"הוא היה התקווה של המשפחה", מספר אחמד אבו עמאד מחמיד, מורו וחברו הקרוב של מוחמד בכּר קאעוד ג'בארין, שליח וולט שנהרג בשבוע שעבר בתאונה בתל אביב. הוא מספר על ילד גאון מבית קשה יום באום אל-פחם שחלם לבנות למשפחתו בית, על גבר עדין ומנומס שכיבד את כולם ורצה שלום, על הרצון להשתלב והאהבה לישראל ולשפה העברית ועל בחור צעיר, בן 23 בלבד, שיצא בבוקר לעבודה – ולא חזר.
"כבר כשקיבלתי אותו בכיתה י', היה ברור לי מיד שהוא מיוחד. נער שיש לו ידע מאוד נרחב בכל דבר, שלא ברור מאיפה הוא רכש אותו", מספר אחמד אבו עמאד מחמיד, שהיה במשך שלוש שנים המורה של מוחמד בכּר קאעוד ג'בארין בבית הספר המקיף עין ג'ראר (אלתסאמח) שבאום אל-פחם, וכיום מנהל את התיכון הטכנולוגי בג'סר א-זרקא. "כל המורות והמורים שלימדו אותו, גם לפני הרבה שנים, זוכרים אותו טוב וכואבים מאוד את לכתו".
לפני שבוע בלבד, קאעוד בן ה-23 נפגע מרכב בצומת הרחובות איינשטיין ונמיר בצפון תל אביב, בעת שרכב על האופנוע שלו במסגרת עבודתו כשליח בוולט, ונפצע אנושות. הוא פונה במצב קשה לבית החולים איכילוב עם חבלות ראש, ובהמשך נקבע מותו. קאעוד הניח אחריו שני הורים, אח גדול ואחות קטנה, וחברים ומכרים רבים.
"היינו קוראים לו 'עַבֵקַַָרֶי', גאון"
מחמיד מספר על ילד סקרן מאוד שלמד המון בעצמו, בעל ידע רב באנגלית, היסטוריה, אזרחות, ואוריינטציה פוליטית מדהימה, שהיה במגמת ביולוגיה 5 יחידות, כימיה 5 יחידות, אנגלית ועברית 5 יחידות, וסיים בגרות בהצטיינות.
"היינו קוראים לו 'עַבֵקַַָרֶי', גאון", מספר מחמיד. "כשההורים שלו היו באים לקבל את הציונים השנתיים שלו, הייתי אומר להם שהוא יגיע רחוק מאוד. הם תמיד היו גאים, לא האמינו שהילד שלהם קיבל כזו תעודה. והוא היה מקבל אותה בקלות, הוא לא היה צריך להתאמץ".
קאעוד אומנם סיים את התיכון לפני חמש שנים, אבל עם השנים התפתח בינו לבין מחמיד קשר מיוחד. "הייתי סגן מנהל ורכז בגרות, אותו לימדתי היסטוריה ואזרחות. מאז שעזב, נשארנו בקשר והפכנו להיות חברים. הוא כל הזמן אמר לי שאני מקור השראה בשבילו, כל הזמן רצה לספר לי מה קורה איתו, מה הוא מתכנן, התגאה מאוד שהוא שובר את תקרת הזכוכית והולך ללמוד, שהוא יצליח, שהוא ירוויח מספיק כדי לתמוך במשפחה".
מחמיד מספר שקאעוד "תמיד היה שלושה צעדים קדימה", בטח בהשוואה לבני גילו. "בכל סוגיה הדעה שלו תמיד הייתה מורכבת, היה לו חשוב ללמוד את הצדדים ולהבין אותם. כבר בכיתה י"א-י"ב הוא ידע הכל יותר טוב אפילו ממני".
אבל לצד זה, מחמיד מספר שקאעוד היה דווקא אדם מאוד צנוע. "הוא תמיד כיבד את המשפחה שלו, את ההורים, את החברים, את המחנכת שלו. הוא היה מנומס, לא צעק ולא רב, הייתה לו גישה כזו נעימה, הוא היה מאוד אופטימי. הוא האמין שכל בן אדם הוא שווה, והתייחס לכולם בכבוד, לא משנה מאיפה הם באו".
לדבריו, קאעוד גם מאוד אהב את השפה העברית, ואהב את ישראל. "הוא גר בשנים האחרונות ביפו עם שותף יהודי, ותמיד היה לו חשוב הגשר הזה בין היהודים לערבים בארץ, החיים המשותפים. היה לו חשוב להיות מעורב בחברה, הוא האמין שצריך להיות אזרח טוב, תמיד רצה לתרום, רצה להיות אזרח שעובד, מרוויח את לחמו ומשלם מיסים, ורצה להתקדם ולקדם את המשפחה שלו, לבנות חיים טובים".
"אני אבנה לנו בית, לא יהיה חסר לנו יותר שום דבר"
מחמיד מספר שקאעוד בא ממשפחה קשת יום, עם הורים פשוטים שעובדים קשה. "אמא שלו ראתה בו את החלום שלה. בכל הילדים, אבל בו במיוחד. היא ראתה בו את הישועה שלה, של המשפחה. היא חשבה שהוא יגיע רחוק, שהוא העתיד שלהם, שהוא הדבר הכי מוצלח שהיא עשתה. היא הייתה כל כך גאה בו".
"הוא חלם ללמוד באוניברסיטה, והיה צריך בשביל זה לא מעט כסף שלא היה למשפחה שלו לסייע", הוא מוסיף, "בגלל זה הוא הלך לתל אביב לעבוד בוולט. הוא רצה לחסוך כסף, התעקש לחסוך הרבה כסף לפני שהוא מתחיל לימודים, את כל מה שהוא יצטרך לשכר לימוד לכל השנים, כדי שלא יצטרך לעזוב את הלימודים באמצע".
"הפתיע אותי שהוא איחר בלימודים", אומר מחמיד. "הייתי אומר לו, בכּר, יש מלגות, אפשר להסתדר. אבל הוא אמר לי כל הזמן שהוא לא רוצה, שהוא רוצה להיות מסודר. שאפילו בשנה השלישית שלא יצטרך לעזוב כדי לעבוד, שיספיק לו לארבע שנים לימודים".
"בתקופה האחרונה הוא היה בשיא האופטימיות", הוא מוסיף ומחייך. "הוא דיבר על לתמוך במשפחה, להעביר אותם למקום אחר. כבר לפני כמה שבועות הוא סיפר לי שהוא התקבל ללימודי מדעי המחשב בשנת הלימודים הבאה, ושהוא כבר שילם מקדמה עבור השנה הראשונה. 'תוך כמה שנים אני באמדוקס, באינטל, מרוויח 40-30 אלף שקל', הוא אמר לי בגאווה. 'אני אשקיע בנדל"ן, אני אבנה לנו בית, לא יהיה חסר לנו יותר שום דבר. תוך 20 שנה נהיה בית מבוסס'".
"למה לא מתייחסים לאיש הזה בכבוד הראוי?"
"אני זוכר טוב מאוד את היום בו הודיעו שהוא נהרג", מספר מחמיד. "אשתי עדיין מלמדת בחטיבת הביניים של אותו בית ספר, והיא מכירה טוב מאוד את בכּר, ואת הקשר המיוחד שיש בנינו. היא התקשרה אלי ואמרה לי שיש לה חדשות לא טובות, ושבכּר נהרג בתאונה. הייתי ממש בהלם, הייתה לי צמרמורת".
ברגע ששמע, הלך מחמיד לבית משפחת קאעוד ג'בארין. "הבית הזה שלו, כמה שהוא פשוט, ואין בו הרבה, ככה הוא חם ואוהב. הם תמיד תמכו בילדים ונתנו להם כל מה שיכלו, אמא שלו יצאה לעבוד וכל השנים עבדה כמו חמורה כדי שיהיה לילדים הזדמנות, ולו במיוחד. העצב היה גדול מאוד. בכינו ביחד, המון".
"האנשים האלה איבדו את היקר מכל, מישהו שיכול היה לשנות להם את החיים. אבל הם אומרים תודה, הם לא כועסים, הם מנחמים אותך במקום שאתה תנחם אותם", אומר מחמיד בדמעות. "ריגש אותי במיוחד שבאו ללוויה הרבה סוגים של אנשים. שני חברים יהודים שלו באו במיוחד מהמרכז. הם באו לנחם, סיפרו כמה הוא היה יקר להם, הם אפילו נכנסו למסגד".
"בכּר כל הזמן בראש שלי", הוא מוסיף בדמעות. "זה אובדן גדול. לחברה הישראלית, לישוב, למשפחה. צריך לצעוק צעקה על המצב בכבישים במדינה הזו, על תרבות הנהיגה, וגם על תרבות העבודה הזו, תחת לחץ, בלי זכויות. אדם יצא לעבוד, להתפרנס בכבוד, ולא חזר. לצערי זה קורה לא מעט באום אל פאחם, ובכלל במגזר הערבי. הזלזול הזה בחיי עובדים הוא כואב מאוד".
מחמיד גם מוסיף שעד עכשיו, שבוע אחרי, למשפחה לא נמסר כמעט שום פרט על התאונה. "יש לי תחושה שאם זו הייתה משפחה קצת יותר אליטיסטית היו שולחים מישהו, משטרה, מהמדינה, היינו יודעים קצת יותר את נסיבות המקרה. גם בהתחלה המשפחה ניזונה בעיקר מהשמועות, עד שידעו משהו חשבו שאולי ירו בו, כי יצאה ידיעה כזו. אני תוהה למה לא מתייחסים לאיש המיוחד הזה, למשפחה הזו, בכבוד הראוי".
