"ניגנתי באורגנית 4 שנים, וכשגדי היה מגיע הביתה מהצבא, הוא היה מתיישב ליד האורגן ומנגן מנגינות מסורתיות, היו לו אצבעות ארוכות ורזות", מספרת ריקי מרשה, אחותו של גדי מרשה ז"ל, בראיון מיוחד לאתר 'דבר'. "פעם ניגנתי, וגדי אמר לי 'שמעי, בחתונה שלי את תנגני', וממש האמנתי לזה. הייתי מתאמנת ומתאמנת ומתאמנת. אמירות שאתה לוקח ונאחז בהן". 

בנר שמיני של חנוכה התשס"א, 28 בדצמבר 2000, נפל רב סרן גד (גדי) מרשה לאחר שנפגע ממטען חבלה צפונית למחסום כיסופים שבדרום רצועת עזה, כשהוא בן 29. גדי, הקצין היהודי הראשון ביחידת הגששים בצה"ל, מיהר לאירוע יחד עם חבלן משמר הגבול רב–סמל יונתן ורמולן. השניים הצליחו לנטרל מטען אחד, אך מטען שני שהופעל בשלט רחוק התפוצץ וגרם למותם. "זה מארב קלאסי של מחבלים שהניחו מטען ובסמוך לו הסתירו מטען נוסף", מסר גורם ביטחוני ל'ידיעות אחרונות' בכתבה שהתפרסמה יומיים לאחר הפיגוע, שתכנן הג'יהאד האיסלאמי. 

רס"ן גדי מרשה (התמונה באדיבות המשפחה)

גדי ז"ל, אמו נורית, אביו דן ושני אחיו הדר וחביב, עלו לישראל מאזור וולקית שבאתיופיה ב-1981, אחרי שנתיים של מסע, שכלל תלאות וחודשים ארוכים של המתנה בסודן. בארץ הגיעו תחילה לאילת, משם לתקופה במרכז הקליטה באשקלון וקבעו את ביתם בקריית ארבע, עם עוד 300 משפחות יוצאות אתיופיה. בישראל נולדו האחיות ריקי ויעל, "ילד שמגיע לארץ, הרבה יותר נקלט, רוכש את השפה מהר יותר מההורים", מספרת אחותו ריקי. "אז בתפקיד של גדי, מעבר לזה שהוא הבוגר, הוא גם הגורם המתווך וגם עמוד התווך. הכבוד שרחשנו כלפיו היה עצום, הוא היה אבא קטן כזה". 

ימים אחדים לפני מותו, התראיין גדי ז"ל ל'ידיעות נגט', מגזין מקבוצת 'ידיעות אחרונות' שהיה מיועד לקהילה האתיופית בישראל. בראיון הוא סיפר על החיים באתיופיה, על העלייה והקליטה, על המשפחה והערכים עליהם גדל, על הבחירה להתגייס ליחידה והאהבה העצומה שהוא רחש למקום הזה. "אני מאמין שבצד השני יש אנשים שרוצים שלום כמוני", אמר מרשה לעורכת העיתון בתיה קובר, "יש לי חברים שנהרגו, אך מלחמה זו מלחמה ואין לי שנאה כלפי מי שהיום הוא האויב". 

חגיגות עיד אל-פיטר בוטלו

אחרי שצמח במוסדות החינוך של הציונות הדתית בקרית ארבע, ובישיבת 'אחוזת יעקב' בגן יבנה, שם הצטיין במגמת מחשבים ואלקטרוניקה, נרשם ללימודי עתודאי. אבל בי"ב שינה גדי את החלטתו, ויתר על י"ג-י"ד ובחר להתגייס ליחידה קרבית. באוקטובר 1990 התגייס ליחידת הגששים, בזכות הכישורים שרכש כילד באתיופיה. "בשנות ה-90 כשמגיעים יוצאי אתיופיה הצבא פותח איזה פיילוט, מתוך הנחה שגם להם יש יכולות שטח של גישוש", מספרת ריקי. "גדי היה רועה צאן כשהיה ילד, גדל בטבע. הוא טייל המון, מחובר לאדמה לטבע. מאוד מאוד אהב. אני זוכרת שיחה שלו עם אבא על היחידה. אבא שלי תהה איך הוא יסתדר עם המנטליות הבדואית, אבל גדי אמר לו שיהיה בסדר".  

מההספדים של פקודיו ומפקדיו ביחידת הגששים ניכר שהיה יותר מאשר רק "בסדר". הקשר שפיתח גדי עם החיילים הבדואים, למרות ואולי בזכות ההבדלים הניכרים, היה עמוק ומלא בכבוד הדדי. בתקופת הרמדאן הוא הקפיד לכבד את חייליו, ולפי העדויות מעולם לא אכל או שתה בנוכחותם, ובלילות היה יושב אתם כששברו את הצום. לאחר נפילתו ביטלו החיילים את חגיגות עיד אל-פיטר שחל אז, לאות אבל וכביטוי להערכה ולכבוד שחשו כלפי מפקדם. 

רס"ן גדי מרשה (התמונה באדיבות המשפחה)

"גדי היה חלק מאתנו", כתב סגן–אלוף נימר – מפקד גששים באוגדת אזור חוף עזה (אזח"ע). "הבין את השפה של הבדואים ואת המנטליות שלהם וטיפל במסירות בכל הגששים. ידע להיות שם כשצריך – לבקר בבית, באוהל, לשמוח בשמחתם ולהשתתף בצערם. הכיר את כל החגים והמנהגים… מעולם לא ראה עצמו כ'מפקד'. היה חלק מכולם והתנהג לכולם בצורה שווה". 

"בדרך כלל הוא היה מתקשר ומרגיע, אבל הטלפון לא הגיע"

גדי היא קצין מוערך וטיפס בסולם הדרגות. את תפקידו כקצין גששים החל בחטיבה הצפונית של רצועת עזה, בהמשך יצא ללימודים אקדמיים, ולאחר מכן מונה כמפקד הגששים בחטיבה הדרומית של אוגדת אזח"ע. את בית ההורים הוא עזב במהלך השנים, וריקי, שהייתה בת 17 כשנפל, זוכרת אותו בעיקר עם מדים. "כשהוא היה מגיע הביתה היינו רצים אליו ומחבקים אותו, הוא היה גבוה, עם המון פאסון אבל המון המון רגש". ריקי מספרת שבשנים האחרונות, עד שסוף סוף היה יוצא הביתה ומגיע לקרית ארבע, היה עושה סיבוב שלום לכל הקרובים והחברים, וחוזר לביתו שבמושב תעוז, עם חברתו ומי שהיתה עתידה להיות אשתו, בָּיוּשׁ.  

"הכי חזק אצלי זה המפגש האחרון איתו", מספרת ריקי. "הייתי בכיתה י"א, הוא הגיע הביתה בנר הראשון של חנוכה, והצליח לעשות ממש מסע פרידה בין המשפחות והחברים, אמר שלום. כשהוא יצא מהמקלחת ראיתי שהוא עם זיפים, ואני זוכרת שאמרתי לו 'מה זה המראה המרושל הזה גדי? אני הייתי באותה תקופה דתיה, אז הוא התלוצץ ואמר שהוא חוזר בתשובה, עקיצה כזו אלי. הדלקנו נרות, רק הוא אני וההורים, ובמקום כיפה הוא לקח מגבת כזו ושם על הראש, היה צחוקים. באותו יום הייתה לי הצגה באולפנה, משהו לקראת חנוכה, וניסיתי לשכנע אותו לבוא, אבל הוא היה עייף, והצלחתי רק לשכנע אותו שיקפיץ אותי לשם עם הרכב שלו. בנר השמיני הוא נפל, והיו שנים שהסמליות הזו נתנה לי הרבה משמעות". 

ריקי מרשה, אחותו של רס"ן גדי מרשה ז"ל (צילום: תומר בן אבי)

את היום בו נפל ריקי זוכרת היטב. "אמא היתה מוטרדת, הייתה מתיחות בגזרה ובדרך כלל הוא היה מתקשר ומרגיע, אבל הטלפון לא הגיע", היא נזכרת. "ראינו שכנה מחוץ לבית שהולכת מפה לשם, חיכתה לקצין העיר. אחרי שהגיעו ארבעה או חמישה קצינים אמא שלי נפלה לרצפה, ואותי שלחו להודיע לקרובים ולשכנים. לא ממש ייחסו חשיבות לקשר של האחים, אבל לפני שדפקו על הדלת שלהם הבנתי שזה לא הגיוני שאני אודיע להם וחזרתי הביתה. לקח לי הרבה זמן לעכל, באותו יום תיפקדתי, כתבתי הספד בו ביקשתי לסגור את המעגל של ההבטחה לנגן בחתונה שלו". 

המחברות של גדי: "לוחמים מקריבים את עצמם על הגנת המולדת. לוחמים לא מפחדים."

בשנים לאחר נפילתו של גדי, גילתה המשפחה יומן ומחברות, בהן כתב, כנער וכאדם בוגר על חוויותיו כילד ועל שנות התבגרותו. בדברים שכתב ביטא את עומק הקשר שלו, ושל ביתא ישראל לארץ ישראל ולעם. "צריך לדעת שלהגיע לארץ ישראל נראה בעינינו כחלום בלתי נתפס", הוא כתב באחת ממחברותיו. "עם כל הרצון והגעגועים לציון לא היה לנו מושג כיצד ואיך לעלות לארץ ישראל – ארץ האבות, אבל בראשנו תמיד חקוקה הייתה ירושלים של זהב, וחשבנו עליה מחשבות עמוקות, חיפשנו דרך כיצד לעלות לארץ החלומות, למולדת הטבעית וההיסטורית של העם היהודי".

אחת ממחברותיו של רס"ן גדי מרשה (התמונה באדיבות המשפחה)

"ארץ הפלאות והניסים שממנה גלו אבותינו מלפני אלפיים שנה בגלות עשרת השבטים האבודים", הוא כתב, "ואנחנו עדת ביתא ישראל חלק משבט דן, החלום לעלות לא"י עמד על הפרק מרכזי בחיינו, היינו נלהבים לראות את ציון גחלת אבותינו".

ב-4 בפברואר 1997 אירע אסון המסוקים בו נהרגו 73 חיילים. שלושה ימים לאחר מכן גדי, כשכבר שירת כקצין, כתב במחברת: "לוחמים מקריבים את עצמם על הגנת המולדת. לוחמים לא מפחדים. לוחמים נלחמים על מנת להוביל ולהנהיג את המדינה, על מנת שהעם והמדינה ימשיכו להתקיים". 

"דיברנו כשאני מסתיר את הגוף שלו מעצמו"

במשך שנים התקשתה משפחת מרשה להנציח ולקרב את מורשתו של גדי ז"ל לישראלים, ודרכיהם של גדי מרשה ואלעזר אמִתָי, הצטלבו ברגע גורלי אחד.

"את גדי ראיתי פעמים בבסיס, אבל פגשתי אותו לראשונה במאוזן", מספר אמתי, שטיפל כחובש בשנה וחצי המתוחות ההן בגבול הרצועה ב-39 פצועים שאיבדו את חייהם לבסוף. "הדיווח היה שיש מטען ליד מחסום סופה, יוצאים לשם, בנסיעה מקבלים דיווח שמטען התפוצץ ויש שני נפגעים קל בינוני ושניים קשה. השניים האלו הם יונתן וגדי. יונתן מטופל, גדי על אלונקה לא מטופל וניגשתי אליו, וראיתי שהוא חטף המון המון רסיסים, אין 5 ס"מ בגוף בלי נקודה". 

"הוא היה שליו מאוד, בהכרה מלאה, ומספר לי בדיוק מה היה. 'התפוצץ עלינו מטען, אני בסדר, תטפל בשאר הנפגעים, תבדוק מה עם הנפגעים האחרים'", נזכר אמתי, "בדקתי אותם, וחזרתי אליו. דיברנו עוד כמה דקות, כשאני מסתיר את הגוף שלו מעצמו, כדי שלא יראה. אחרי 10 דקות הוא איבד הכרה בשניות, צולל. התחלנו לטפל בו, הנשמות מפה לפה פעם ראשונה בחיים, באיזשהו שלב קבעו מוות על יונתן והצטרפו אלינו לטפל בו, מסוק הגיע, ושם קבעו את המוות שלו". 

"זה לא יהיה מור"ק, אלא משהו שילדים גדלים עליו"

המפגש הראשוני והדרמטי הזה הביא את אמתי למפגש עמוק עם משפחת מרשה. "לקח לי כמה ימים להבין מה הוא אמר לי שם, ברגעים האלו", מספר אמתי, "בשנים הראשונות לא עשיתי עם זה כלום, אבל כשהתחילו להיוולד לי ילדים הבנתי שהסיפור של גדי הוא יותר מסיפור מגניב, יש ילדים שצריכים לגדול עליו".

"לפני 8 שנים שאלתי את המשפחה אם אפשר לקבל את היומן, זה לא היה להם קל לגעת בחומרים האלו, אמרנו שנעשה משהו על בסיס היומן", הוא מספר. "ישבתי אצלם בבית עם הילדים שלי ושמעתי את העלייה שלהם, זה סיפור בציונות. אספנו הכל, זה היה ברור, זה לא יהיה מור"ק, אלא משהו שגדלים עליו, רציתי שזה יהיה לילדים". 

הספר "העקבות של גדי", בהוצאת ספרית בית-אל (תמונה באדיבות אלעזר אמתי)

אלעזר גייס את אמו, הסופרת עדינה אמתי, ואת המאייר מושיק גולסט. יחד הם יצרו את ספר הקומיקס "העקבות של גדי". הספר, שיצא בשנת 2018 (בהוצאת ספרית בית-אל), נע בין החיים באתיופיה, עם הכמיהה לציון וההתנסות של גדי בחקר הטבע, ובין החיים בישראל והשירות הצבאי, עם הסוף המר. "לפני שנתיים הייתי בגן שעשועים והיתה אמא שמכירה אותי, ושמעתי אותה אומרת לבן שלה 'אתה רואה אותו? הוא חבר של גדי'. בשנייה ששמעתי את זה, ידעתי שעשינו את העבודה". 

"ברגעים האלו בנאדם נמדד", מנסה אמתי לתאר איך נקשרה נפשו בנפשו של גדי, "היה בולט שהוא זועק בשקט, והיו לו סיבות לזעוק. היה נדמה לי שהבנאדם כל החיים התאמן לרגע הזה. זה קשר בלב, הייתי איתו שם ברגע הקדוש ביותר שלו, הייתה אמת וכנות".  

"אני מרגיש שאם היה פה סיפור של שמאלני, אשכנזי, גבוהה ובלונדיני, כולם היו מכירים את גדי", אומר אמתי, "זה סיפור של העולם, ילד שעלה ברגל מאתיופיה, לא לפני מאות שנים, אתמול, זה מפעים, זה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, אמת מובנית. לא פחות גיבור מהרבה אחרים". 

כדי להנגיש את הסיפור לילדים, הפכו יוצרי 'העקבות של גדי' את הסוף הנורא לרך, בו אחרי הפיצוץ מלוות החסידות שהכירו את גדי עוד מילדותו באתיופיה, כשהוא במסוק, שם הוא נפרד מכל החלקים בחייו – הטבע באתיופיה ובישראל, ירושלים עליה חלם, המשפחה שלו, החתונה שתכנן ופקודיו. "לפני כמה זמן אמא אחת התקשרה אלי", מספר אמתי, "ואמרה שהבן שלה שאל אם יוצא 'העקבות של גדי 2'. זה מעולה כי הוא ממתין לספר הבא, יש ילדים שבשבילם גדי הוא גיבור האומה, זו היתה המטרה, שהוא יהיה דמות שילדים יגדלו עליה".

"אחרי 22 שנים אני מבינה שהוא לא יחזור"

"היו שנים שלא דיברתי עליו, אחרי הצבא הרגשתי שלא היה לי כח", מספרת ריקי. "היום אני מרגישה מחויבות לספר עליו, להעביר את המסרים שלו, למרות שזה גובה ממני מחיר, סביב ימי הזיכרון העייפות מאוד מאוד גדולה. אני מנסה להתנחם בעובדה שהספקתי להכיר אותו ל-18 שנה, שהוא היה חלק מהחיים שלי ועיצב אותי, מול תחושת האובדן זה שם אותי בפרופורציות.  

"במשפחה כל אחד לוקח את זה אחרת. זה אובדן גדול מאוד להורים, שהבן שהיה צריך להתחתן שלושה חודשים אחרי", היא אומרת ונעצרת לרגע. "אמא שלי, שהיה להם קשר חזק, הייתה בקושי מאוד מאוד גדול. אצל אבא שלי יש משהו אמוני מאוד חזק, אין שאלה של 'למה זה קרה לי?', זה מלמעלה".

"למרות הכל זה הפך את המשפחה ליותר מלוכדת. אני מכירה סיפורים הפוכים, אבל אמא שיש לה נפש של יועצת ופסיכולוגית, היה לה ברור שיש לה עוד ילדים, והיא לא וויתרה", אומרת ריקי. "גדי נוכח בבית, זה לא טאבו, מדברים ומספרים, אבל אין אנדרטה. אין תמונה, אצלי בדירה יש. לפני כל דרך חדשה אני עולה לקבר, לא יודעת אם לשתף אותו, לקבל ברכת הדרך, תוהה. עשיתי תהליך, בהתחלה לא האמנתי בקברים, האמנתי שגדי הולך איתי ואני לא צריכה קבר. אחרי 22 שנים אני מבינה שהוא לא יחזור". 

"הוא היה אח מעצבן באיזשהו מקום, עם כל אהבתי אליו", מספרת ריקי בחיוך. "האמירות על החשיבות בלהשקיע בלמידה, ספרונים באנגלית שהוא היה מכריח אותי לקרוא, מגדיר שעות של יציאה. ככה אני תופסת את גדי, אתה יכול להיות גם לוחם ולהאמין במה שאתה מאמין ועדיין להיות אנושי ולהיות אדם, אדם של אנשים, של חיבורים, אדם של ארץ".

"אי אפשר להגיד שהוא לא ספג גזענות בכלל, בכתבה שראיינו אותו הוא מספר על הכאב מפרשיית תרומות הדם", היא אומרת. "באופן אירוני, כל חודש הוא תרם דם ובסוף הוא מת מאיבוד דם. יש כלכך הרבה נופלים, וצריך לתת לכולם מקום, אבל הוא בהחלט בשורה אחת עם כל הגיבורים יפי הבלורית והתואר".