רמי סידון ז"ל, קצין בסיירת שקד, נפל בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור. חמישים שנה אחרי, בני משפחתו, חברי קיבוץ שובל שבו גדל וחבריו לשירות הצבאי זוכרים אותו כחבר טוב, אדם מוכשר ורודף צדק. ולא רק הם: ברהט הסמוכה, דמותו מלווה עד היום את בני שבט אלהוזייל, שאותם הדריך כשהיו ילדים, והוא היה בשנת הי"ג שלו.
רמי סידון נולד ב-15 בספטמבר 1952 בקיבוץ שובל, בן לשושנה ומשה. הוא נודע כנער יפה תואר וחזק. הוריו התגרשו כשהיה בן 5 ואביו עזב את הקיבוץ, והוא היה לאח גדול לילדיה של אימו מנישואיה השניים. בנעוריו בחר לעבוד בנוי של הקיבוץ, ולא בשדה או בגידולי השלחין כמו מרבית חבריו. כשמורהו בקיבוץ ראה שהוא מתקשה בלימודים, עודד אותו לעסוק באומנות, והציורים והפסלים הרבים שיצר נמצאים בקיבוץ עד היום.
פעילות צופית ואימוני הישרדות
בתום לימודיו התנדב רמי לשנת שירות (י"ג), שבה הדריך את ילדי השבט הבדואי אלהוזייל, שאנשיו חיו בסמוך לקיבוץ. "פגשתי את רמי בגיל 9", מספר חסן אלהוזייל, בן השבט וכיום תושב רהט, "הם אספו את כל הילדים פעמיים-שלוש בשבוע אחר-הצהריים, ועשו לנו פעילות צופית ואימוני הישרדות. בהתחלה הייתי בקבוצה של אסף טאוב, אבל עברתי לקבוצה של רמי".
"רמי היה מחנך, לא רק מדריך", מספר אלהוזייל. "רמי נתן תשומת לב לכל אחד. הוא טיפח אותי, נתן לי משימות ועזר לי לבלוט. הוא היה אומר לי כל הזמן שאני צריך ללמוד. הציע לי לצאת מהשבט וללמוד, להיות רופא או עורך-דין".
"הוא ישב איתנו במעגל ושיחק איתנו. היה מחבק את כולם ודואג לכולם. לא הבנו טוב עברית, אבל הבנו אותו. הוא דיבר לאט, לימד אותנו עברית. הוא לימד אותנו לרכוב על אופניים. הוא היה אחד משלנו. רמי הזמין אותנו לראות אותו צונח במפגן 25 שנים למדינה. זו היתה חוויה גדולה. הוא היה בחור חסון, חמוד ומופנם אבל עם תכניות של מנהיג".
ההדרכה של ילדי השבט היתה חלק מרקמת החיים המיוחדת שנרקמה בין קיבוץ שובל, שהוקם על ידי תנועת השומר הצעיר ב-1946, לאנשי שבט אלהוזייל. "כאשר הפלמ"ח גירש את השבט לחברון, מחו חברי הקיבוץ. השבט חזר לשבת בחלק מאדמותיו", מספר חסן אלהוזייל, "סבי, סלימאן אלהוזייל, היה שיח' השיח'ים. הוא הנהיג את שבט אלהוזייל ואת מטה תהיה. כאשר חזר הוא יצר קשרים עם אנשי הקיבוץ. הם עזרו לנו ואנחנו עזרנו להם. אבי נתן להם סוס ואספקת מזון. הם הביאו לנו חלב, ופעם בשבוע הקרינו מערבון על קיר טחנת הקמח. על זה היה אחראי אביו החורג של רמי, ברוך חכים."
"אבי, השיח' ג'דוע אלהוזייל, היה חבר של זאב טאוב וברוך חכים, אנשי קיבוץ שובל. אחי עאבד היה חבר של רמי. הם יחד יזמו את העניין, שבני הקיבוץ ידריכו את ילדי השבט".
"הוא נקשר אלינו רגשית וחברתית, ורצה לתת לנו הכול"
סלימאן אלעביד, גם הוא איש השבט, פגש את רמי לראשונה בגיל 12. "הם לקחו אותנו לקיבוץ ולימדו אותנו פעולות של צופים, זו היתה חוויה בזכות עצמה. דרך הפעולות והסיורים בקיבוץ למדנו עברית. מאז המפגש הראשון הוא היה בא כל שבוע, נרקמו הקשרים ונוצר האמון בינינו לבינו. אהבנו אותו. הוא נקשר אלינו רגשית וחברתית, ורצה לתת לנו הכול. הוא גילה שאני יתום. הוא הגיע אליי לאוהל אחרי הפעולה ותמיד דאג לי."
"כשהגעתי לכיתה ז', רמי אמר לי לצאת ללמוד. 'אתה מסוגל. אני רוצה שתמשיך הלאה'. ראיתי בו דמות אבהית, הוא תמיד ייעץ לי. המשפטים שלו הדהדו לי בראש, ועזרו לי להתגבר על מכשולים".
החייל בסיירת שקד שנאבק בעוולות
בתחילת נובמבר 1970 התגייס רמי לצה"ל, והתנדב לשרת בסיירת שקד. משהתקרב מועד סיומה של תקופת שירות החובה שלו התנדב לשירות קבע, למרות שלא ראה את המשך דרכו ועתידו בצה"ל. הוא היה אמור להתחיל את שירותו בצבא הקבע בנובמבר 1973.
בין חבריו לנשק, נודע רמי כמפקד מסור המתקומם נגד עוול. במהלך אימון הסוואה ליד חאן יונס רמי תפס את ידו של המפקד שעמד להעניש חייל שנכשל באימון. המפקד השיב ידו לאחור וביקש את אישורו של רמי להמשיך באימון. במקרה אחר סירב רמי לחצות במהלך אימון מקשת אבטיחים של חקלאי בדואי, שמא ירמסו את היבול.
"הוא לא היה מקלען. הוא לקח מאחד החיילים מקלע והחל לירות"
ערב מלחמת יום כיפור ירדה פלוגתו של רמי לפעילות בסיני. בני המחזור שלו עמדו להשתחרר, והסיור בשבת, ה-6 באוקטובר, היה אמור להיות הסיור האחרון שלהם. "כאשר התחלנו להחזיר ציוד בסוף הפעילות", סיפר חברו לפלוגה יהודה ברנדט בסרט 'פועם בלבבות' שהופק לזכרו, "הגיע המפקד ואמר לנו להפסיק, כי התחילה המלחמה".
משימתה של סיירת שקד היתה לפרוץ את הדרך למעוז בודפשט, המעוז הצפוני ביותר בקו בר-לב, ולהסיר את המצור המצרי ממנו. "כשהלכנו לפרוץ את הציר למעוז הצפוני הייתי בכוח אחד עם רמי", סיפר ברנדט. "ההליכה היתה רגלית וקשה, בפרט כשהתחלנו לחטוף פגזים; היו מספר נפגעים קל אבל ההתקדמות נמשכה עד שנתקלנו באש אוטומטית. התנהל קרב יריות סטאטי וממושך, כשאנו חסויים מאחורי תלולית עפר. רמי נפגע בזמן שירה, ונפל אחורה לידי".
"הצעתי לו להרים קסדה על הרובה ולמשוך את הירי של המצרים, ובמקביל לירות עליהם מהמקלע", מספר אהרן שקד. "הוא לא היה מקלען. הוא לקח מאחד החיילים מקלע והחל לירות. לפתע שמעתי אותו קורא מכאב. בהתחלה לא הבנתי. אבל אז ראיתי שאין עם מי לדבר".
הקרב נמשך עד שעות החשיכה. יחידה נוספת הגיעה וחילצה את הלוחמים חזרה לבסיס. במקביל, גם הקומנדו המצרי נסוג. מעוז בודפשט לא נכבש, ולא פונה עד סוף המלחמה.
"הרופאה התכופפה ואמרה 'הוא חי, הוא חי'"
בערב לזכרו של רמי סידון שנערך השבוע ברחובות, קם שלמה באום, שפינה את רמי משדה הקרב, וסיפר את סיפורו. "אמרו לנו שיש חיילים שנתקלו בתוך השטח וצריך להתחבר אליהם, להוציא אותם ולהחזיר אותם הביתה. כשהגענו אמרתי למ"פ 'לא באנו להמשיך בקרב, באנו לחלץ אתכם'. אני רואה לידי בחור שוכב על הרצפה בדרגת סגן או סגן משנה, אני שואל את המ"פ 'מי זה הבחור הזה?' הוא אומר לי 'זה בחור שלנו, הוא הרוג'. אני אומר לו, 'אנחנו ניקח אותו', ואני וחבר שלי לוקחים אותו. אני גבוה, אבל החבר שלי ממש גבוה, אז כל המשקל עליי, ובשלב מסוים מישהו אמר לי 'תעצור, אני רוצה להנשים את הבחור'. חשבתי לעצמי, 'הבחור הרוג, מה יש פה להנשים?'. הכול התנהל בשקט כזה, מוזר. יש רעש פצצות, אבל אנשים הולכים, אנשים לא מדברים. כולם בהלם."
"אז אני עוצר כדי שינשים, ממשיכים הלאה, ומישהו מנשים אותו תוך כדי הליכה, לוחץ עלי עם המשקל, הגענו לאן שהגענו, ואמרו שיש פה איזשהו אוהל, צריך להגיע לאוהל הזה, להכניס את הבחור לשם. אני נכנס לאוהל צפוף ומלא בפצועים, שלושה חבר'ה שכיסו אותם, מראה קשה. המקום שקט. דממה. הפצועים לא מוציאים מלה. אמרתי למי שהיה שם, כנראה זה בחור שלא חי. תוך כדי שאני מוריד אותו למטה מגיעה רופאה וניגשת אליי. היא לא מדברת איתי, היא מדברת למטה, מתכופפת לרמי ואומרת 'הוא חי, הוא חי'. מגיעים עוד שני רופאים, הם מדברים איתה, והבנתי שהם שואלים אותה מה איתו, ואני שומע אותה אומרת להם, הוא חי. היא לקחה אינפוזיה, ואני רואה שהיא מתחילה לטפל בו, ומסמנת לי שאני יכול ללכת".
"לא הבנתי בהתחלה למה אמרו שהוא נהרג. הבחור נראה שלם. רק במבט מקרוב הבנתי למה חשבו שהוא נהרג, וזה מראה שלא עוזב אותי. יצאתי החוצה, היה שם אזור מואר, ואני רואה שאני ספוג בדם שלו. המשכתי עם המדים האלה, כי לא היו לי מדים אחרים".
רמי הועבר לבית-חולים בילינסון, וכעבור ימים ספורים, ב-19 באוקטובר 1973, מת מפצעיו.
מאז המלחמה, באום לא ידע מי היה הפצוע שאותו סחב ומה קרה לו. רק כעבור 42 שנה שמע במקרה שני לוחמים בסיירת שקד משוחחים בסמוך אליו, ומספרים סיפור שנשמע לו מוכר. כשהצליבו את הפרטים, התגלה לשלמה שהפצוע שסחב הוא רמי סידון. מאז, הוא התוודע לסיפורו של רמי, והשבוע הגיע לראשונה לאירוע לזכרו וסיפר את הסיפור על אותן שעות בהן היה מוטל בין חיים למוות.
"רמי נמצא איתי בכל רגע בחיי"
מותו של רמי היה טראומה קשה לאנשי שובל, וגם לאנשי שבט אלהוזייל ולילדים שהיו החניכים שלו. "כשרמי נהרג, היינו בהלם", מספר חסן אלהוזייל. "אמא שלי בכתה. הלכנו כל השבט לבית הקברות, להלוויה. כל הילדים בכו. אני בכיתי, וזקני הקיבוץ ניחמו אותנו".
"אני זוכר שהודיעו לנו", מוסיף סלימאן אלעביד. "לא היינו הרבה ילדים. פעם ראשונה נפגשתי עם המוות כילד. היה לי קשה לקבל את זה".
"רמי נמצא אתי בכל רגע בחיי", אומר סלימאן אלעביד, כיום מנהל בית-הספר 'אבן סינא' ברהט. "ההתנהגות שלי היום עם התלמידים שלי, הכול בהשראה של רמי. אני חוזר לפעולות שהיה עושה איתי, ואני ממשיך ליישם אותם עד היום הזה. אני נזכר בו בפרטים הכי קטנים. כשאני פוגש את תלמידיי הבוגרים, וכשהם מודים לי עולה בי הדמות של רמי ואני רוצה לחבק ולהודות לו. אבל רמי איננו, ואני מודה לו בלב שלי".
"לכל אדם יש נקודת מפנה שהיא נותנת תמיד ומעצבת את החיים העתידיים שלו. נקודת המפגש שלי עם רמי עיצבה את החיים שלי. עיצבה את החיים שלי לטוב, עיצבה את החיים שלי להצלחה, למסוגלות עצמית. אני אסכם במשפט אחד פשוט את מה שקיבלתי ממנו – תאמין בעצמך והכול אפשרי. ובאמת היום, אני לוקח את החוויה הזו כתורת חיים, היא עוברת איתי ומלווה אותי, והיא תלווה אותי עד סוף חיי".
חסן אלהוזייל עבד בבגרותו כמורה, וכיום הוא מפקח השתלמויות במחוז דרום של משרד החינוך. כמחנך, רמי היה עבורו מקור השראה. "הדבר הראשון שלמדתי ממנו זו הרוח, אהבת האדמה והטבע. הדבר השני הוא לא להיכנע. אתה צריך להמשיך. הצלחות מגיעות אחרי קשיים. קודם לשמוע ואחר כך לדבר. העברתי את אהבת הטבע לתלמידיי. כל השיעורים שלי היו בטבע, בשדות כמו רמי. למדתי מרמי".
"אני משתדל להיות בצד המפייס, השקול, ההגון והחפץ בטוב ביותר", אומר אלעביד, "את כל התכונות האלה והעוצמה הזו קיבלתי מרמי. הוא חי איתי בכל מצב עד עצם היום הזה. אני לא אשכח אותו עד שאלך מהעולם הזה".
