הסיבה המרכזית לירידה בכוח הקנייה של העובדים בישראל היא השחיקה בשכר- ולא עליית מחיר מוצרי הצריכה, כך לפי מחקר שפרסם אתמול (ראשון) פורום ארלוזורוב.
לפי המחקר בעשורים האחרונים התאפיינו בירידה מתמשכת בכוח הקניה של העובדים הישראלים בהשוואה לעובדים במדינות מפותחות אחרות. בעוד שבשנת 2001 היה כוח הקניה של העובדים בישראל נמוך ב-10.8% לעומת ממוצע ה-OECD, בשנת 2019 התרחב הפער ל-28.1%. בניגוד לתפיסה שטוענת שהמחירים הגבוהים בישראל הם הגורם הבלעדי ליוקר המחיה, מראה המחקר כי המחירים היחסיים בישראל דווקא השתפרו בעשורים האחרונים והקלו על יוקר המחיה. המסקנה העולה מהמחקר היא שעל מנת להקל את נטל יוקר המחיה הגבוה בישראל, המדיניות הממשלתית צריכה לפעול להעלאת פריון העבודה ולהעלאת השכר לכל העובדים, ולא להסתפק רק בפתיחת שווקי המוצרים לתחרות.
החוקר עידו לן, שערך את המחקר, הדגיש כי יוקר המחיה עולה בשנים האחרונות באופן עקבי כאחד הנושאים המטרידים ביותר את הציבור הישראלי, אלא שחסרה הגדרה מחקרית ברורה למדידתו. על אף שבשיח הפופלרי נהוג להשוות רק בין המחירים בישראל למחירים המקבילים בחו"ל בתור מדד ליוקר המחיה, מחירי המוצרים לבדם אינם מעידים על כוח הקניה הריאלי של העובדים בישראל. המחקר הנוכחי, מבקש לבחון את יוקר המחיה תוך התייחסות הן לשינויים במחירים היחסיים והן בהכנסה היחסית של העובדים – כלומר לבחון את יוקר המחיה בהתאם לשינויים בכוח הקניה היחסי של העובדים על פני מספר עשורים ובהשוואה ליתר המדינות המפותחות (25 מדינות OECD לגביהן היו הנתונים).
לדבריו, בעוד שבשנים 2001-1995 חלה עליה משמעותית בכוח הקניה היחסי של השכר בישראל, שנים 2002-2014 התאפיינו בירידה משמעותית, ומאז שנת 2014 חל שיפור קל ביוקר המחיה. סך הכל התאפיינו שני העשורים האחרונים בירידה של כ-19.4% בכוח הקנייה היחסי של השכר בישראל. השכר השעתי הממוצע בישראל, במונחי כוח קניה, נמוך כאמור ב-28.1% לעומת ממוצע ה-OECD.
בהשוואה לממוצע המדינות הדומות לנו בגודל אוכלוסייתן (מדינות הסמן: שוודיה, דנמרק, הולנד, אוסטריה, שוויץ ופינלנד) נמוך השכר הממוצע בישראל במונחי כוח קניה ב-46.5%. הוא נמוך ב-9% מהשכר הריאלי הממוצע במדינות דרום אירופה (איטליה, ספרד, פורטוגל ויוון) שנפגעו באופן חריף במשבר הפיננסי העולמי ב-2008 והבעלות תוצר לנפש דומה לישראל.
המחקר מעלה כי בתחום הדיור החשמל והמים, כוח הקנייה של השכר בישראל נמוך ב-39.9% מהממוצע ב-OECD והוא נמוך ב-30.2% במונחי מזון ומשקאות. בסך הכל, מעל 50% מהפער בכוח הקנייה של השכר בישראל הוא תוצאה של כוח הקנייה הנמוך של שירותי דיור ומוצרי מזון. ניתוח המגמות מלמד כי בין השנים 2017-2005 חל שיפור בכוח הקניה של השכר בישראל במונחי תחבורה, מסעדות ותקשורת, אך ירידה משמעותית כאמור במונחי מזון, דיור, חשמל ומים.
ניתוח הגורמים לירידה בכוח הקנייה בשני העשורים האחרונים מעלה כי היא מוסברת בעיקר בעקבות ירידה בשכר היחסי בישראל, שמורכבת מירידה של 25.6% בפריון העבודה היחסי ושל 4.3% בחלק העובדים בתוצר. באופן מפתיע, דווקא המחירים היחסיים של מוצרי הצריכה בישראל השתפרו ב-11.5%, בהשוואה למחירים היחסיים בממוצע מדינות ה-OECD. כלומר, המחירים היחסיים תרמו לבלימת יוקר המחיה.
בעוד שבשנות ה-90 היה פריון העבודה הממוצע בישראל גבוה מפריון העבודה הממוצע ב-OECD, כיום הוא נמוך משמעותית מהממוצע. בעוד שבשנת 2001 עמד הפריון היחסי של ישראל על רמה של 3.2% מעל הפריון הממוצע ב-OECD, בשנת 2010 ירד לשפל של 21.4% מתחת לממוצע ומאז נותר פחות או יותר יציב. בשנת 2019 עמד על 23.2% פחות מהממוצע.
הירידה ברמת הפריון היחסי בולטת במיוחד לעומת היציבות היחסית של מדינות דרום אירופה, שעל אף שנקודת ההתחלה שלהן הייתה נמוכה משל ישראל, ובשונה מישראל הן נפגעו קשות מהמשבר הפיננסי העולמי וממשבר החוב האירופי (2010-2008), הפריון השעתי בהן גבוה יותר מהפריון השעתי בישראל נכון לשנת 2019. בין הגורמים לירידה בפריון העבודה על פי מחקרים שונים – תת-השקעה במוצרי הון פיזי, פערי מיומנויות עובדים (הון אנושי), ריכוזיות גבוהה, חסמים רגולטוריים ושבוע העבודה בישראל שהוא מהארוכים ב-OECD.
"המסקנה המרכזית מהמחקר היא שמדיניות שמטרתה לטפל ביוקר המחיה בישראל צריכה להתייחס באופן הוליסטי לשני צדדי המטבע, צד ההכנסות וצד ההוצאות, על מנת להפחית את יוקר המחיה" סיכם לן את תוצאות המחקר. "מאז מחאת 2011 ממשלות ישראל העבירו סדרה של רפורמות שמטרתן הייתה להקל על נטל יוקר המחייה בישראל, אך, כפי שעולה ממחקר זה, ההצלחה שלהן הייתה חלקית בלבד בהעלאת כוח הקנייה של השכר. לדעתנו, ייתכן כי אחת הסיבות להצלחה המוגבלת של הרפורמות היא מיקוד יתר בצעדים שמטרתם להוזיל מחירים שונים, וחוסר מיקוד בצעדים שמטרתם להעלות את פריון העבודה ואת כוח המיקוח של העובדים מול המעסיקים".
