הכנס השנתי של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה מתקיים באופן סימבולי בישראל פעם בארבע שנים. אף שמדובר באירוע משמעותי עבור הממסד היהודי בארצות הברית, עבור הישראלים מדובר באירוע שולי ביותר. לא כך היה השנה. שבועות לפני פתיחת הכנס, החלה לרוץ בקבוצות של המחאה נגד הרפורמה המשפטית ההודעה הבאה: "בואו נראה ביחד לאחינו ואחיותינו מיהדות אמריקה את עוצמת המאבק על הדמוקרטיה הישראלית". מארגני המחאה החליטו שיהודי ארצות הברית לא יוכלו להמשיך לצפות במתרחש מהצד, והביאו את המחלוקת של החברה הישראלית היישר לפתחם.

הכנס, שתוכנן השנה במקביל לחגיגות ה-75 של ישראל, אמור היה להיות נקודת שיא של חגיגה משותפת ולא של מחלוקת. ההבנה שהשנה לא יהיה כנס "רגיל" התקבל באופן מעורב אצל הקהילות. חלק בירכו על כך וראו בזה סמל לרלוונטיות ואישור להתבטא נגד הרפורמה. אחרים ביקשו לשמור על האווירה הניטרלית, והיו אפילו משלחות שצמצמו השתתפות.

למרות המתח הרב, הכנס התקיים כמתוכנן בחודש שעבר עם מספר שיא של משתתפים. ראש הממשלה בנימין נתניהו ביטל כצפוי את נאומו באירוע הפתיחה, אך זה לא מנע ממארגני המחאה לערוך הפגנה של אלפים בכניסה לגני התערוכה, עם דגלי ישראל לצד דגלי ארצות הברית. הניגוד בין רעש המוחים בחוץ לבין האווירה המעונבת בפנים עורר מבוכה והתרגשות. חברי הוועד המנהל של הפדרציות ניסו להלך בין הטיפות בנאומיהם. רק גו'לי פלאט, יו"ר ארגון הפדרציות, העבירה מסר ברור לקול תשואות: "למפגינים בחוץ שמבטאים את זכותם הדמוקרטית, אנחנו רואים אתכם, שומעים אתכם, ומלאים בהשראה מהאהבה שלכם לישראל".

למעט אירועים מינוריים (כמו מהומה בפאנל בהשתתפות ח"כ שמחה רוטמן), הכנס עבר בשלום, אך מסמן קו פרשת מים ביחסים המורכבים ממילא בין ישראל לבין התפוצה היהודית הגדולה בעולם.

מאז תחילת המחאה, יהדות ארצות הברית נמצאת במבוכה גדולה. הממסד היהודי רגיל להדהד את המסרים מישראל ולעמוד לצדה כמעט בכל נושא. למרות נקודות מחלוקת, כמו סביב הסכסוך או נושאי דת ומדינה, הייתה תמיד הנחה בסיסית שאפשרה את המשך היחסים הקרובים – היותה של ישראל מדינה דמוקרטית משגשגת. אך המהפכה המשפטית מציבה אתגר גדול מכיוון שלא מדובר בסוגיה ביטחונית חיצונית (שאותה קשה לשפוט), אלא תהליך שישראל עושה לעצמה ומערערת את היסוד הכי בסיסי למערכת היחסים בין המדינות – הערכים הדמוקרטיים המשותפים.

אל מול המשבר בישראל הממסד היהודי מתחלק לשניים: אלו שרוצים להמשיך בעסקים כרגיל וממשיכים להדהד מסרים עמומים של תמיכה בהליך הדמוקרטי, לעומת ארגונים שבוחרים "להיכנס לתוך האירוע" ומבינים שמערכת היחסים עם ישראל לא תחזור להיות כמו שהיא. בתחילת החודש יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד ביקר בארצות הברית, נפגש עם ראשי הקהילה היהודית ופנה ליושבים בחדר: "זה לא הזמן להיות ניטרליים, משום שזה אחד מהרגעים החשובים בהיסטוריה של מדינת ישראל. עליכם להביע עמדה". משיחות שלי עם אנשים שהיו בחדר, ניכר שחלק מהמשתתפים נעו באי נוחות מול דרישתו של לפיד, בעוד אחרים הרגישו שהם סוף-סוף מקבלים אישור רשמי להשמיע קול.

"האם הדמוקרטיה תשרוד בישראל? כרגע זה בכלל לא בטוח"

בעבר, יהדות ארצות הברית לא הייתה יכולה לעמוד בדרישה כזו. ב-1992 קיים ראש הממשלה הטרי יצחק רבין ביקור בארצות הברית, ובמפגש הראשון של רבין עם יהדות ארצות הברית הטיח טענות קשות בארגון הלובי איפא"ק על כך שהם משרתים את מדיניות הליכוד ולא מגייסים עבור ישראל "אפילו סנט אחד". בכנס ועידת הנשיאים, יוסי ביילין הודיע שמדינת ישראל מבקשת לקיים דיון חופשי ופתוח עם יהדות ארצות הברית. "אנחנו רוצים שלא תסכימו איתנו", אמר לקהל הכנס. רות' פופקין, הנשיאה לשעבר של ארגון הדסה, הגיבה: "איננו מסוגלים לעשות זאת. התפקיד שלנו כאן הוא להגן עליכם".

יהדות ארצות הברית של שנות ה-90 עוד לא הייתה בשלה למערכת יחסים עם ישראל שכללה השמעת עמדות שונות וויכוחים פומביים. מאז קום המדינה, ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל הייתה הכלי האפקטיבי ביותר לחיזוק הזהות היהודית בארצות הברית. האתגר הגדול של יהדות ארצות הברית תמיד היה לשמור על הזהות היהודית בלי להתבדל, ולאמץ את הזהות האמריקאית בלי להתבולל. התמיכה בישראל היוותה את הגשר המושלם בין הזהויות.

אך מאז הרבה השתנה, וישראל הפכה מהגורם המאחד של יהדות ארצות הברית לגורם המפלג. למרות שחיקת מעמדה של ישראל, רוב הממסד היהודי סירב להכיר במציאות, וניסה למצוא דרכים להמשיך "לקרב את יהדות ארצות הברית לישראל" ו"לצמצם את הפער". זאת מתוך חוסר הבנה שאין פער שצריך לצמצם, אלא מערכת יחסים שצריך לשנות.

גם התומכים הגדולים של ישראל מתחילים להבין שאנחנו בנקודת אל-חזור. ג'רי נדלר, חבר הקונגרס היהודי היחידי מניו יורק, אמר השבוע בשיחה של מחוקקים יהודים בוושינגטון: "ישראל תמיד הייתה דמוקרטיה ועמדה מול אתגרים רבים. כעת היא ניצבת מול האתגר הכי גדול שלה והוא פנימי. האם הדמוקרטיה תשרוד בישראל? כרגע זה בכלל לא בטוח".

המשבר הפנימי של החברה הישראלית מערער באופן סופי את מערכת היחסים המקובלת עם התפוצות. יש חשש כי רבים בקרב יהדות ארצות הברית יבקשו "להתנתק" מישראל מכיוון שעם אובדן אופייה הדמוקרטי, היא תחדל סופית מתפקידה כגורם המאחד של הקהילה היהודית.

לכן יש לנצל את המשבר כדי לעצב מחדש את מערכת היחסים ולא לפעול לשמר את הקיים. זו הדרך היחידה להבטיח שימשיך להתקיים קשר משמעותי בין שני חלקי העם היהודי. יהודי ארצות הברית יצטרכו להחליט אם הם מוכנים להיפרד מהדימוי הפנטזיונרי שיש להם על ישראל ולפתח נרטיב עצמאי וחזק. שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם נמצאות בצומת זהותי פנימי עמוק. כמו במערכת יחסים זוגית, רק אם כל צד יברר את זהותו בפני עצמו, אפשר יהיה לדמיין עתיד משותף ומשגשג עבור כלל העם היהודי.