המופע Arénas של הזמרת והשחקנית נטע אלקיים יפתח היום (רביעי) את פסטיבל הווּיֵה – הפסטיבל לתרבות ערבית עכשווית בתיאטרון יפו. אלקיים, יוצרת למעלה מעשור מוזיקה צפון אפריקאית בהשראת השורשים המרוקאים שלה, יצרה את המופע שמקורו בהקלטות נדירות של נשים במחנה המעבר שהמופע נושא את שמו, עם לחנים שהוסיפו היא ובן זוגה לחיים וליצירה עמית חי כהן.

"זאת מין התעוררות מאוחרת לגלות את השפה ולחדש את השפה של סבתא שלי ולהחזיר אותה לחיים שלי כישראלית, אבל בעיקר כצבע בפלטה", היא אומרת. "אני רוצה ליצור את המוזיקה שלי עם ההשראות הג'אזיות, הפופיות ולעשות עם זה משהו חדש".

נטע אלקיים (42) היא זוכת פרס אקו"ם ופרס סמי מיכאל לשוויון ולצדק חברתי, והייתה מועמדת ב-2019 לפרס אופיר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר על תפקידה הראשי בסרט המוזיקלי ”מאמי“.

"אין לי שום סיכוי לחקות את העבר"

אלקיים עוסקת רבות בזהות המרוקאית במרחב הישראלי ובוחנת את היכולת לחבר בין מוזיקה עכשיווית למרוקאית. "אני קוראת למופע הזה אלקטרו-אטלס", היא אומרת. "המופע נוגע בחומרים יותר מופשטים בחברה המרוקאית, מוזיקה של נשים שהייתה חלק מהחיים, מריטואלים, מעגלי החיים. את הבסיס למופע לקחתי מהקלטות ארכיוניות שנעשו במחנה ארנס במרסיי, מחנה מעבר בין שם לפה".

מחנה ארֵנַס היה מחנה מעבר שפעל במרסיי בשנים 1944–1966. במחנה עברו שבויי מלחמה צ'כים, יוגוסלבים וסובייטים, יהודים ניצולי שואה, ובהמשך מהגרים מאלג'יריה, מהודו-סין הצרפתית, ויהודים מצפון אפריקה. בסך הכל עברו במחנה כחצי מיליון עולים לישראל, שהיוו כרבע מאוכלוסיית המדינה בשנת 1965.

איך הגעת לבסס מופע על המחנה?
"הוזמנתי לסדנא בספריה הלאומית ונכנסתי לארכיון האור-קולי, חיפשתי דברים שקשורים לשורשים שלי, הקלטות של נשים יהודיות מהמחוזות מהן הגיעו הסבתות שלי. הגעתי לארכיון שאותו הקליט ישככר בן עמי ב-1965 במחנה ארנס. שמעתי המון קטעים מדהימים עם הנשים במחנה ועם העולים וזה מאוד מאוד ריגש אותי, הקפסולה בזמן שנלכדה שם. עד היום אני מבכה את האובדן של מלא דברים בתרבות שלא נשארו. ארנס הפך בשבילי לסמל לתחנה אחרונה של תרבות בת אלף שנים".

אלקיים לקחה משפטים וקטעים של נשים ששרו קטעים מתוך טקסים וריטואלים ויצרה מהם שירים חדשים עם לחנים חדשים וביססה עליהם את המופע. "תודה לאל שנשאר מזה משהו, ברגע שגיליתי את הדבר הזה הוא התחיל להשפיע עלי. חיפשתי אמצעי להעביר לקהל את התחושה של השבט שלי שכבר לא יהיה לי לעולם. עמית סמפל את הקול שלי לתוך המקלדת ויצרנו תחושה של שבט של אישה אחת. יש הרבה קטעים במופע שהם רפיטטיבים ובעצם זה ניסיון שלי לחבר להוויה הקיומית הזאת שגיליתי בחומרים האלה".

את לוקחת את האותנטיות הזאת ועושה לה פירוש מודרני.
"אין לי שום סיכוי לחקות את העבר, לא מנסה ולא רוצה לשמר אותו. זה לא התפקיד שלי. בעיניי מוזיקה ויצירה היא בדיוק הפוך ממוזיאון ושימור. החובה שלי לקחת את זה לחיים שלי, לגרגר את זה ולעשות את זה בדרך שלי. אני לא יכולה להיות הם וליצור באותו אקלים תרבותי. אני מקשיבה לג'אז ופופ ורוק, אני מנסה להכניס את כל מי שאני לתוך הדבר הזה ולהשתמש בו כעוד צבע על הפאלטה ולהשתמש בו כערך חדש. זה ערך חדש".

"אני לא שגרירה, אני פשוט מביאה את מי שאני"

אלקיים עוברת תהליך ארוך שנים לגבי הזהות המרוקאית שלה, ובחודש האחרון היא קיבלה תעודת זהות מרוקאית. "אני כל הזמן מופיעה במרוקו. אני על נמצאת הרבה על הציר, מופיעה בפסטיבלי מוזיקה גדולים וגם במקומות קטנים".

איך החיבור שלך עם הפסטיבל של תיאטרון יפו?
"אני שרה בערבית, אין מה להכחיש, השפה המרוקאית בנויה מ-80% ערבית ועוד השפעות של להג יהודי והשפות האמזיגית, הברברית והשלוחית של התושבים המקוריים של צפון אפריקה. זאת הייתה השפה הראשונה של סבתא שלי מצד אבא, כשהיא עברה לעיר גדולה יותר היא למדה ערבית. אי אפשר להגיד שזה 100 אחוז ערבית אבל היא מאוד ערבית".

"התרבות המרוקאית לימדה אותי להיות עם ראש פתוח ולא לפחד מהשפעות חיצוניות. כשמגיעים למרוקו רואים את ההשפעות הצרפתיות, הספרדיות ואני מביאה את זה לבמה, דווקא בפסטיבל לתרבות ערבית, כי שם אפשר לדבר על מורכבות".

מהביקורים הרבים שלך במרוקו, מה ניתן לקחת משם לישראל?
"כשהם מסתכלים עליי הם רואים יותר את הצד המרוקאי, אני אישית בן אדם שפחות מתחבר לקטע הלאומי, פחות נושאת על עצמי דגלים, יותר אוהבת סיפורים קטנים ואני שמחה לראות שהרבה אנשים מתחברים לזה. אני רואה אנשים שמעולם לא נתקלו בפרסונה ישראלית וזה שאני מרוקאית ודוברת את השפה נוצר חיבור מידי ואני יכולה לספר להם ולתווך להם מה החגים שלנו ואיך החיים פה. אני לא שגרירה, אני פשוט מביאה את מי שאני. החיבור הוא די קורה אוטומטי כי יש גם הרבה מכנים משותפים".

נטע אלקיים (צילום: עידו כהן)

"אני שומעת גם מחברים שפחות מורגש במרוקו הפחד. הם מאוד סולידריים, גם איתנו וגם עם הצד הפלסטיני, יש שם סוג של הכלה ויכולת להבין את המורכבות והם לא בהכרח מזדהים עם איזו מדיניות של מלחמה. הם רוצים שלום, יש את העניין של הקשבה והבנה של ההיסטוריה. הם יודעים שיש בישראל מעל מיליון מרוקאים ומנסים להיות קשובים. אני מקשיבה לכולם ולא רוצה לבחור צד, אני רוצה להיות בצד של הטוב, הצדק והיושר. להביא מסר של חיבור וגשר ולא חס ושלום לסנגר על פשעים או עוולות. להרבות בטוב, בחיבור ובקשר".

את עוסקת הרבה במילים ושפה, מה היא המשמעות שלה עבורנו מבחינתך?
"לצערי אנחנו באים ממדינה שלא יוצרת קשר כדי לחבר אותנו לסביבה שלנו, ובכלל לשפות ולתרבויות. עם השנים אני מרגישה שיש יותר פחד שנהיה יותר כמו ביתו של אברהם אבינו האמיתי שיהיה פתוח ל-4 רוחות השמים".

היא מספרת איך היא רואה את היהדות והקשר שלה לשפות שבמרחב הישראלי. "יהדות פשוטה שפותחת דלת ולא בונה חומות ומחסומים. מחסום של שפה זה דבר נוראי. להיות במקום שאתה לא מבין את השפה שהשכן מדבר בה. למדתי לבדי ערבית וגילית עולם אחר, והתחלתי לפקפק במלא בסיסים שגולדנו עליהם פה. אני מאוד מתרגשת מההופעה, זה יהיה מאוד נחמד לראות קהל יפואי, מקומי ולדבר בערבית שלי ולהתחבר דרכה למקום שאני חיה בו היום".

פסטיבל הווּיֵה מתקיים זו השנה השמינית. השנה יפעל הפסטיבל בתיאטרון יפו בין התאריכים 6-3 במאי ובנוסף להצגה של אלקיים, יעלה אירוע ספוקן וורד וסטנד אפ של תאמר נאפר ונועם שוסטר אליאסי, קריאה מבוימת של מחזה סורי, ותערוכה מיוחדת המוקדשת למאבק הפמיניסטי של נשים פלסטיניות.