דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון י"ח באייר תשפ"ד 26.05.24
21.4°תל אביב
  • 20.2°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 21.5°חיפה
  • 22.9°אשדוד
  • 23.6°באר שבע
  • 32.6°אילת
  • 24.3°טבריה
  • 21.2°צפת
  • 22.1°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום העצמאות התשפ"ג

פעם הצטלמנו לסרט, והנה אנחנו היום

יהודה חניבד צופה בסרט "איש לא יעשה זאת במקומנו" בהשתתפותו (צילום: ברק דוד)
יהודה חניבד מירוחם צופה בסרט "איש לא יעשה זאת במקומנו" בהשתתפותו. "הסרט צולם בשלב המעבר מהפרק ההישרדותי עם הגעתם של הורינו כעולים חדשים לירוחם, לפרק של פיתוח אישי לכל אחד מבני ירוחם" (צילום: ברק דוד)

הם חיים בירוחם, במצפה רמון ובדגניה ב', ובצעירותם, לפני שנים, הצטלמו לסרטי תעודה. הסרטים הקצרים מוצגים כיום בין אלפי סרטים וסרטונים בארכיון הקולנוע הישראלי, ויום העצמאות ה-75 הוא הזדמנות לטיול בארץ ובזמן כדי לברר מה היה ומה השתנה

אוריאל לוי

איך נראתה ירושלים ב-1920; היכן נפתחה השגרירות הישראלית הראשונה; מה היה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב; איזו משחת נעליים "תחזיר להן את ברק נעוריהן". אלפי קטעי וידאו בארכיון הסרטים הישראלי – יומני חדשות, סרטי תעודה, פרסומות וסרטי תעמולה – זמינים לצפייה חופשית באתר הארכיון, ומזמינים "לחזור בזמן אל ישראל של פעם", ממש טיול בקופסת ממתקים, כמו למשל: פרסומת למכון היופי 'בלה' בתל אביב, שהופקה ב-1928 כפרסומת ראינוע (ללא קול), והייתה מהראשונות בארץ ישראל ("קוסמטיקה מודרנית וטיפול מדעי מאריכים את העלומים!"); ועוד ועוד.

בין אלפי עותקי הסרטים המקוריים השמורים בארכיון בסינמטק ירושלים גם סרטים רבים שהפיקה "ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ ישראל" במחצית השנייה של המאה ה-20. אלו סרטים קצרים, בין תעודה לתעמולה, שמציגים סוגיות שונות בחיי העובדים, בדגש על ערכי החלוציות והחיים בסְפר.

לרגל יום העצמאות ה-75, חיפשנו ומצאנו שלושה שהתראיינו לפני שנים בסרטים האלה – יהודה חניבד מירוחם, יהודית עמיבר מדגניה ב' וגילה דדון ממצפה רמון – וחזרנו איתם בזמן: שאלנו איך היה ומה השתנה מאז.

יהודה חניבד, ירוחם: "הילדים הם מיצוי הערכים שעליהם התחנכנו וחינכנו"

תמונות המדבר בסרט צבעוני (בעיקר חום) ונגינת החליל ברקע יוצרים הלך רוח של שממה ריקה. אלא שבישימון הזה חיים ב-1977 אנשים צעירים, דור שני למייסדי ירוחם, שאינם מתכוונים לוותר על הזכות להיות מאושרים.

"זה סיפורם של צעירים בעיירת פיתוח אשר התארגנו במסגרת ההסתדרות במגמה לפעול בעצמם לקידומה של העיירה ולמציאת הדרך לשילוב הדור הצעיר בה", מכריזה הכותרת בתחילת הסרט "איש לא יעשה זאת במקומנו".

"שירתי בצה"ל ארבע שנים", מספר יהודה חניבד (67) שמשתתף בסרט, "הייתי קצין בצנחנים. והסיבה שלא המשכתי בקריירה צבאית היא כי רציתי לחזור לירוחם ולקחת אחריות על העיירה. עד היום, כל פעם שמתן וילנאי פוגש אותי הוא אומר: 'זה הקצין היחיד שלא ניסיתי לשכנע להמשיך בצבא כי ידעתי שמה שהוא הולך לעשות בירוחם לא פחות חשוב'".

חניבד הגיע לירוחם עם הוריו בגיל שנתיים. הוא התגורר בעיירה שלושה עשורים, ולאחר מכן עבר למדרשת בן גוריון ולמצפה רמון. מאז שהשתחרר מצה"ל הוא עוסק בחינוך, וניהל בעבר את הפנימייה של תיכון שדה בוקר לחינוך סביבתי ואת הפנימיה לאומנויות מצפה רמון. בשנים האחרונות הוא מפתח פרויקטים חינוכיים דרך קרן רש"י.

כשהיה ילד, הוא מספר, עשו בבית הספר בירוחם יום מיוחד של חילופי תפקידים, והוא נבחר לשמש ליום אחד כראש המועצה המקומית. "הדבר הזה נטע בי את החלום, ואת תחושת המסוגלות, שיום אחד גם אני אוכל לקחת אחריות על העיירה הזו. זה בער בי. העניין היה, מבחינתי, להמשיך ולהגשים את החלום הציוני שההורים נטעו בי. לפתח את ירוחם.

חוגי סיירות לנוער ירוחם, 1979. "ההורים העבירו לנו את הציונות בלי לדבר, בעשייה" (צילום: יהודה חניבד)
חוגי סיירות לנוער ירוחם, 1979. "ההורים העבירו לנו את הציונות בלי לדבר, בעשייה" (צילום: יהודה חניבד)

"השתחררתי מצה"ל ונכנסתי להדריך במועדון נוער ביישוב. במקביל הקמנו מועדון צעירים שאותו רואים בסרט". המועדון היה במקלט ציבורי שהמועצה המקומית הקדישה לצעירים. ציורים גסים על הקירות, רוקנרול, קליפות גרעינים ועשן סיגריות.

אחד הדוברים בסרט אומר שזהו "אחד המרכזים הקהילתיים הטובים בארץ". אחר אומר: "הבעיה הכי מכאיבה שיכולה להיות במקום הזה זה של החיילים המשוחררים… אני מכיר לפחות 20 חבר'ה שהשתחררו ועדיין לא מסודרים במקומות עבודה".

אולפן המוזיקה הראשון בירוחם, 1984. "זו הייתה תקופה של יצירתיות" (צילום: יהודה חניבד)
אולפן המוזיקה הראשון בירוחם, 1984. "זו הייתה תקופה של יצירתיות" (צילום: יהודה חניבד)

"התארגנו במה שקראנו לו 'צעירים למען ירוחם'", מספר חניבד. "מי שיושב שם בשולחן זה חבורה של צעירים שרצתה להיכנס להנהגת היישוב. לכל אחד מאיתנו היו חלומות אישיים שפיתח לעצמו. זו הייתה תקופה של יצירתיות. שלב מעבר מהפרק ההישרדותי עם הגעתם של הורינו כעולים חדשים לירוחם, לפרק של פיתוח אישי לכל אחד מבני ירוחם. ההורים העבירו לנו את הציונות בלי לדבר, בעשייה. ההורים אמרו לנו: 'תהיה בריא, שמור על עצמך, אבל הכי חשוב שתגשים את החלומות שלך', וזה נטע בנו חלומות גדולים. הסרט צולם בדיוק בתקופת המעבר הזו".

כמה מהצעירים בסרט מנהלים מאבק עובדים במפעל פיניציה. אחרים חולמים להפוך את אגם ירוחם לפארק תיירות משגשג, ומבקשים להקים קואופרטיב שיפתח וינהל את האגם. נציגי המרכז לקואופרציה של ההסתדרות נעמדים לצדם ומנסים לסייע. גם יוזמה לניקיון ולשיפוצים של רחובות העיירה מקבלת זמן מסך, וכך גם קבוצת הכדורגל הפועל ירוחם.

נוער הפועל ירוחם בכדורגל. יוזמה של צעירי היישוב (צילום: יהודה חניבד)
נוער הפועל ירוחם בכדורגל. יוזמה של צעירי היישוב (צילום: יהודה חניבד)

במועדון הנוער שבו הדריך הכיר חניבד את קלרה רעייתו. "היא הגיעה כחיילת למועדון שניהלתי. שם זה התחיל. היום יש לנו שלושה ילדים שהם המיצוי של הערכים שעליהם התחנכנו וחינכנו. הם מחוברים לעם ולמדינה כל אחד בדרכו – מי כעובדת סוציאלית ומי כנווט קרב. אחד מרגעי האושר שלי בחיים היה לראות את בני טס ביום העצמאות בשמי ישראל.

יהודה חניבד. "ככל שהערבות ההדדית תהיה נוכחת יותר, כך נוכל להגשים את החלומות שלנו" (צילום: אלבום פרטי)
יהודה חניבד. "ככל שהערבות ההדדית תהיה נוכחת יותר, כך נוכל להגשים את החלומות שלנו" (צילום: אלבום פרטי)

"אני מאחל למדינה שאהבת חינם תהיה לב העניין בה. ככל שנשמור על הקשר האנושי הטבעי, הפשוט בינינו, ככל שהערבות ההדדית תהיה נוכחת יותר, כך נוכל להגשים את החלומות שלנו ולעשות את התיקון שלשמו הגענו ארצה. זה הערכים שקיבלתי מהורי, מייסדי ירוחם, וזה הערכים שאליהם אני מחנך כבר 40 שנה בהר הנגב".

יהודית עמיבר, דגניה ב': "באותם הימים מי בכלל חשב על כסף?"

יהודית עמיבר הייתה בת 28 כשהתראיינה ב-1970 לסרט שהופק על ידי קק"ל וההסתדרות הכללית, במלאת יובל לקיבוץ דגניה ב'. "הייתי האישה היחידה שעבדה מחוץ לקיבוץ", היא מספרת כעת, כשהיא כבר בת 80. "היה חשוב למזכירות להראות שיש גם עובדי חוץ בקיבוץ, להציג גם את הצד הזה בסרט".

עמיבר הגיעה לדגניה ב' בעקבות בן זוגה עמנואל (83), בן הקיבוץ שחי בו כל חייו. היא רכשה השכלה במדעים עוד לפני שהצטרפה לקיבוץ, ועבדה כלבורנטית במעבדות חקלאיות בצמח. "להיות עובדת חוץ היה מאתגר", היא משחזרת, "בדגניה ב' לא הייתה לינה משותפת, ולכן נאלצתי למהר כל בוקר כדי להספיק להכניס את הילדים לגנים לפני שאני נוסעת לעבודה. במשך היום לא הייתי בבית, וגם עמנואל היה מחוץ לקיבוץ כי הוא עבד במטעים. זה לא היה קל".

יהודית עמיבר צופה בסרט "דגניה ב' – מבט על קבוצה" בהשתתפותה (צילום: אוריאל לוי)
יהודית עמיבר צופה בסרט "דגניה ב' – מבט על קבוצה" בהשתתפותה (צילום: אוריאל לוי)

"זו הייתה עבודה פיזית קשה. הזענו הרבה", מספר עמנואל, "מכונות חקלאיות. לקצור. לזרוע. לשתול. לקטוף. ותמיד יש תקלות. תמיד צריך לפתור בעיות. עבודה סיזיפית מאוד. ובעמק כל כך חם".

עמנואל עמיבר. "העבודה הייתה סיזיפית מאוד, ובעמק כל כך חם" (צילום: אוריאל לוי)
עמנואל עמיבר. "העבודה הייתה סיזיפית מאוד, ובעמק כל כך חם" (צילום: אוריאל לוי)

עמיבר מופיע בסרט בחטף. נראה שותל בננות לצד נערים וזקנים, ובהם קדיש לוז, שהספיק להיות שר החקלאות ויו"ר הכנסת לפני שחזר לעבוד בבננות כמעט עד יומו האחרון. הם שותלים בננות והקריין אומר: "העבודה בצוותא דרך שנים ארוכות, דרך כל החיים, יצרה חברותא חדשה, יחסים חדשים בין אדם לרעהו".

אחד המרואיינים בסרט פחות נאיבי מהקריין, ומזהיר מהקונפליקט ההולך ומחמיר בין חיי הכלל והשיתוף לבין "המשאלות האישיות של הפרט". "נהיה חייבים לבדוק מחדש הרבה מדפוסי החיים המקובלים עלינו, כמו סדרי החינוך וסדרי האכילה ושאר סדרי הצריכה המשותפת".

יוצר הסרט ביקש להדגיש את השינויים האדירים שעברו על דגניה ב' מימי ראשית הקבוצה ועד לעידן השגשוג הכלכלי שלאחר מלחמת ששת הימים. באחת מהסצנות בסרט נראות חברות הקיבוץ עוברות טיפול פנים במכון יופי קיבוצי, וברקע נשמעות עדויות של אימותיהן שעבדו כחלוצות בגדוד העבודה, סללו כבישים בשממה בשנות ה-20 המוקדמות. "ישבתי על הגל חצץ והשמלה שלי כולה הייתה חורים".

מגדל המים בדגניה ב' (צילום: אוריאל לוי)
מגדל המים בדגניה ב' (צילום: אוריאל לוי)
טרקטור חונה בקיבוץ. "באותם הימים מי חשב בכלל על כסף? נהיינו חומריים" (צילום: אוריאל לוי)
טרקטור חונה בקיבוץ. "באותם הימים מי חשב בכלל על כסף? נהיינו חומריים" (צילום: אוריאל לוי)

"מה שהשתנה מאז שצילמו את הסרט", אומרת עמיבר, "זה שהיום הקיבוץ מופרט. כל אחד מקבל משכורת לפי עבודתו, ומשלם בעד מוצרי הצריכה. אני חושבת שזה השינוי הכי גדול שעבר על דגניה ב'. באותם הימים מי חשב בכלל על כסף? נהיינו חומריים".

עמיבר זוכר את היום בו הכריזו על הקמת המדינה, אך הוא מודה שבאותה שעה לא היה לו מושג שלפני כן לא הייתה מדינה. "העירו אותנו בלילה ואמרו לנו שיש לנו מדינה. זו הייתה החגיגה הכי גדולה שהשתתפתי בה בחיים. הייתי צעיר מדי להבין למה חוגגים אבל זה לא משנה. העיקר שיש לנו מדינה, והיא יפה ומשגשגת ואנחנו מוכרחים לשמור עליה".

ברבות השנים נולדו ליהודית ועמנואל ארבעה ילדים ו-12 נכדים. "בבת עינה של כל קבוצה הם ילדיה", מכריז הקריין למראה ילדי גן הלבושים במיטב המחלצות של מחסן הבגדים המשותף ומשתובבים בבוץ. בהמשך הסרט מתועדים גם התינוקות שישנים במקלטים.

הסרט צולם בימי החזית הצפונית במלחמת ההתשה. הירדנים הפגיזו את קיבוצי עמק הירדן יומם וליל וחברי הקיבוץ החליטו להלין את התינוקות במקלטים, אף שלא הונהגה בקיבוץ לינה משותפת. עמיבר נזכרת איך פינתה איזה מחסן סמוך ליציאה מהבית כדי להלין בו את בתה הבכורה, שכבר לא הייתה תינוקת ולא היה לה מקום במקלט. "רציתי שתישן כמה שיותר קרוב למקלט".

מקלט בקיבוץ. גם אחרי הלינה המשותפת, התינוקות ישנו במקלטים בזמן מלחמת ההתשה (צילום: אוריאל לוי)
מקלט בקיבוץ. גם אחרי הלינה המשותפת, התינוקות ישנו במקלטים בזמן מלחמת ההתשה (צילום: אוריאל לוי)

ילדי משפחת עמיבר שגדלו במקלטים נהיו עם השנים לדמויות משמעותיות במערכות הביטחון הישראלית. "אחד הבנים שלנו הוא קצין בכיר בצבא, ושניים מהם בכירים ביחידה האווירית של משטרת ישראל. הבת שלנו מארגנת בכל שבת את היציאה של חברי הקיבוצים מהעמק ומרמת הגולן להפגנות בבלפור".

דגניה ב', שחגגה לפני שלוש שנים מאה להיווסדה, תוססת חיים. ברחבה המרכזית, בשעת אחר הצהריים, ילדים רבים מתרוצצים, אופניים בכל הצורות והצבעים רומזים על ציבור משתמשים מגוון, וחדרי המגורים הישנים, ששודרגו והוסבו לחדרי אירוח, מעידים על האטרקטיביות של העמק שפעם שלטו בו יתושי המלריה וזבובי הביצות.

חדרי המגורים הישנים ששודרגו והוסבו לחדרי אירוח (צילום: אוריאל לוי)
חדרי המגורים הישנים ששודרגו והוסבו לחדרי אירוח (צילום: אוריאל לוי)

"חיי הקהילה כאן תוססים כמו תמיד. זה קיבוץ חזק ומלוכד. גם אם המודל הכלכלי קצת השתנה, זה עדיין קרוב יותר לקיבוץ המסורתי מאשר לחיים בעיר", אומר עמנואל. "אני בטוח שהמייסדים של הקיבוץ היו רואים אותו היום וגאים בו. כך גם לגבי מדינת ישראל.

יהודית ועמנואל עמיבר. "חיי הקהילה כאן תוססים כמו תמיד, זה קיבוץ חזק ומלוכד" (צילום: אוריאל לוי)
יהודית ועמנואל עמיבר. "חיי הקהילה כאן תוססים כמו תמיד, זה קיבוץ חזק ומלוכד" (צילום: אוריאל לוי)

"זו תקופה קשה, יש ניסיון לפרק את המדינה מיסודותיה הדמוקרטיים, אך מנגד יש התנגדות עממית רחבה שמוכיחה שהערכים שעליהם קמה המדינה הזו חזקים יותר מהפוליטיקאים שמנהלים אותה. אני גאה בילדים שלי שמצד אחד מנהיגים בצה"ל ובמשטרה, ומצד שני מתנגדים לפגיעה בערכי היסוד של המדינה".

גילה דדון, מצפה רמון: "תמיד היו צרות, אבל לא חשנו מקופחים"

"אתה מחפש מישהו שהשתתף בסרט הישן על מצפה רמון?" שאל אותי צור וילמן, תושב העיירה. "אני מכיר מישהי שרואים אותה שם בספרייה. גילה דדון".

הסרט, "בין באר-שבע לאילת: מצפה רמון", הוא הראשון שהופק על העיירה המבודדת. ב-1962 הוא מנסה לשווק לצופים את החיים החלוציים במחנה קטן של כורים בלב המדבר, יישוב שטרם מלאו לו אז שבע שנים. על נס מועלים השירותים הסוציאליים הניתנים לתושבים: מרפאה, מים, בית ספר ומסיבות ריקודים. נופי המדבר הקסומים נבלעים בחמישים גוונים של אפור, אך שמחת החיים של מייסדי העיירה עוברת מסך ומשכנעת גם כיום.

גילה דדון. "ביקשו שנגיע לספרייה, שאלו אותנו שאלות וצילמו אותנו" (צילום: רתם ענבר)
גילה דדון. "ביקשו שנגיע לספרייה, שאלו אותנו שאלות וצילמו אותנו" (צילום: רתם ענבר)

באחת מהסצנות בסרט, שביים נתן גרוס, נראות ילדות שיושבות בספרייה ולומדות עברית. דדון היא כיום מורה ותיקה ללשון בתיכון השלום בעיירה. כשאני מתקשר אליה היא יודעת במה מדובר. "ביקשו שנגיע לספרייה, שאלו אותנו שאלות וצילמו אותנו. אף אחד לא אמר לנו מה להגיד או איך לדבר".

רק אחרי ששאלתי בת כמה היא (58) הבנתי שמשהו לא מסתדר. הוריה עלו ממרוקו ישירות למצפה רמון ב-1962 (השנה שבה הופק הסרט), והיא נולדה ב-1965. אז רגע, על איזה סרט אנחנו מדברים?

מתברר שדדון השתתפה בסרט אחר – "זהו זה: מצפה רמון" – שהופק עבור הערוץ הראשון (והיחיד) ב-1980. הסרט עבר דיגיטציה והועלה לרשת על ידי כאן חינוכית.

בראבא מודד 42 מעלות בצל, אך לא מוצא צל, מתקשה להיפרד מהבית ולבסוף נופל לתוך המכתש. בסרט שיחה עם פקח שמורת הטבע (מוני מושונוב), התוודעות לתחביב גלישת הצוקים (סנפלינג), וציפי שביט שרה את "גברת שוקולדה" עם להקת ברוש וחבורת הזמר מצפה רמון.

בדומה לסרט הראשון על מצפה רמון, גם הסרט הזה סובל מדברור יתר של שירותי הבריאות והחינוך מהם נהנים תושבי העיירה ("סגל ההוראה מורכב ממורים מקצועיים וחלקם אף אקדמאים ובמסגרת בתי הספר ישנה תוכנית לימודית באמצעות מחשב"). גם בסרט הזה ישנה סצנה שצולמה בספרייה, וכאן שבה לתמונה גילה דדון.

בין הבדיחות של מושונוב לחיקויים של בראבא, מופיעה נערה בשיער חלק אסוף בקוקו גבוה. בת 15 תמימה וחכמה, לבושה במיטב המחלצות של ראשית שנות ה-80, מספרת בגאווה על העיירה שלה. "להיות מצפאי זה קודם כל להיות חלק מחברה בעלת איכות מעל הממוצע", היא אומרת. "בערים אחרות החברה מחולקת בין דתיים לחילוניים ופה זה לא מפריע… יש לנו גאווה מצפאית".

גילה דדון בת 14, 1979. "להיות מצפאי זה קודם כל להיות חלק מחברה בעלת איכות מעל הממוצע" (צילום: אלבום פרטי)
גילה דדון בת 14, 1979. "להיות מצפאי זה קודם כל להיות חלק מחברה בעלת איכות מעל הממוצע" (צילום: אלבום פרטי)

כעבור ארבע שנים, כשהייתה בת 19, היא נישאה וכיום היא אמא לשישה ילדים וסבתא לתשעה נכדים. "מצפה רמון הייתה אז אינטימית יותר", היא אומרת, "כולנו הכרנו את כולם. זה היה יישוב משפחתי. למדתי בממלכתי דתי והיו לי חברים גם מבית הספר החילוני. לא חשנו את השסעים בחברה. הקהילתיות לא הייתה כותרת, היא לא הייתה איזו מטרה של פרויקט, היא הייתה פשוט אורח החיים".

מה את זוכרת מהילדות במצפה רמון?
"היינו המון בחוץ. לא היה מחשב וסמארטפון. לבנות היו כל מיני חוגים יותר ביתיים. למדנו לסרוג, ולרקום ולתפור. היה חוג אפייה. ממש אהבנו את זה. הייתה מקהלה יישובית. היינו שרות שירים ציוניים. היה פה קולנוע. זה לא כמו הקרנת סרטים שיש היום במתנ"ס. ללכת לקולנוע היה אירוע חגיגי עם כל מה שמסביב לזה. הייתה קונדיטוריה מצוינת. מישהו שעלה ממרוקו ועשה מאפים ברמה גבוהה מאוד. היינו יורדים למכתש מאיזה שביל צר ליד המרפסת, שכבר מזמן לא קיים כי הוא היה מסוכן מדי. המכתש היה חלק מהחיים שלנו. עכשיו הילדים אומרים: 'אין מה לעשות', וזה מצחיק כי בזמנו לא הרגשנו חסר, אף שהכול היה צנוע יותר".

הורייך הרגישו מקופחים שהם הגיעו למצפה רמון?
"לא חוויתי קמצוץ מהדבר הזה. ההורים שלי היו גאים שהם חיים במצפה, אף פעם לא התלוננו. היום אימא שלי אומרת שמצפה רמון מנוכרת, שהיא מרגישה שהרשויות מתנכרות, אבל זה לא קשור לזה שהיא מרוקאית ולא קשור לקיפוח, זה קשור כנראה לאופן שבו מנוהלים הדברים.

"גם הילדים שלי לא גדלים בתחושת קיפוח, אף שהם שומעים את כל הדיבורים האלה. אז נכון שאמרו להורים שלי שהם יגורו בבאר שבע ובסוף הם הגיעו למצפה רמון. אבל הם הסתדרו עם מה שיש וראו בכך שליחות. היו המון הפסקות מים, מלא הפסקות חשמל, סגירות של כבישים. היטלטלות אינסופית באוטובוסים שנודדים בין כל היישובים בדרך עד שמגיעים למצפה. תמיד היו צרות, אבל זה לא מה שעיצב אותנו. לא חשנו מקופחים. סבתא שלי הייתה מיילדת במרוקו והיא יילדה פה במצפה כמה תינוקות וזו הייתה גאווה לכולנו".

בעת הפקת הסרט חיו במצפה רמון כ-4,000 תושבים. "הספרייה החדשה במצפה רמון מיועדת לשרת אוכלוסיה עד 15 אלף תושבים מתוך ראיית העתיד", אומר הקריין. כיום, 40 שנה אחרי, חיים בעיירה כ-5,000 תושבים, הבדל זניח, ובכל זאת דדון חשה את הניכור הצומח בין הקהילות השונות החיות בעיירה.

מצפה רמון. "אני אוהבת לגור ביישוב שמצד אחד הוא קטן ומצד שני רב-גוני" (צילום: אוריאל לוי)
מצפה רמון. "אני אוהבת לגור ביישוב שמצד אחד הוא קטן ומצד שני רב-גוני" (צילום: אוריאל לוי)

"אני מרגישה שהאיזונים הופרו", היא אומרת, "יכולות להיות לכך השלכות על צביון היישוב בעתיד, וטוב שתיעשה חשיבה שעה אחת קודם".

מה את אוהבת במצפה רמון?
"אני אוהבת לגור ביישוב שמצד אחד הוא קטן ומצד שני רב-גוני. יש פה מגוון של קהילות קטנות ומיוחדות: צעירים שמגיעים מסיבות שונות, הקהילה של העבריים. הבדואים שמגיעים לפה והם חלק מאיתנו. אלה קהילות שנפגשות בטוב. זה דבר יפה שמוסיף גיוון למצפה רמון".

מה את מאחלת למדינת ישראל בת ה-75?
"אני מאחלת, אפילו מתפללת, שנצליח להקשיב אחד לשני. שנגיע להסכמות בדרכים מקובלות. לא לכפות אחד על השני. שהרוב לא יקבע למיעוט. שהמיעוט לא ישתמש בכוח או באלימות. שנגיע לשלום בינינו. שנאהב אחד את השני. אני מפחדת שאיבדנו את זה".

יעל נובי במצפה רמון. "המכתש היה חלק מהחיים שלנו" (צילום: אוריאל לוי)
יעל נובי במצפה רמון. "המכתש היה חלק מהחיים שלנו" (צילום: אוריאל לוי)
דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!