארוכים והרגילים של ענף הזה מביאים בדרך כלל לתנודות של שפע ומחסור, אך משבר הקורונה, הפגיעה בשרשראות האספקה ופלישת רוסיה לאוקראינה יצרו קשיים מוגברים באספקת שבבים, הנחוצים כמעט בכל תעשייה בהיקף זה או אחר.

מבחינת ארצות הברית, היריבות המרכזית היא בינה לבין סין

החוק האמריקאי לתמיכה בתעשיית השבבים אושר באוגוסט 2022. כבר בדצמבר האחרון נראה שהחוק תרם להתחייבויות השקעה פרטית בהיקף כולל של 210 מיליארד דולר, להקמה או שדרוג של 50 מתקנים. הראשונים מהם ישלימו את הבניה בסוף שנת 2024. הבולטים ביניהם הם 2 מפעלים של TSMC באריזונה, בהשקעת של 40 מיליארד דולר ומפעל של אינטל באותה מדינה, בהשקעה של 20 מיליארד ומפעל בעלות דומה באוהיו.

סמסונג וטקסס אינסטרמנטס ישקיעו לבדן במפעלים בטקסס 53 מיליארד דולר. השקעות קטנות נדרשות הן במפעלים ומרכזים לוגיסטיים בעבור שרשרת האספקה של תחום השבבים. תכנית זו נועדה ביסודה להוות חלופה חלקית להסתמכות הרבה על כושר הייצור בסין.

בחזרה למדיניות תעשייתית במערב

מדובר בשינוי כיוון עולמי, בייחוד במערב, מהתבססות על גלובליזציה וכלכלת שוק, שהסתמנו בארגון הסחר העולמי (WTO) ומניעת סובסידיות, בחזרה לעולם של מדיניות תעשייתית, בו מדינות מתכננות את התפתחות המגזר התעשייתי בהן, מסבסדות אותו, וזאת בתחרות גלויה עם מדינות אחרות.

מי שעשתה זאת בהצלחה גם קודם לכן היא סין, ולכן ארצות הברית בוחרת להיאבק בה באופן ישיר דרך מניעת יצוא טכנולוגיות לסין. למדיניות זאת יש הצלחה מוגבלת. בסין מתקשים להשיג טכנולוגיות מובילות והתמקדו בתחום הייצור. עם זאת, בשנים האחרונות נוקטת סין בשינוי מדיניות ששם דגש גם על פיתוח טכנולוגי, ולא רק ייצור בעזרת פטנטים ושיטות שמקורן במדינות כמו קוריאה, טאיוואן וארצות הברית. כך למשל, שבבי התקשורת של חברת וואוי נמצאים בחזית הטכנולוגיה בתחומם. בהיעדר מובילות טכנולוגית, ארצות הברית בחרה להטיל סנקציות על שימוש בשבבים אלו, תוך הצפת חששות ביטחוניים מריגול באמצעותם שוואי מכחישה בתוקף.

מדיניות ההשקעות האמריקאית עלולה להשתבש בשל הקיטוב הפוליטי

המהלכים לשיבוש הסחר עם סין זוכים לקונצנזוס יחסי בארצות הברית, אך תכנית ההשקעה הממשלתית הנרחבת של ממשל ביידן זוכה לביקורת עקבית מידי הרפובליקנים על התערבות יתר בשוק.

ג'ו ביידן, נשיא ארצות הברית (צילום: AP Photo/Manuel Balce Ceneta)

כיום, דורשים הרפובליקנים מהממשל תכנית קיצוצים דרמטית, בתמורה להסכמתם להגדלת תקרת החוב הלאומי של ארצות הברית. מכיוון שאוכלוסיית ארצות הברית ממשיכה לגדול, וכן גם כלכלתה, כל הגדלה של תקרה זו תגיע בהכרח למיצוי בתוך כמה שנים. עצם מנגנון תקרת החוב, הייחודי לארצות הברית, מהווה כלי פוליטי בידי הרפובליקנים בפרלמנט לדרוש קיצוצי תקציב ודרישות אחרות. בשיטה החד מפלגתית בסין, לא קיים קושי מסוג זה והממשל מסוגל לרתום את המגזר התעשייתי למטרותיו באופן יציב יותר.

כישלון בהשגת הסכמה אמריקאי לגבי תקרת החוב, יסכן לא רק את תכניות הממשל למעבר אנרגטי והשקעה בתעשיית השבבים, אלא עלול לזעזע את הכלכלה העולמית כולה, בשל ההסתמכות העולמית על הדולר.