"כל חיי אני במטולה", אומר מוישה ויינשטיין, בן 74, דור שלישי למייסדי מטולה. "השמיעה כבר לא משהו, אבל כל עוד אני יכול לקום בבוקר ולעבוד במשק שהקימו סבא וסבתא שלי לפני יותר מ-100 שנה, הכול בסדר". במשק על גבול הצפון הוא מגדל ביחד עם בנו מאות דונמים של עצי פרי. דוגמה לארץ ישראל שמתעקשת להיות עובדת חקלאות ולא אובדת דרך.

לוויינשטיין ולאשתו עיניה, בת 71, שני בנים ובת ושמונה נכדים, הדור החמישי לשושלת ויינשטיין. "ענבר פיזיותרפיסטית, עובדת בצפת וגרה פה במטולה", מספר ויינשטיין. "עומר קיבל לידיו את המושכות בניהול המשק ועובד איתי. עמית, הצעיר בחבורה, גר במרכז ועובד בהיי-טק. אני מאמין שהוא יבוא לגור פה. אפילו יש משק על שמו שאנחנו מטפלים בו ומעבדים אותו. אם הילדים שלנו יצליחו אפילו חצי ממה שאימא שלהם הצליחה, אני מרוצה".

בכל בוקר כשוויינשטיין שותה את הקפה הראשון הוא מביט מבעד לחלון ומקבל תזכורת על מה ולמה שווה לקום מהמיטה. "על המקלט שמול חלון המטבח העמדנו מחרשה ישנה ששימשה את אבא. עיצבנו אותה בצורת האותיות ש' ו-י', ראשי התיבות של שמות הורי: שיקה ויפה, אבל גם – שמע ישראל ו-שי, מתנה. גם לשלוש האחיות שלי יש מחרשות כאלה. כולן גרות פה במטולה".

עמק עיון. תזכורת למה שווה לקום מהמיטה (צילום: מאיה רונן)

במשק שהקימו סביו וסבתותיו הוא רואה את תמצית ההגשמה הציונית. סיפורה של משפחתו הוא סיפורו של עם ישראל המתחדש בארצו. "זאת מורשת של אחריות על גורלו של עם ישראל בהתיישבות והעבודה החלוצית. עבורי זו מתנה שלא אחליף תמורת שום הון".

"סבא וסבתא הלכו לרופא בכפרים הלבנוניים"

סיפורה של משפחת ויינשטיין מתחיל בסבו מצד אמו, אליעזר רזניק. "הוא היה ממקימי זיכרון יעקב", מספר ויינשטיין. "למטולה הוא נשלח ב-1896 עם קבוצה של איכרים מצטיינים שנבחרו על ידי פקידי הברון רוטשילד להקים את המושבה החדשה. אלא שסבא היה רווק, ולכן לא היה זכאי למשק. מיד חיתנו אותו בשידוך עם חיה, והם באו למטולה כזוג".

רזניק היה איכר מסור. "צילמו אותו חורש עם שוורים ושאלו אותו אם הוא מזהה מי בתמונה. והוא ענה: 'את השוורים אני מזהה, אבל לא את מי שהולך אחריהם'", צוחק ויינשטיין, ומסביר: "באותה התקופה מי שחרש בשדה הלך עם הראש באדמה כדי לראות שהמחרשה נכנסת מספיק עמוק. כולם היו מזוקנים ונראו אותו הדבר. עד היום יש לו יורשים במטולה – בני הדודים שלי".

אימו של ויינשטיין, יפה לבית רזניק, נולדה במטולה, שהייתה אז נקודה מבודדת מכל יישוב יהודי. כדי להגיע אליה ממרכז הארץ היה צורך להפליג מיפו לביירות ומשם לצידון, ואז לרכוב על פרדה כשמונה שעות. נקודות היישוב היהודיות הכי קרובות שהיו בהן בית חולים ובית יולדות היו צפת וטבריה. "שירותים כמו שען, רופא, רופא שיניים, חייט, הכול קיבלו בכפרים הלבנוניים מרג' עיון, כילא, דיר מימאס ואפילו בביירות. עד קום המדינה לא הייתה גדר והמרחב היה פתוח.

יפה ויינשטיין בצעירותה. חלב מהפרות, ביצים ועוף מהתרנגולות, ירקות מהגינה (רפרודוקציה: מאיה רונן)

"מטולה הוותיקה הייתה שתי שורות של בתי אבן לאורך רחוב אחד. השירותים מחוץ לבית, אין כלי רכב. החיים במושבה החדשה באותם ימים היו קשים". כל משק קיבל כ-300-250 דונם בטאבו. מכיוון שמטולה ממוקמת על שטח הררי, האדמות החקלאיות שעיבדו איכרי המושבה היו בעמק עיון. אחרי קום המדינה רובן נשארו בשטח לבנון, ורק דונמים בודדים נותרו בשטח ישראל. לכל משפחה היה משק עזר ובו רפת עם 8 פרות, שמהחלב שלהן היו מכינים גבינות, שמנת וחמאה, כמה תרנגולות שהיו נותנות ביצים ועוף, וגן ירק.

לרזניק היו 6 בנות ו-2 בנים. "הבכור, ד"ר יעקב הרוזן, כתב איך מקימים שור מרבצו, אף על פי שלא ראה שור בחייו. לא ליכלך את הידיים בחיים שלו. הוא למד בבירות וסופיה. לא יודע מאיפה היה כסף לשלוח אותו ללמוד". בניגוד לחמש אחיותיה, שהיו גננות, מורות ואחיות, יפה רזניק לא למדה לימודים גבוהים. "אימא שלי הייתה היחידה שסיימה רק שמונה כיתות, ועזרה להמשיך את קיומו של המשק. היא המשיכה את מורשת החקלאות. ובכל זאת, אחיה הבכור ירש את המשק, אף על פי שלא עבד בו ולא היו לו ילדים".

"החיילים לא זיהו אותם בלי בגדי עבודה"

סבו מצד אביו, משה ויינשטיין שעל שמו הוא קרוי, היה ציוני, פעיל חובבי ציון בעיירה קרמנצ'וג ברוסיה (כיום באוקראינה). הוא הצטרף לקבוצה שביקשה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. הוא עלה לארץ יחד עם יוסף טרומפלדור ב-1912. שלחו אותו עם משפחתו לארץ ישראל כחלוץ מטעם הקבוצה, לחפש אדמות שיוכלו להתיישב בהן.

האחים לבית ויינשטיין: רותי (מימין), אורה, דרורה ומשה (רפרודוקציה: מאיה רונן)

ב-1914 הגיע משה ויינשטיין לתל חי, היא חירבת טלחה, שאדמותיה נרכשו ב-1893 על ידי פקידי הברון רוטשילד יחד עם אדמות מטולה. המקום הועמד לרשותו, והוא החל בעבודות להכשרת האדמות. "ליד חצר תל חי הייתה ביצה, אז הוא נטע במקום עצי אקליפטוס שנמצאים שם עד היום, ועדיין מכנים את השטח 'ביצת ויינשטיין'". התוכנית הייתה להקים משתלות לעצי תפוז, זיתים, עצים נשירים ואפילו החל גידול בצל, אבל מלחמת העולם הראשונה שפרצה באותה השנה שיבשה את התוכניות. הקשר עם קבוצת קרמנצ'וג נותק. ויינשטיין הסב ומשפחתו נותרו ברעב ובמחסור ועברו למטולה. "עד היום בחצר תל חי יש כיתוב על לוח: אדמת תלחה והחצר נמסרה לבא כוח יהודי קרימנצ'וק משה ויינשטיין בשנת 1912".

עד 1917 הייתה מטולה תחת שלטון האימפריה העות'מנית. בסיום מלחמת העולם הראשונה נחלק הגליל העליון בין צבאות אנגליה וצרפת, ומעבר הגבול הרשמי בין ארץ ישראל ללבנון נקבע במטולה. אלא שבמאורעות שהתרחשו בצפון הארץ ב-1920, נשארו מטולה, תל חי וכפר גלעדי בשטח הפקר. הפורעים שדדו את תושבי מטולה, וויינשטיין הסב נפצע מכדור רובה ונדרש להחלמה ארוכה.

ויינשטיין הקים משק חקלאי וגידל עם אשתו שלושה ילדים. "האח הגדול למד במקווה ישראל והאחות למדה להיות מורה. אבא שלי, שיקה (ישעיהו), סיים רק שמונה כיתות ולא למד בתיכון. הוא עבד מגיל צעיר במשק, כמו חמור, עד לשנותיו האחרונות".

שיקה ויינשטיין. "עבד מגיל צעיר במשק, כמו חמור, עד לשנותיו האחרונות" (רפרודוקציה: מאיה רונן)

מחסום הגבול הוצב באמצע מטולה, שם גם עמד בית המכס. בית רזניק היה צפונית למחסום ובית ויינשטיין היה דרומית לו. "יום אחד ההורים שלי התלבשו בבגדים יפים לקראת פגישה, והחיילים שהיו רגילים לראות אותם רק בבגדי עבודה לא זיהו אותם ולא נתנו להם לעבור".

"כל אורח לשבוע במלון של אימי היה עולה 10 קילו"

יפה ושיקה ויינשטיין נישאו בשנות ה-30 של המאה הקודמת. מכיוון שלא היו הבכורים במשפחתם, לא ירשו מהוריהם אדמות. בחושיה החדים זיהתה יפה מקור לפרנסה יציבה. "אז היו באים למטולה להבראה", נזכר ויינשטיין, "אימא שלי ראתה שהיו במטולה כמה בתי מלון ולא חסר בהם דבר. האורחים בבית ההבראה היו מגיעים לשבוע, אוכלים טוב וכל אחד היה עולה 10-7 קילו. שמנת, חמאה, גבינות, פירות, חמש ארוחות ביום. אימא שלי החליטה לפתוח את 'מלון ופנסיון יפה'. היו להם 9 חדרים".

יפה ושיקה ויינשטיין ביום חתונתם. לא ירשו מהוריהם אדמות, אז הקימו פנסיון (רפרודוקציה: מאיה רונן)

בהקלטה משנות ה-60 מספרת על כך יפה ויינשטיין בקולה: "לשיקה לא הייתה עבודה בסבלות, וללדת זה לא חוכמה. לא היה לי אוכל לתת לילדים. כשראיתי שיש פה שני בתי מלון בעלי שתי קומות ולהם יש את היכולת לפרנס את המשפחות והאנשים ישבו על כורסאות, אמרתי: נבנה גם בית מלון. אימא לוותה כסף, בניתי את המלון ואני ושיקה התחלנו לעבוד בעונת האירוח כמו סוסים. אז היה לי (כסף) לקנות בננות, תפוחי זהב וכל דבר. איך שנגמרו האנשים, נגמר גם הכסף כי הייתי צריכה לשלם חובות".

שיקה ויפה ויינשטיין בצעירותם. "ללדת זה לא חוכמה. לא היה לי אוכל לתת לילדים" (רפרודוקציה: מאיה רונן)

אף שהייתה מסורה לעבודתה, לא תמיד מצאו חן בעיניה האורחים. "למי ששם לב רק לכסף, המלון זה עסק לא רע. אבל אני, בחיצוניות שלי אני מאוד פשוטה, אבל ברוחי ובנפשי אני מאוד רגישה. כשבא אורח שהוא עדין, אני מרגישה סיפוק ואני לא מרגישה את העייפות, שהרי אני קמה ב-4 והולכת לישון הכי מאוחר ב-19:00, כי אני עובדת כל הזמן. אבל כשבאים סנובים כאלה שהיו סבלים או משהו כזה לפני קום המדינה ואחר כך התעשרו, עם הצמידים של הזהב ועם הצבע, אני לא מתרשמת. זה לא עושה עלי רושם טוב. אבל כמובן שאכין ואתן מה שצריך, כי הוא משלם".

העבודה הייתה קשה, אך הוריו של ויינשטיין לא חסכו מילדיהם דבר. "ההורים שלי חסכו אגורה לאגורה. הם הולידו 3 בנות ובן, ועזרו לכל ילד לפי צרכיו. מי שהיה צריך יותר קיבל יותר. מי שהיה צריך לדחוף אותו – הם דחפו".

"זאת טעות, ליפה ושיקה ויינשטיין יש רק בנות"

במשפחתה של אימו היו 6 אחיות ולאף אחת לא נולד בן. לידתו של מוישה ויינשטיין בפורים 1942 זכתה להד במטולה של אותם הימים. "לאימא הייתה אחות בקבוצת כנרת. לפני כל לידה, אימא הייתה נוסעת לאחותה לכמה ימים לנוח, לאכול ולהיות קרובה לבית היולדות. בערב פורים היא קיבלה צירי לידה, ולקחו אותה עם טנדר לטבריה. היא אמרה לבחור שלקח אותה: 'יש לי בבית שלוש בנות. אם אלד בת, אני נותנת לך אותה כמשלוח מנות לפורים. אם אלד בן, אני לוקחת אותו איתי למטולה'. היה טלפון אחד במטולה, צלצלו והודיעו שליפה ושיקה נולד בן. אמרו להם: 'זה לא יכול להיות, זאת טעות. ליפה ושיקה יש רק בנות'. אחרי כמה ימים אימא באה איתי באוטובוס".

מטולה, מרץ 1940 (צילום: זולטן קלוגר)

הנסיעות לדודה בקבוצת כנרת היו כמו חלום עבור ויינשטיין הצעיר. "מה לא היה שם? ים, טנדר, חדר אוכל. הייתה לאימא שלי אחות אחרת בצפת. היא לקחה אותי יום אחד ואני אמרתי: 'דבר ראשון הולכים לחדר האוכל של צפת!' בכנרת היו מרחבים, דשא. איפה הם ואיפה אנחנו? לנו היה לכלוך מזבל של פרות".

את הבן הנכסף גידלה יפה בצמר גפן. "עיניה סובלת מזה עד היום", הוא צוחק. "נולדתי לאחר 3 בנות והייתי בן זקונים, ילד מפונק, עצלן, בטלן. עד היום לדוגמה, אני לא עומד בקור של מטולה. בבית הספר הייתי עושה בעיות. אימא שלי הייתה אומרת שטוב שבית הספר קרוב לבית, כי כל יום קראו לה לבית הספר".

אלא שהפינוק של הבן המיוחל היה בלתי נסבל עבור אביו. "הוא היה איש אדמה. סוף סוף נולד לו בן, והבן לא נוקף אצבע. בוקר אחד, כדי להוציא אותי מהמיטה הוא לקח פטיש ודפק על פח כל כך חזק שאלוהים היה מתעורר. אני אומר לו: 'אבא, אני מבין שאתה רוצה שהבן שלך יקום, אבל מה אשמים השכנים?' אבא ענה: 'פרזיט! אף אחד לא ישן בשכונה עד שלא תקום'. היה מאוד לא פשוט עד שנכנסתי לעבודה. הוא רצה להרביץ לי מכות, אז אימא החביאה אותי בארון הבגדים. למשפחות ששומעות את הסיפור הזה אני אומר: אם יש לכם ילד שעוד לא התאפס, אל תדאגו. באיזשהו שלב הכול מסתדר".

בהמשך ויינשטיין ואביו התקרבו מאוד. "כשהשתחררתי מהצבא לאבא עוד לא היה רישיון נהיגה. לימדתי אותו את התמרורים, לקחתי אותו לחיפה לעשות מבחן תיאוריה. אבא שלי הוציא רישיון והיה נרדם על הטרקטור. הוא היה רגיל ללכת בשדרה ולחרוש עם שור או פרדה. פתאום היה לו טרקטור והוא יכול לחרוש בישיבה".

יפה ושייקה ויינשטיין. הבן מוישה זוכר את אביו צועק: "פרזיט! אף אחד לא ישן בשכונה עד שלא תקום" (רפרודוקציה: מאיה רונן)

צניעותם של הוריו והערכתם לעבודה חלחלו גם אליו. "לא היה חסר כסף, אבל ידענו שכל פרוטה באה מהרבה עבודה. כל החיים עבדו מבוקר עד לילה כדי לגדל ולסדר ארבעה ילדים. תמיד נתנו מה שצריך אבל ידענו שאיפה שאפשר לחסוך, אז חוסכים. ההורים שלי טסו במטוס בפעם הראשונה והאחרונה בחייהם מקריית שמונה לירושלים לכבוד ציון 100 שנה למטולה בבית הנשיא. זה היה שלושה חודשים לפני שנפטרו, ואבא כבר היה בכיסא גלגלים".

"מי זה ירון לונדון ומי זו יפה ויינשטיין? שיילך מפה!"

עם הקמת המדינה, בעקבות הסכמי שביתת הנשק עם לבנון, העבירה ממשלת ישראל לידי הלבנונים את כל הקרקעות הפרטיות של איכרי מטולה שהיו בעמק עיון. הגבול בין ישראל ללבנון עבר כ-30 מטר מבתי המושבה, והאיכרים נאלצו להסתפק בעיבוד שטחי האדמה שנותרו בגבול מדינת ישראל.

מאמצי הפרנסה של משפחת ויינשטיין היו רבים. "עד שבנו את גדר הגבול ב-1967, היו רק כמה אבני גבול. היו באים לבנונים לשירות הידיעות (ש"י) ומביאים איתם אוכל וכל מיני דברים. היו במטולה 5-4 משפחות שעבדו בש"י ולא חסר להם דבר. כך גם מי שעבד בבית המכס והיה קרוב לצלחת. היה לי דוד שעבד בש"י. אימא שלי הלכה לסבתא וביקשה שתדאג שאבי יהיה סבל בהברחות. תשובתו של הדוד הייתה: 'בהברחות מרוויחים המון כסף, אבל אם נתפסים פעם אחת הכול הולך לטימיון. יותר טוב ששיקה לא יעבוד שם. הסתדרתם עד היום, תסתדרו גם עכשיו'".

יפה ושיקה ויינשטיין. "אמא שרה שירי מולדת ושירים לילדים, והיא ואבא היו מקליטים אותם" (רפרודוקציה: מאיה רונן)

לאורך השנים סבלו תושבי מטולה מחדירות מחבלים מדרום לבנון ומירי קטיושות. "אנחנו מרגישים את עצמינו בצפון ארץ ישראל, אבל בדרום לבנון", תיאר שיקה וינשטיין את החיים במושבה תחת ההתקפות בסרט "הגבול בקצה הרחוב" מ-1971.

בכל פעם שהייתה מתיחות על הגבול היו שדרני 'קול ישראל' פונים ליפה ויינשטיין. "בהמון תוכניות בטלוויזיה היו מראיינים אותה. היא הייתה הסלבריטי המקומית. יום אחד ירון לונדון הגיע למטולה וקנה תמרים בחנות. הוא רצה להחזיר אותם כי היו קצת מקולקלים אבל החנוונית גירשה אותו. הגברות שהיו בחנות אמרו לה: 'זה ירון לונדון מהטלוויזיה'. והיא ענתה בתגובה: 'יפה היא יותר מהטלוויזיה! מי זו יפה ומי זה ירון לונדון? שיילך מפה!'

"אימא שלי לא הייתה מלומדת, אבל אם אחד הילדים היה אומר 'שתי ילדים' או איזו טעות בעברית – אוי ואבוי לו. אימא הייתה מתקנת לנו את החיבורים, לימדה אותנו את לוח הכפל. שרה שירי מולדת ושירים לילדים, והיא ואבא היו מקליטים אותם".

"אשתי הייתה כמו בת נוספת להוריי"

בשנות ה-60 הרחיבה הסוכנות היהודית את מטולה והוקמו 43 משקים חדשים. "הייתה נהירה מהעיר אל הכפר. אבל עדיין הבית היה 50 מ"ר, בלי תנאים. בית השימוש היה ב'בטונדה' מחוץ לבית. נתנו לכל משק לול של 700 מטילות, כל שני משקים קיבלו סוס ועגלה ונטעו לכל משק 5 דונם מטעים – כל דונם פרי אחר". אלה היו המטעים הראשונים במטולה. "בזמנו, משפחה יכלה לחיות מ-5 דונם מטע. לא יכלו לנסוע לחו"ל, לקנות מרצדס או לבלות בבתי מלון, אבל יכלו להתפרנס".

משק ויינשטיין נמצא בהרחבה ב' שנבנתה בין סוף שנות ה-60 לתחילת שנות ה-70. הבתים שנבנו כבר היו עם שירותים בפנים. "אנחנו התחלנו את המטעים רק בשנות ה-70 אחרי שהשתחררתי מהצבא. כולם כבר היו מבוססים פחות או יותר. נטענו מטעים קטנים של 3-2 דונם איפה שמצאנו שטח מתאים. אבא ואני היינו קוטפים את הפרי בעצמנו.

"למדתי בתיכון בקריית שמונה ואחר כך בבית הספר הטכני של חיל האוויר. בצבא הייתי מכונאי מטוסים ברמת דוד. לאט-לאט הגדלנו את השטח, אבל בהתחלה לא היה לי מושג איך מגדלים מטעים". ויינשטיין פנה לשכן שהיה חקלאי מצטיין. "כבר היו לו כל הכלים והציוד שלנו עוד לא היו. נצמדתי אליו ונעזרתי בו. הוא כבר עזב את החקלאות מזמן ונהייה סוכן ביטוח. את כל הביטוחים שלנו אני עושה אצלו. יש בינינו ברית עולם. אני לא שוכח את מי שעוזר לי גם אם זה היה לפני 50 שנה. לאות הוקרה על העזרה בתחילת דרכי, ומכיוון שבזכותו הגעתי למה שהגעתי, אני מחויב לו".

את עיניה אשתו הכיר אחרי מלחמת יום כיפור. ויינשטיין היה יורד עם החברים לקריית שמונה להכיר בחורות, אבל כבר לא חשב שיתחתן. "הייתי משוגע ומפונק. לא מצאתי מישהי מתאימה", הוא צוחק. "אחותי אורה הייתה מורה בבית הספר כפר גלעדי. עיניה, בת כפר גלעדי, הייתה סייעת. ב-1974 ראיתי אותה אצל אחותי אורה ושאלתי מי זאת. שכן אמר לי שהיא מכפר גלעדי ושיש לה חבר. אחרי שאורה סיפרה שעיניה נפרדה מהחבר, ניגשתי אליה. עד היום עיניה אומרת שאם יש לי טענות, שאפנה אותן לאורה".

מוישה ועיניה ויינשטיין בחתונת בתם ענבר (רפרודוקציה: מאיה רונן)

מוישה ועיניה הצעירים מצאו הרבה מן המשותף: "שנינו בני זקונים ולשנינו יש שלוש אחיות. שנינו גם נולדנו בפורים". הם נישאו עוד באותה שנה. "עבדנו כמו חמורים. קניתי לעיניה אופניים. כשיצאתי למילואים היא הייתה רוכבת על האופניים עם מעיל דובון עד לבית של ההורים שלי ועובדת עם אימא בפנסיון".

עיניה התקבלה במשפחת ויינשטיין כמו בת. בינה לבין יפה התפתח קשר עמוק. "היא טיפלה בהם כשהיו זקנים כמו שמטפלים בהורה. אימא הייתה אומרת שהיא ילדה את עיניה".

"ביום שהתחתנו, הגשנו לאורחי הפנסיון אוכל וירדנו לחתונה"

אף שהפנסיון לא היה מפואר או מודרני, הייתה בו, לדברי ויינשטיין, אווירה מיוחדת. "צריך לאהוב לארח אנשים. צריך לחיות את זה. בהתחלה לא הייתה אצלנו במלון הסקה מרכזית ולא היה כלום, אבל אצלנו היו באים להתארח כשבמקומות אחרים לא. אנשים היו אומרים שאת יפה לא עוזבים. בשנות ה-70 הגיע צוות של 5 אנשים מהדרום להתקין את הגדר האלקטרונית על הגבול הבינלאומי. בהתחלה הם התאכסנו במטולה במלון ארזים. זה היה אחד המלונות הכי יוקרתיים באותה התקופה. יום אחד הם הגיעו מהעבודה עם בוץ בנעליים וקיבלו צעקות מהמנהל. באותו הרגע הם עזבו את המלון, הגיעו אל הורי ונשארו".

מ-5 אנשים גדלה הקבוצה ל-25. בפנסיון יפה הם גרו בצפיפות, אבל בשמחה. הוויינשטיינים דאגו לכל פרט והיו מבשלים ארוחות חמות. "ביום שהתחתנו הגשנו להם לאכול וירדנו לחתונה", מספר ויינשטיין, "עיניה קיבלה יום חופש. אני איחרתי והיא חשבה שלא אגיע.

"עבדנו עבודת פרך. אחותי ואני היינו מלצרים במלון. אימא הייתה מארחת למופת, ידעה לעשות הרגשה של בית. אם מישהו היה משאיר פירור בצלחת, מיד אימא הייתה מתחקרת: למה לא אכלת? מה להכין מחר שתאכל? לא סתם אנשים נשארו. היו מתקשרים לקבלן מבאר שבע ושואלים מה יש לו לחפש אצל יפה, אבל הם לא היו מוכנים לעזוב".

כשההורים הזדקנו אחותו רותי קיבלה לידיה את המלון, "אבל היא ובעלה לא אהבו לארח. היום גרים בחדרים סטודנטים ואין יותר מלון".

להרחבות הבאות של מטולה כבר לא היה ממי לבקש אדמה. הסוכנות היהודית סייעה בבניית הבתים, אבל לא הייתה קרקע לעיבוד ולסוכנות לא היה כסף לממן משהו נוסף. "אמרו לנו: מי שרוצה חלקה שיקנה נעליים טובות, יסתובב בהרים, יצביע על שטח, יסדיר את השימוש מול הרשויות ויכשיר את השטח בכוחות עצמו, כולל מתיחת קווי מים. אני מצאתי שטח של כמעט 70 דונם, ריכזתי כמה משקים לשותפות, הבאנו טרקטורים גדולים והכשרנו את השטח למטעים למרגלות משגב עם".

בהמשך כיסו את השטח באדמה שהביאו ב-2,000 משאיות מאדמות עמק עיון, שהיו שייכות לאיכרי מטולה ועברו ללבנון. "אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כשהוקמה רצועת הביטחון כדי למנוע חדירת מחבלים, חלק מהאדמות האלה היו בשליטת צה"ל. כל שנה באביב הצבא היה מעמיס משאיות באדמה מהשדות והיו מסדרים את דרכי הטשטוש על הגדר, במקום האדמה שנסחפה במי הגשמים של החורף. אנחנו, חקלאי מטולה, ניצלנו הזדמנות כשהחיילים יצאו לחמשוש כדי לצפות את השטחים שלנו. עיניה תיכננה לנו טיול ביוון, אבל אני לא סיימתי את הפרויקט, ולא הייתי מוכן לנסוע. ידעתי שכשיסיימו לסדר את דרך הטשטוש יסגרו את הגדר. אז היא לקחה את אחותי, ואני הלכתי לטייל בהרים".

את המבצע הנציח ויינשטיין בכיתוב על סלע: 'פתרון מקורי ויצירתי להשיב פיסת מולדת לבעליה'. "זה היה ממש רגע לפני היציאה מלבנון. הבאתי את האדמה ב-1998, בשנת 2000 הייתה הנסיגה, ומאז אין יוצא ואין בא".

"קיבלתי את הערכים של הוריי לווריד כמו אינפוזיה"

הוריו של ויינשטיין נפטרו ב-1995. לצד השטח שנטעו בו את מטעי הפרי הוא הקים ב-1998 מצפור לזכרם וקרא לו גבעת ש"י (שיקה ויפה). קבוצות ומשפחות מגיעות למצפור ושומעות מפי ויינשטיין את סיפורה של המשפחה וסיפורם של הוריו, שהוא אסיר תודה להם עד היום. "הזיכרון שלהם חי כשבאים אנשים ושומעים את הסיפור שלהם. מה שעשינו זה מעט לעומת מה שמגיע להם. מאז שהקמנו את גבעת ש"י, אני מגיע אליה בכל בוקר, אומר יזכור על הורי ומספר להם שהילד העצלן, הבטלן, המפונק שלהם לקח 70 דונם, הכשיר אותם, משך קו מים באורך 2 וחצי קילומטרים מקיבוץ משגב עם ונטע מטעים לתפארת. לא יודע איך עשיתי את זה. קיבלתי את הערכים שלהם לווריד כמו אינפוזיה. לאט-לאט הם נספגו בי והפכו להיות חלק ממני. זה הבית שגדלתי בו, אלה הערכים שינקתי. כל אחד חושב שההורים שלו הם הכי הכי. את האמת יודעים רק אני ושלוש אחיותי, ועיניה שהייתה להם כמו בת".

המצפה ממוקם ליד קיבוץ משגב עם. מתחתיו נפרשים מטעי אפרסקים, נקטרינות, שזיף וקיווי שפורחים בצבעי ורוד, לבן ובורדו בוהק. ממזרח נשקפת פסגתו המושלגת של החרמון.

פסגת החרמון נשקפת מגבעת ש"י (צילום: מאיה רונן)

גבעת ש"י. "הזיכרון של הוריי חי כשבאים אנשים ושומעים את הסיפור שלהם" (צילום: מאיה רונן)

את ילדיהם גידלו מוישה ועיניה ויינשטיין לאור הערכים שעליהם גדלו בעצמם. הילדים למדו את משמעותה וערכה של העבודה. ממש כמו הוריו, הוויינשטיינים השקיעו בכל אחד ואחת מילדיהם כל מה שיכלו, כדי שיתפתחו בתחומי העניין שלהם, יתקדמו, יצליחו ויהיו מאושרים. כל הילדים למדו לימודים אקדמיים והנכדים מביאים הרבה גאווה ונחת.

את המשק מנהל כיום עומר ויינשטיין. הוא בן 46, נשוי ואב ל-4: הגדולה בת 16 והקטן בן 3. דור רביעי במשק, בוגר לימודי אגרונומיה. אחרי שירותו הצבאי למד בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. אשתו חוקרת במכון מיגל ומרצה במכללת תל חי בתחום האימונולוגיה. לפני כמה שנים עברו לגור בקיבוץ דפנה. למרות זאת, את מרב שעותיו הוא מבלה במטולה עם אביו במשק שהם מגדלים בו 10 סוגי פירות. "אבא היה עובד הרבה שעות במשק, לבד לגמרי", הוא אומר, "אימא הייתה הולכת עם שלושה ילדים לטייל במטולה. הייתי מחכה לאבא שיחזור בלילה. בצחוק אנחנו אומרים שבגיל 18 עשינו איתו היכרות. כל הילדות שלי חיכיתי להצטרף לאבא במטע. כשהייתי בן 16 ההורים נסעו לחו"ל ואני בעצמי דאגתי לכל ההשקיה במטעים. הלכתי בבוץ עד לברכיים. חייבים לאהוב את זה כדי להיכנס לזה. עד גיל 65 אבא היה מאוד רציני. כשלמד לצחוק נחשף חוש ההומור שלו. כנראה הבדיחות השתפרו, אז היה לו ממה לצחוק".

מוישה ויינשטיין עם בנו עומר ונכדיו ניתאי וישי. עומר ויינשטיין: "חייבים לאהוב חקלאות כדי להיכנס לזה" (צילום: מאיה רונן)

"העברתי לו את המשק, אבל אני מנסה לעזור לו", אומר ויינשטיין האב. "זה משק מאוד גדול, בסביבות 700 דונם שמפוצלים להרבה שטחים ומפוזרים ברחבי אצבע הגליל. אם לא אעזור לו הוא יפול מהרגליים, יתמוטט. יהיו לו מספיק שנים לעבוד לבד אחרי שאגיע ל-120".

"אין מדינה בעולם שלא דואגת לאוכל לאזרחיה"

ברחובות מטולה נוסעים טרקטורים, כלי רכב צבאיים משוריינים וכלי רכב משפחתיים. דגלי ישראל מקשטים את הרחובות לקראת החג. מעבר לגדר הגבול, במרג' עיון וכפר כילא בלבנון, מתנוססות תמונות של נסראללה וכיתוב בערבית. על גבעה מצפון נראות הריסותיו של מבצר הבופור שפוצץ לפני 23 שנה, עם יציאת צה"ל מדרום לבנון.

על הגבעה שצופה על מצפה ש"י, מעבר לחומה שנבנתה נגד צליפות על קו הגבול, פרושים בתיו של כפר כילא הלבנוני. בין הווילות המפוארות שעל צלע ההר בנה שייח סעודי בית קיט – ארמון מפואר שממנו הוא משקיף על נופי הגליל הישראלי ועל מטעי הפרי של משפחת ויינשטיין שפורחים בכל שנה מחדש.

כפר כילא בלבנון נצפה מבית משפחת ויינשטיין במטולה (צילום: מאיה רונן)

המצב בארץ בשנים האחרונות מדאיג את מוישה ויינשטיין. התלאות שעוברים החקלאים מעידות בעיניו על התפנית שחלה בחברה, על השינוי בערכים. "כשאני רואה מה קורה במדינה אני משתגע. חושבים רק על כסף, לא חושבים לא על הקיום הממשי ולא על הקיום הרוחני שלנו. על מי ומה שאנחנו.

מוישה ויינשטיין. "כל הצעירים רוצים לעבוד עם מחשבים" (צילום: מאיה רונן)

"מה שעשו לחקלאים, אפילו השונא הכי גדול של ישראל לא היה עושה. אין מדינה בעולם שלא דואגת לאוכל לאזרחיה. לא אוהבים אותנו בעולם. המדינות שמהם מייבאים יכולות לשנות את דעתן בשנייה. יש פה משקים שקיימים כמה דורות ועושים מאמץ להמשיך, אבל לא הכול תלוי בנו. השנה שעברה הייתה קטסטרופלית. המחירים היו ברצפה, לא היו עובדים. אפשר למשוך עוד שנה, שנתיים, אבל אף אחד לא יגנוב כסף בשביל להגיד שהוא חקלאי. אנשים יסגרו את הבאסטה".

את ההתרחקות מאחריות על ייצור המזון והשאיפה לעבודה משרדית, הוא רואה גם בירידה בנכונות לעבוד עבודת כפיים. "פעם היינו מעסיקים פועלים דרוזים מעין קיניה ומג'דל שמס שברמת הגולן. היו יורדים 300 רק מעין קיניה. היום לא יורדים אפילו 30, וגם הם בני 75. לא שווה לעבוד בחקלאות. כל הצעירים רוצים לעבוד עם מחשבים. החלום הציוני הוא קודם כל אחריות. בנינו פה בית. אנשים הגיעו מכל קצווי העולם. חייבים לשמור על הבית הזה. אין לנו אחר".