את יום ההולדת ה-13 שלהם, בהר הרצל בירושלים, מיכל (שר) בולדווין, אהובה נפתלי-יוקטן, סימה הדרי, יחיעם בלומנזון וחנה גורן אביב לא ישכחו. "אני זוכרת שעמדנו בהר הרצל וממש התרגשתי", נזכרת סימה הדרי, אז שבת, במעמד הדלקת המשואות לרגל יום העצמאות ה-13 של מדינת ישראל. "יש לי פחד קהל נוראי אז כמובן שקולי רעד. איכשהו עמדתי בגבורה במשימה. קראתי את הטקסט, ובסיומו 'ולתפארת מדינת ישראל'. בהחלט הייתי מלאת גאווה.

ועדת הטקס בחרה את מדליקי המשואות מידי שנה על-פי נושא. בשנת ה-י"ג למדינה היו אלה 12 נערים ונערות, כמניין שבטי ישראל, שנולדו ב-ה' באייר תש"ח. כולם חגגו יחד עם המדינה את יום הולדתם, וזכו לתואר 'מבשרי שנת הבר-מצוה׳. הם נבחרו מתוך 36 ילדים שחיו אז בארץ שנולדו עם המדינה, וייצגו פסיפס של ילדי וילדות ישראל: עולים חדשים, ילידי הארץ, מזרחים, אשכנזים, דתיים וחילוניים, מהעיר ומהכפר. 11 מהם חיו בישראל והמשואה ה-12 הודלקה על ידי נציג התפוצות שהגיע במיוחד לכבוד הטקס מארגנטינה.

טקס הדלקת המשואות בשנת 1961 היה רחוק מההפקה הגרנדיוזית שאנחנו מכירים היום. הוא נפתח בהנפת הדגל לקול תרועת חצוצרות ותופים, כשמשמר כבוד של 54 חיילים מדגל את נשקו. הקהל הרב שמילא את כיכר הזיכרון למרגלות קברו של הרצל, עמד על רגליו. היו שם אורחים מרחבי הארץ והעולם. הכיכר כולה עמדה באפלה, פרט לקברו של הרצל ודגל ישראל שהוארו בקרני אור לבנות. בני המצווה כבר ניצבו במקומם, מוכנים לדקלם: "הנני מתכבד להדליק משואה זו בסימן יציאה מאפילה לאור גדול, להגשמת קיבוץ הגלויות ומיזוגן ולתפארת מדינת ישראל".

"עד גיל 12 עיריית ירושלים נתנה לילידי ה' באייר ממתקים"

אהובה נפתלי-יוקטן נולדה בירושלים 45 דקות לאחר קום המדינה. בת 75, אמא ל-4 ילדים ו-3 נכדים, גרה בירושלים. את יום ההולדת היא מציינת בתאריך העברי, עם משפחתה בחגיגות יום העצמאות.

ממש כמו מדינת ישראל, גם לידתה נמהלה בכאב המלחמות והשכול. "נולדתי לתוך המצור בירושלים. הטלטלה של המדינה שזורה בטלטלה של סיפור משפחתי. אבא הלך לשחרר את אמא מבית החולים והציע לאחותה להצטרף אליו. אלא שהיא חששה מההפגזות והחליטה להישאר בבית. כמובן שבירושלים של שנות ה-40 לא היו מקלטים או אמצעי מיגון. דודתי נפגעה מרסיס מפגז שנורה לכיוון ביתה, ונהרגה".

הרגשת שהיתה ממך ציפייה מיוחדת בגלל התאריך הסמלי בו נולדת?
"בני גילי היו כולם ילידי תש"ח. הרגשתי שהיתה ציפייה מהדור שלנו. לא משנה מה היה תאריך הלידה המדויק".

איך התייחסו לתאריך יום ההולדת המיוחד שלך?
"תמיד הייתי מאוד גאה ביום ההולדת שלי. אני יודעת שהיתה לא מעט קינאה. זה היה די דומיננטי. לפני מספר שנים השתתפתי פגישת מחזור והופתעתי לגלות שמה שזכרו ממני זה את יום ההולדת שלי. בתיכון כבר לא כל כך סיפרתי. מעטים מאוד ידעו. רציתי שיראו את האישיות שלי ולא רק את הכותרת. לא התביישתי בזה, חס וחלילה. זה התבלין הכי נפלא שיכולתי לחלום עליו לכל אורך החיים, אבל רציתי שיראו אותי".

זכית לכבוד מיוחד?
"בגיל 10 הוזמנתי לקבלת פנים בבית הנשיא. בגיל 20, כשעוד הייתי בצבא הוזמנתי בפעם השנייה. המפקד שלי ראה אותי ביציאה מהבסיס ולקח אותי בגאווה ובהתרגשות גדולה. השתתפתי בקונגרס ה-20 ביחד עם בן כיתתי שנולד גם הוא באותו התאריך ונשאנו דגל. בשנת ה-60 הוזמנו שוב לבית הנשיא. כמובן שהיתה הדלקת המשואות שהיתה מאוד מרגשת".

מה מקבלים ילדי ה' באייר ליום ההולדת?
"עד גיל 12 עיריית ירושלים נתנה לילידי ה' באייר ממתקים ומידי פעם נתנו סיפרון. בתש"ח נולדו, חוץ ממני, עוד שישה בנים. בכל שנה צירפו למעמד ילדים שנולדו ב-ה' באייר, כך שבשנים שכל שנה החדר התמלא ביותר ויותר ילדים".

מה את זוכרת מטקס הדלקת המשואות?
"הייתה הרבה מאוד התרגשות. התאכסנו במשך שלושה ימים באכסניית הנוער 'בית וגן' בירושלים. בכל ערב הייתה חזרה ובשעות היום לקחו אותנו לטייל בכל מיני אתרים בירושלים. אחד מהמפגשים היה עם ראש העיר טדי קולק. טקס הדלקת המשואות עצמו היה מאוד מרגש. אני לא חושבת שהבנתי אז עד הסוף את המשמעות של זה. מאוד שמחנו, נהנינו, התרגשנו והתפעלנו. בני בני המשפחה שלי ניסו לצלם, אבל זה היה רחוק מידי. עד היום אני מצטערת שאין לי תמונות מהאירוע".

שמרת על קשר עם מדליקי המשואות האחרים?
"בשנות נעוריי הייתי בקשר עם חנה גורן מחיפה. התכתבנו במשך כמה שנים. לאורך התיכון היא באה לירושלים כמה פעמים והתארחה אצלי. נוצר בינינו קשר מיוחד במשך הרבה שנים. עכשיו אנחנו כבר פחות נפגשות, אבל עוד שולחות אחת לשנייה ברכות לחגים".

מה את חושבת כשאת מסתכלת על המדינה היום?
"מאוד כואב ועצוב. יש לי המון ביקורת גם על הימין וגם על השמאל. אני מאוד מקווה שנעבור את התקופה הזאת ושנצליח להמשיך יחד כולם. שיהיה פה יחד כמו שהיה בעבר. אני לא יכולה לומר שאני מהאופטימיים. מאוד מדאיג אותי מה שקורה במדינה. ממש נהייתה פה שנאה תהומית, ואני לא יודעת איך נתגבר על זה אחר כך. אני מקווה שנצליח לאזור את הכוחות שאזרנו במשך 75 שנה ונמשיך קדימה".

"בבית ספר היהודי ביוהנסבורג כולם ידעו שנולדתי ביום העצמאות"

מיכל (שר) בולדווין נולדה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. עלתה לארץ ב-1960. בת 75, גרה בכפר סבא. אמא ל-3 ילדים וסבתא ל-4 נכדים.

"לפני כמה שבועות טלפנתי למשרד ראש הממשלה ושאלתי אם יהיה משהו לכבוד ילידי ה' באייר תש"ח לכבוד שנת ה-75. ענו לי שרק כל 10 שנים עושים משהו. התפלאתי, כי אולי כולנו נמות עד שנת ה-80".

איך התייחסו לתאריך יום ההולדת המיוחד שלך?
"נולדתי ביוהנסבורג והלכתי לבית ספר יהודי. כולם ידעו שנולדתי ביום העצמאות וכל שנה בטקס העלו אותי על הבמה יחד עם עוד מישהי שגם היא נולדה באותו היום. הייתי מביאה עוגה גדולה לחגיגת יום העצמאות ויום ההולדת. תאריך הלידה שלי היה ה'טרייד מארק' שלי. אף פעם לא ניסיתי להסתיר את הגיל שלי מכיוון שגם ככה תמיד כולם ידעו בת כמה אני, בדיוק כמו המדינה. זה היה נחמד. כל החיים חגגתי יום הולדת ביום העצמאות. רק בשנים האחרונות החלטתי לחגוג ב-14 למאי, מכיוון שבארץ כולם כל כך עסוקים ב"על האש" וכל האירועים ביום העצמאות".

זכית לכבוד מיוחד?
"הייתי בבית הנשיא בשנת ה-20, ובשנת ה-50 ה-BBC עשו סרט על ילדי יום העצמאות. יוסי גמזו ז"ל כתב אפילו ספר "בלוריות ברוח" על 20 ילידי ה' באייר. בשנת ה-70 היה אירוע בתל אביב מול היכל העצמאות, עם ראש העיר והנשיא".

מה את זוכרת מטקס הדלקת המשואות?
"עליתי לארץ מדרום אפריקה. היינו בארץ בערך 8 חודשים, היינו עוד מבולבלים, ואיכשהו אני מוצאת את עצמי עומדת על הר הרצל, מדקלמת ומדליקה משואה. אני לא יודעת איך מצאו אותי. אני זוכרת שעמדנו בהר הרצל והדלקתי את המשואה ואמרתי "אני מיכל שר, בת יצחק מדרום אפריקה". האמת היא שרק היום אני מבינה כמה שזה היה מיוחד. זה נכנס לי לתודעה רק עכשיו, אחרי כל השנים האלו".

מה את חושבת כשאת מסתכלת על המדינה היום?
"בעלי נפטר לפני כמה חודשים, ואני בטוחה שאם הוא היה חי היום הוא היה נדהם מהמצב הנוכחי הנוראי. אני אוהבת את המדינה, אני כואבת את הקרע ומקווה שנצליח לאחות אותו. אין לנו ארץ אחרת ואני אוהבת אותה מאוד. יש לנו פה כל כך הרבה יופי וטוב. הייתי רוצה שנצליח לחבר את החלקים ולהתקדם ביחד".

"התגאיתי שהייתה לי הזכות להיוולד ביום כזה, מאידך, הביך אותי להיות בקדמת הבמה"

סימה (שבת) הדרי נולדה בעיר בצרה שבעיראק שעות ספורות לאחר הכרזת המדינה. גדלה בקרית בנימין (קריית אתא). בת 75, אמא ל-3 ילדים וסבתא ל-8 נכדים, גרה בבוסתן הגליל. את יום ההולדת תחגוג עם משפחה וחברים.

הרגשת שהייתה ממך ציפייה מיוחדת בגלל התאריך הסמלי בו נולדת?
"אני לא מתרגשת מיום ההולדת הזה. אני אדם מאוד פרטי. כילדה הייתי די נבוכה. מצד אחד התגאיתי שהייתה לי הזכות להיוולד ביום כזה. מאידך, אז כמו היום, הביך אותי להיות בקדמת הבמה. קצת צניעות לא הזיקה לאף אחד אף פעם. המשפחה שלי הגיעה מעיראק למעברת כפר חסידים. בהתחלה חלקנו אוהל עם משפחה נוספת, ואחר כך השתדרגנו לבדון. לא הייתה לנו וילה בקיסריה. בוססנו בבוץ".

איך התייחסו לתאריך יום ההולדת המיוחד שלך?
"אף פעם לא ממש התייחסו לזה בסביבתי. אנשים לא ממש יודעים מה המשמעות של התאריך הזה. בודדים בלבד יודעים מה זה ה' באייר תש"ח או 14 במאי 1948".

זכית לכבוד מיוחד?
"את המפגש עם הנשיא שז"ר ביום ההולדת ה-20 אני זוכרת. ב-60 שנה למדינה הוזמנתי לאירוע בבית הנשיא ובהפגנתיות לא הסכמי ללכת. לא הסכמתי להשתתף בשואו של אחרים. כבודו של הנשיא פרס במקומו מונח, אבל אני הרגשתי שכל הטקס הזה נועד להאדיר את שמו ולא רציתי להיות שותפה בהצגה. בשביל מה? בשביל לפגוש עוד בני 60 כמוני? מה המטרה של המפגשים האלה. תמיד הייתי נאמנה לעצמי, גם בתור נערה וגם כיום".

מה את זוכרת מטקס הדלקת המשואות?
"נדמה לי שהייתי המשואה השנייה, 'שמעון' אם אני לא טועה. אני זוכרת שעמדנו בטקס וממש התרגשתי. יש לי פחד קהל נוראי אז כמובן שקולי רעד. איכשהו עמדתי בגבורה במשימה. קראתי את הטקסט, 'ולתפארת מדינת ישראל'. בהחלט הייתי מלאת גאווה. לא היתה טלויזיה. הכל היה בשידור רדיופוני. החברים בבית הספר מאוד התרגשו. כשחזרתי הייתי צריכה לספר על זה במסדר הבוקר בבית הספר".

"אני לא יודעת אם אצפה השנה בטקס המשואות. זה שואו ולא יותר מזה. כשאנחנו הדלקנו את המשואות השיא היה כמה זיקוקי די-נור. אני זוכרת שבשבילי, ילדה בת 13 בשנים הראשונות של המדינה, זה היה 'וואו'. זאת גם היתה חווייה. בימים שלפני כל ישנו באכסניה בירושלים. איפה האכסניה הזאת ואיפה המלונות המפוארים שישנים בהם היום? זאת היתה תקופה אחרת לגמרי מהיום. המהירות שבה דוהרים קדימה בימינו כל כך מאיימת ומשחיתה. כל השואו הזה, הניסיון להראות כמה אנחנו גדולים. חשוב לי שנתעסק בדברים החשובים באמת, בדברים אותנטיים ולא בהצגה ובראוותנות. לא מתאים לי הבומבסטיות. אני אוהבת את השקט שלי. אני חיה את חיי כמו שאני אוהבת, לא כמו שמכתיבים לי".

מה את חושבת כשאת מסתכלת על המדינה היום?
"אני מאוד כעוסה על מה שקורה בארץ. אנחנו עושים הרבה למען זה. אני מאוד לא אוהבת את מה שקורה במדינה שלנו. רבים על 'מי ידליק את המשואה'. פעם היה תום. היום אין תום, הכל אינטרסים. לא הכל היה טוב ויש הרבה מה לעשות ולתקן, אבל הבליץ הזה הוא בלתי אפשרי. זה יהרוס את העם והמדינה שלנו. אנחנו כבר בדרך לתהום. מה אנחנו משאירים לילדים ולנכדים? איזו ארץ? איזו מדינה? זה החשש שלי. קשה לי מאוד עם מה שקורה. הפחד מקנן בי עמוק. אני מאחלת לי ולעם ישראל שתהיה לנו מדינה שפויה יותר. אני בטוחה שזה רצון של עוד רבים אחרים".

"השבוע ישבתי עם נכדים שלי והראיתי להם את ההזמנה שקיבלתי להדלקת המשואה"

חנה גורן אביב נולדה בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, "יצאתי לעולם בדיוק בהכרזת המדינה". כיום גורן אביב בת 75, אמא ל-3 ילדים וסבתא ל-10 נכדים בגילאים 24-10. את יום העצמאות חוגגת עם המשפחה בפיקניקים וטיולים. "למרות שתאריך יום ההולדת שלי ברור מאליו, לפעמים אפילו מארגנים לי מסיבת הפתעה".

"במשך הרבה שנים הייתי גננת, והילדים בגן היו חוגגים לי ביום העצמאות. כשנולדו להם ילדים והגיעו לגן שלי, הם המשיכו את המסורת. בכל שנה הם מזכירים, מתקשרים, שולחים פרחים. זאת היתה שמחה אקסטרה".

איך התייחסו לתאריך יום ההולדת המיוחד שלך?
אף פעם לא יכולתי להסתיר את הגיל שלי, אבל לא ראיתי בזה בעיה. להיפך, זאת מבחינתי שמחה, לחגוג עם המדינה ביחד. אבא אמר לי שאנצל כל יום מימי ההולדת: קודם כל ה' באייר, אחר כך 14 במאי, ואם דוחים את יום העצמאות בגלל שבת אז נחגוג שוב, כך שתמיד חגגתי לפחות פעמיים".

מה את זוכרת מטקס הדלקת המשואות?
"הדלקת המשואה הייתה גאווה גדולה. השבוע ישבתי עם נכדים שלי והראיתי להם מסמכים ישנים כמו תעודת הלידה שלי, ההזמנה שקיבלתי להדלקת המשואה. הם היו בהלם. זה היה כבוד גדול".

שמרת על קשר עם מדליקי המשואות האחרים?
"אני בקשר עם אהובה נפתלי מאז אותו השבוע שבילינו בירושלים ועד היום. בתקופת נעורינו היינו נפגשות הרבה. היא באה אלי ואני התארחתי אצלה מידי פעם".

מה את חושבת כשאת מסתכלת על המדינה היום?
עצוב לי לראות מה שקורה. מצד אחד אני רואה מדינה כל כך יפה, פורחת ונהדרת. מהצד השני אני רואה את מה שקורה. ההורים שלנו הגיעו לפה, בנו את המדינה בזיעת אפם. ההורים שלי הגיעו כחלוצים בשנת 1935. אם היו חיים היום ורואים את מה שקורה היה להם עצוב. אני מקווה שכמו שהיה לנו הכוח לבנות ולהיבנות עד היום, נצליח למצוא את הכוחות להתקדם ביחד גם עכשיו. אין לנו ארץ אחרת. אני מאמינה שאולי ייקח קצת זמן, אבל בכל זאת ישתפרו הדברים. יש לנו פה ילדים ונכדים, שאנחנו צריכים לתת להם מקום טוב לגדול בו. יש לנו בשביל מה להילחם כדי שיהיה פה יותר טוב. חייבים, אין לנו ברירה.

יחיעם בלומנזון

יחיעם בלומנזון נולד ברמת גן,  וגדל בשרונה. אביו נהרג בסג'רה כשהיה בן חודשיים. אב ל-4 ילדים וסב ל-6 נכדים. גר במושב שדמות דבורה ומנהל משק עיזים לחלב יחד עם ילדיו.

"אני לא רוצה מסיבות, אבל יש פה חברים קרובים, חקלאים שורשיים שמתקבצים ומציינים. חברים מכל הארץ מתקשרים לברך".

הרגשת שהייתה ממך ציפייה מיוחדת בגלל התאריך הסמלי בו נולדת?
לא יודע אם היו ציפיות. בדבר לילדים היה מדור "היום בו נולדה המדינה נולדנו גם אנו", בעל שבוע פרסמו את סיפורו של ילד אחר. אני זוכר שכמה חיכיתי עד שהופיע הסיפור שלי. בספר של יוסי גמזו על ילדי תש"ח הוא הקדיש חלק לסיפור שלי.

איך התייחסו לתאריך יום ההולדת המיוחד שלך?
"כל השנים זה ליווה אותי. הרבה שנים הייתי מקים אוהל גדול במושב ויחד עם כל החברים היינו עושים על האש וחוגגים. כמובן שהיינו עושים ערבי שירה שאני מאוד אוהב וזה היה משמח מאוד".

מה מקבלים ילדי ה' באייר ליום ההולדת?
"בגלל שהייתי יתום צה"ל, היה מגיע רכב של משרד הביטחון עם מבחר מתנות. אבל מההורים לא קיבלתי משהו מיוחד בגלל יום העצמאות. החברים ידעו תמיד שיש לי יום הולדת והיו עושים שמחה".

מה אתה זוכרת מטקס הדלקת המשואות?
"אני זוכר שהטקס היה מאוד מרשים. הגעתי לירושלים עם אמא שלי ולנו שם במהלך ההכנות והחזרות. השקיעו מאוד בטקס, יחסית לימים ההם".

מה את חושבת כשאת מסתכלת על המדינה היום?
"בשנים האחרונות אני רואה התדרדרות במצבה של המדינה. אני כבר לא כל כך רוצה לחגוג ביום העצמאות. לפעמים אני לא רוצה להיות בארץ ביום העצמאות. קשה לי לומר את זה. אני עדיין הולך לטקסי זיכרון בכל האזור ואפילו הבוקר הנכדים התעקשו שנלך לקבר של אבא שלי בעפולה. הגענו לפני שהתחילה כל הצרמוניה".

"עצוב לי מה שקורה במדינה. אני מקווה שכל מה שהשקענו ובנינו וכל מה שעברנו לא היה לשווא. אני מקווה שיפסקו המריבות וצרות העין ונוכל לחיות פה בטוב".