"מבחינתי המשפט הזה הוא החיים של אילן עכשיו", אומרת רותם בר שלום, שבתה אילן נהרגה באסון מכינת בני ציון בנחל צפית לפני חמש שנים. "אנשים הולכים ועושים טקסים, הנצחות, אנדרטאות, שלטים. אבל מבחינתי ההנצחה, שאני אהיה שם. לשמור על הכבוד של הסיפור הזה, של המוות שלה. אני מרגישה שאם אני לא אהיה שם, זה יהפוך למשהו שולי, טכני ומשפטי. שייזכר רק הפרוטוקול."

מאז האסון, בר-שלום ודורית ברהום, אמה של מעיין שנהרגה גם היא באסון, דורשות צדק לבנותיהן. מעיין ברהום ואילן בר-שלום ז"ל, תלמידות כיתה י"ב מירושלים וראשון לציון, יצאו לטיול גיבוש של המכינה, במהלכו הן ושמונה בני נוער נוספים שהשתתפו בטיול נהרגו מפגיעת שיטפון. הטיול יצא למרות התרעות ידועות על שטפונות באזור.

האמהות בר-שלום וברהום קיוו שהצדק, אפילו חלקי, יתרחש כשראש המכינה יובל כהאן, ומנהל התכנית החינוכית שהוביל את הטיול, אביב ברדיצ'ב, ייקחו אחריות מלאה לאסון. אבל זה לא קרה.

ההרוגות וההרוג באסון השיטפון בנחל צפית: אגם לוי, אילן בר שלום, שני שמיר, צור אלפי, מעיין ברהום, רומי כהן, עדי רענן, אלה אור, יעל סדן וגלי בללי

כאהן וברדיצ'ב סירבו להודות באשמה, ומשפטם, בו הם נאשמים בהמתה בקלות דעת, מתנהל כבר שלוש וחצי שנים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. ברהום ובר שלום היו שם במשך כל התקופה הזו, בלי לפספס דיון אחד. יושבות על הספסלים האחוריים מאחורי האנשים שנאשמים בכך שהובילו למות בנותיהן. לפעמים באולם צפוף, ללא הפרדה בין הצדדים, כך שהתעטשות קלה של צד אחד יכולה לפגוע בכתף האחר. נסיעות של מאות קילומטרים הלוך ושוב, מספר פעמים בשבוע. עשרות עדים ואלפיי שעות עדות באולם בית המשפט המחוזי בבאר שבע.

"פתאום הם, כהאן וברדיצ'ב, הופכים לקורבנות"

בר שלום טוענת שלא נדרשו שנתיים וחצי בהן העידו מיטב המומחים בתחום הטיולים בישראל כדי להבין מה קרה בצהרי 26 באפריל לפני חמש שנים. "זה לא שהיה כל כך קשה להבין את העובדות על מה התרחש בפועל, מה שהיה באמת קשה, והבנו את זה תוך כדי המשפט, הוא התגלות הפרצוף האמיתי של האנשים שהוליכו את הילדים שלנו לתוך האסון. הצביעות, הניתוק המטורף, השקר, הציניות והזילות. זה האופן באיך שהמשפט הזה מתנהל, ואיך שהנאשמים מציגים את עצמם כאילו הם באמת ובתמים לא מבינים את מה שהם עשו. זה מה שזיעזע אותי."

תני דוגמה לזילות הזו.
"כבר חצי שנה הם מגיעים לבית המשפט, ובמשך שבע שעות מתווכחים על עוצמת זרימת המים, איך אפשר להגדיר מה היה הגשם וכמות 'הקיטועים' שנעשו או לא נעשו למסלול לנחל, שימוש בלתי פוסק במושגים כמו אגני ניקוז, אירוע הידרואולוגי של פעם במאה שנה' 'לקחו אותם לשם בכח'.  אני יושבת שם, מצטמקת לתוך עצמי ואומרת לעצמי: 'יא חתיכת בהמות. אתם הרגתם עשרה ילדים, את המשפחות שלהם, וכל מה שאתם עושים במשך עשרות שעות זה להיכנס על  לרזולוציות הטכניות השוליות ביותר, ולהתווכח אחד מול השני על האם היה או לא היה טפטוף של גשם באגם הניקוז?' זה מוציא אותי מדעתי. זה עלוב, צבוע. עד כמה נמוך ושקרן בן אדם יכול להיות?"

הדברים יכלו להיראות אחרת?
"אם האנשים האלו היו מתנהגים בצורה ראויה, אז השבר שאנחנו חווים לצד השבר של האובדן היה נחסך מאתנו. אם היו באים ואומרים ישירות שהם לוקחים אחריות. שהם אשמים וישלמו את המחיר, הייתי אומרת שקיימת איזה הגינות בהיבט הערכי. שהילדה שלי הלכה למקום שהתקבלה בו טעות נוראית בשיקול הדעת, והיא הובילה לתוצאה טראגית, אבל לפחות מי שקיבל את ההחלטה הזו  באמת מבין את זה ומודה בדברים. אבל פה קרה ההיפך הגמור, פתאום הם הקורבנות. מניסיון בעבודה שלי כעובדת סוציאלית, אני יודעת כמה ההכרה הזו בסבל חשובה, וזאת בשביל שיתחיל איזשהו תהליך של שיקום."

"אני מרגישה שאני זו שצריכה לבוא ולהוכיח", אומרת ברהום "אני לא חושב שהורה שכול יכול להשתקם, הוא יכול איכשהו להתמודד. אבל איך מצפים ממני לעשות איזושהי התמודדות בריאה ונורמטיבית שאף אחד לא מכיר בפגיעה שלי? זה שבר ענק."

אביב ברדיצ'ב בדיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (צילום: דוד טברסקי)

דיוני המשפט כללו שחזורים פרטניים לרזולציות הקטנות ביותר, שנייה אחרי שנייה, סנטימטר לסנטימטר, באינספור תיאורים של הרגעים האחרונים לחיי בנותיהן. כאהן וברדיצ'ב מסרבים בתוקף לקחת אחריות על שקרה, ובאמצעות עורכי דינם מהבכירים בישראל (אורי קורב וציון אמיר) מנסים להטיל אותה על כל גורם אחר שהיה קשור בצורה כלשהי לטיול, במה שנראה כניסיון להוציא אותם כמה שפחות אשמים שניתן ובלי נקיפות מצפון מיותרות. זו בדיוק הסיבה שבר שלום, ברהום והורים נוספים, היו שם.

"אנחנו, החיים, יכולים להיאבק"

בר שלום, יחד עם אביה של אילן, אוריאל, מנהלים את המאבק הרחב ביותר שניתן מול כל מי שהם רואים בו אחראים לסיפור. הם נאבקו נגד פתיחתה המחודשת של המכינה; מול משרדי הממשלה שכפרו באחריותם, מול המכינות וראשיהם שהתנערו במהרה מכאהן, שרק ערב לפני היה בשר מבשרם, ומבחינת שניהם, הם ימשיכו גם אחרי גזרי הדין וכל העתירות.

"אנחנו החיים, שזה אבסורד להשתמש במילה הזו 'חיים', כי מי מאתנו ההורים חי בכלל, יכולים להיאבק", אומרת בר שלום, "אני אלך למשפט הנזיקי, אני אכתוב פוסטים, אלך לתקשורת. אני אעשה להם את המוות. אוריאל, אבא של אילן, אומר את זה במדויק: אנחנו נהיה הזבוב המטריד שלא יפסיק להציק להם".

כמו בר-שלום, דורית ברהום לא פספסה דיון אחד מאז שהוא החל. בלילות לפני הדיונים היא לא ישנה. לא פעם, כחלק מאסטרטגיה שנועדה להאריך את הדיונים עד אין קץ, עורכי הדין של הנאשמים מבטלים דיונים ברגע האחרון והיא מוצאת את עצמה עושה פרסה בצומת הנגב חזרה הביתה לירושלים, מבינה שהמשפט התארך בעוד שבוע, בעוד חודש בעוד פגרה, דבר שקורה בממוצע פעם ב4-5 דיונים.

מעיין ברהום ואילן בר שלום ז"ל, שנספו באסון מכינת בני ציון בנחל צפית (צילומים: באדיבות המשפחות)

"אני המשכתי לנסוע, כי אני צריכה לראות בעיניי ולשמוע באוזניי את הפער בין מה שהם אומרים שהם עשו, למה שאני יודעת שלא עשו", אומרת ברהום, "אני לא יכולה להסתפק בכמה שורות בכתבה שבה מצטטים את מה שהם אומרים בתחילת המשפט עבור התקשורת, 'שליבם עם המשפחות', בשביל כותרת. זה מביא אותי לדופק 200 ברגע."

"במשך הרבה זמן אמור לנו: ליבנו איתכם, ליבנו איתכם. אבל כשזה הגיע לליווי טיפולי, קיבלנו ליווי לשנה בלבד", אומרת ברהום, "אני צריכה טיפול לכל חיי – הבת היחידה, המוכשרת והמקסימה שלי נלקחה. אני מחפשת כל בוקר מחדש סיבה לא לקפוץ מחלון הקומה ה-15 של הבניין שלי, לכן הדבר האחרון היחיד שנותר לי להאמין בו זו מערכת המשפט. לא המדינה, לא המערכות, בטח לא משרד החינוך ומנהיגי המכינות. אני לא יודעת מה תהיה התוצאה שלו, ולפעמים אני חרדה מהתוצאות."

'המתה' או 'גרימת מוות ברשלנות'

מזה חמש שנים פוגשים בני המשפחה בשאלה: למה המשפט נמשך כל כך הרבה זמן? עצם אורכו נתפס, בצדק רב, בקרב רבים שזוכרים את האירוע כעוול בפני עצמו. כמין שחיתות מוסרית שפשעה בכל. אך פרט לעדים הרבים והעבודה הקשה שעורכי הדין של הנאשמים עושים כדי להאריך את קצב הדיונים עד אין קץ, לכתב האישום עצמו יש משמעות רבה בהתמשכות הדיונים.

מידת חומרתה של העבירה בה ראשי המכינה מואשמים היא 'המתה בקלות דעה' ממקמת אותה באמצע בין גרימת מוות ברשלנות להריגה. אין לה כמעט תקדימים, ועל המעטים שיש חתום השופט שדן במשפט אסון המכינה, יובל ליבדרו. בפסיקה דין תקדימית מספטמבר האחרון הוא מצא אשם באישום הזה בדיוק את מארגן מסיבת הטבע ליאון בגיו, שהיה אחראי על מסיבה בה מתה החיילת טוהר דוד ב2017. על הקו משפטי האפור הדק הזה, מנסים עורכי הדין לעשות הכל כדי להוריד את מידת חומרם של האשמים; כובד העונש שייגזר יהיה חשוב, אך לא פחות מכך גם האמירה של מה שקרה – המילה שתינתן בכותרת הפרשה "המתה" או "גרימה" תצרוב את חותמו של האסון לעשורים קדימה.

"אנחנו ראינו שבשביל להוריד את חומרת העבירה מותר הכול. אין שם שום בושה. שום הבעת חרטה", אומרת ברהום להתנהלות של הנאשמים בבית המשפט, שהקו שהוביל אותה הוא התנערות מאחריות לבחירה ולמשקל ההחלטה של כל אחד מהנאשמים. כל העדים בחקירה נשאלו מאות שאלות, רובן על פרטים שוליים, במטרה לערער את אמינותם ואת טענתם שהתריעו על סכנה ברורה ומיידית. בצד השני, הנאשמים עצמם טענו שמכלל הידע שהחזיקו, אי אפשר להבין שפעלו באופן סיכוני, ולא היה ניתן למנוע את האסון.

יובל כאהן, מנהל המכינה הקדם צבאית בני ציון בזמן אסון נחל צפית, מגיע לדיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (צילום: פלאש90)

"כהאן יושב שם במשך עשרות שעות, ומספר כמה הוא מנהיג ומחנך ומוביל, ותוך כדי מתיש את כולם", אומרת ברהום, "מה זה רלוונטי בכלל כל הישגי הקריירה שאתה מקריא באולם בפני כולם? אתה מציג את כל זה כדי להוריד לעצמך את מספר השנים בכלא?"

"המשפט שהכי הרג אותי היה של אביב, כשאמר שהוא פעל לפי ההוראות", מוסיפה בר-שלום, "זה מדהים אותי שישראלי מוציא כזה משפט מהפה שלו, ובהקשר כזה מזעזע. ועוד אדם שמתיימר להיקרא 'איש חינוך'."

"ביום שהם ייכנסו לכלא, אני אתחיל לנשום"

בתחילת מרץ הסתיים שלב העדויות, ועד סוף השנה בית המשפט ימסור את הכרעת הדין שלו. בר-שלום וברהום לא מאמינות שיהיה זיכוי, אך עורכי הדין שלהם, וגם הניסיון שצברו בעול כורחם בשנים האחרונות, לימדו אותם לא לפתח ציפיות, גם כשמדובר באירוע הכי לא צודק, שכה רבים מבקשים בעבורו צדק, הסיכוי שהשופט יפסוק באישום מקל יותר קיימת ואפשרית.

"ביום שהם ייכנסו לכלא, אני אתחיל לנשום", אומרת ברהום, "חיים לא יהיו לי, אבל אני ארגיש שיש לי הקלה, הכי קשה לי זו התקופה הזו עכשיו. האסון קרה חמישה ימים אחרי יום העצמאות, יום הזיכרון הוא יום כל כך טעון אצלנו, אבל בבית ספר שבו למדה מעיין לא מזכירים את השם שלה. למה? כי היא לא חיילת שנהרגה או התאבדה ולא נפגעת בפיגוע. אנחנו לא מוכרים, לא שייכים לכלום. וההרגשה של להיות לבד, שוב, בימים האלו, קשה לי מאוד, ומעסיקה אותי מאוד."

"יש הקלה מסוימת להפסיק לנסוע לשם", אומרת בר-שלום, "להפסיק לעבור ליד סורוקה, לא להיות באקלים המדברי. לא לראות או לשמוע את האנשים הללו. אני לחלוטין יכולה להבין את המשפחות האחרות שלא באות, למרות שזה מבאס אותי שהן לא באות. אני מבינה שאנשים ירצו לשמור על עצמם, וכל פעם כשאני יוצאת משם, אני מבינה שוב גם ממה הם נשמרים. אבל זו לא באמת הקלה, כי אני צריכה שפסק הדין יגיע. שיהיה איזשהו צדק."