פידל קסטרו מת ובארצות הברית אנשים יצאו לחגוג ברחובות. רגשי הטינה שהניעו אותם מקורם בתפיסה אידאולוגית, אך יש להם גם בסיס היסטורי. בין שתי הרפובליקות שוררת מתיחות ארוכת שנים, שבשנות השישים התלקחה כמעט לכדי מלחמת עולם. בישראל, כמו תמיד, מיישרים קו עם ארצות הברית. לא השלטון, אלא העם: גם בפייסבוק הישראלי ממהרים להלעיג את דמותו האייקונית של האיש המזוקן, הגבוה, מעשן הסיגר. אך עד כמה מבין הציבור הישראלי את ההיסטוריה של המהפכה הקובנית, את ההקשר שבו התקיים שלטונו ארוך השנים של קסטרו ואת האידאולוגיה שבה החזיקו?

איני כותב במטרה להגן על קסטרו. לא מתפקידי להגן על משטרים וממשלות ובוודאי לא על פוליטיקאים ששמרו על מקומם בראש משך חמישים שנים רצופות. עם זאת, אני סבור שהשיח על קסטרו שנשמע במחוזותינו בימים האחרונים הינו שטחי, דל וצר אופקים עד מאוד. אנו הישראלים חושבים בתוך קופסה, שנבנתה בארצות הברית, הורכבה על ידיה ואחר כך נאטמה על ידיה היטב. ואם לומר זאת באופן מדויק יותר, לרוב איננו מצליחים לראות מעבר למרחב הפשר שמכונן הקפיטליזם, יום אחר יום, לילה אחר לילה. ראוי שנמתח ביקורת על כל דיכוי שאנו מזהים. אך באופן אוטומטי מדי, אנו מזהים את הדיכוי היכן שמורים לנו כמעט, מבלי לעצור ולחשוב. הדבר נכון גם לגבי מי שמזדהים כסוציאל-דמוקרטים: בפועל, הישראלים כמעט כולם הם אידאולוגים של הקפיטליזם, אף אם הם אינם מודעים לכך. וכפי שכותב בספרו "על האידאולוגיה" לואי אלתוסר: "זהו אחד האפקטים של האידאולוגיה – ההכחשה הפרקטית על ידי האידאולוגיה של התכונה האידאולוגית של האידאולוגיה" (בתרגום אריאלה אזולאי).

טענה נפוצה, לדוגמה, שנשמעת בימים האחרונים עוסקת בעוני הקשה בקובה. אנשים מעידים על בניינים מתקלפים, אוכל דל, מחסור בסבון ובמחשבים, אנשים שנאלצים לעבוד בשתי עבודות. אני עצמי טיילתי בקובה, ואני מעיד: כל זה נכון. אך גם בישראל אנשים נדרשים לעבוד בשתי עבודות על מנת לקיים את עצמם. לעתים שלוש. ובניינים מתקלפים הם סממן של עוני רק בעיניים חמדניות. בקובה "חוק חינוך חינם" מתקיים הלכה למעשה, כאשר בתי הספר והאוניברסיטאות כולם ציבוריים, ואדם זוכה ללימודים (ברמה גבוהה, מודים אפילו במערב), עד לקבלת התארים הגבוהים ביותר. לאורך חמישים שנה, בחסות המהפכה הקובנית, רמת האנפלבתיות צנחה מכעשרים אחוזים לכארבעה, ומערכת הרפואה התפתחה לאחת המובילות בעולם. באופן דומה למערכת החינוך, מסובסדות בקובה גם מערכת הבריאות הציבורית ומערכת הרווחה. אם כן, נשאל: במציאות שבה המדינה מממנת מזון, דיור, השכלה ורפואה לאזרחיה – מציאות שבה כמעט בלתי אפשרי למות ברחוב –  באיזה אופן קיים עוני? קיימת בקובה דלות חומרית, זה נכון (וגם היא מושפעת באופן קריטי מהאמברגו שהובילה ארצות הברית במשך שנים על קובה). אך עוני של ממש מתקיים בקובה רק ביחס לתפיסה הקפיטליסטית המערבית, היכן שהיכולת להחזיק רכוש פרטי נתפסת כערך עליון. בניגוד לקובה, בישראל ובארצות הברית אדם עשוי למצוא עצמו ברחוב, נטול כל פרוטה או הגנה. בארצות הברית, "השוק החופשי" באמת חופשי עבורך רק בתנאים מסוימים מאוד, ובעיקרם, נקודת הפתיחה של חייך. באינטרנט אפשר למצוא תמונות של כתובת גרפיטי משעשעת ועצובה הנפוצה ברחובות ארצות הברית: "כל בוקר אני מתעורר על הצד הלא נכון של הקפיטליזם".

הבה ניקח נשימה, נרחיב את הדיבור ונעז לדון בחופש בכלל. דו"ח חירות בעולם (Freedom in the World Report) שמתפרסם אחת לשנה, מציג את רמת הדמוקרטיה והחופש הפוליטי במדינות ובטריטוריות שונות בעולם. על פי הדו"ח, קובה מוגדרת בפשטות כמדינה "לא חופשית". עם זאת, יש לזכור כי הדו"ח מתפרסם על ידי ארגון פרידום האוס, שפועל בארצות הברית. ואכן, העובדות נכונות: בקובה ישנה מפלגה אחת, והתקשורת מוגבלת. אך גם נתונים אלו, לא קשה לאתגר. בארצות הברית החוק מאפשר אמנם ריבוי של מפלגות, אך אם נהיה כנים, נודה שישנן בסך הכל שתי מפלגות בלבד שם. וכמה גדול ההבדל בין מפלגה אחת ושתיים? וגם בתוך שתי מפלגות אלו, על פי כל ההערכות, אדם צריך מיליוני דולרים על מנת להחזיק בסיכוי סביר כדי להיבחר לנשיאות. בחודשים האחרונים – המייגעים, הארוכים והגסים – צפינו במיליארדר ובמולטי מיליונרית, אשתו של נשיא לשעבר, מתקוטטים בזה זה, כשהציבור קשה היום נדרש לבחור ביניהם.

המועמדים לנשיאות הם רק קצה הקרחון: האשליה הדמוקרטית בארצות הברית מגיעה עמוק הרבה יותר מכך. מחקר שנערך בשנים האחרונות באוניברסיטאות פרינסטון ונורת'ווסטרן קובע כי בעוד שארצות הברית מוגדרת באופן רשמי כדמוקרטיה, בפועל היא מתפקדת כאוליגרכיה. מבדיקה של כ-1,800 החלטות  בענייני מדינות שננקטו בממשל האמריקני החל מתחילת שנות השמונים ועד ראשית שנות האלפיים, עולה כי האליטה הכלכלית לבדה מעצבת את מדיניותה של ארצות הברית – בלי קשר לזהותו של הנשיא או למפלגה המכהנת. "בעל המאה הוא בעל הדעה" יכול היה לשמש בתור המוטו הרשמי של הרפובליקה. מה שוות, אם כן, הבחירות הכלליות?

אובמה, במסגרת מדיניותו הפייסנית, פעל להפשרת היחסים עם קובה (דבר שעלול להשתנות במהרה בעידן טראמפ). במסגרת ביקורים הדדיים של נציגים מארצות הברית ומקובה אלו במדינתם של אלו, התבטאו פוליטיקאים רבים מארצות-הברית (שלה אנו נוטים לקרוא "אמריקה", בלי הצדקה של ממש) בדבר ציפיותיהם להתקדמותה של קובה כלפיי ערכי החירות. הקובנים, מצדם, הזכירו לידידיהם החדשים-ישנים שלא קובה היא המדינה שמתחזקת מתקן מעצר על שטחה של מדינה אחרת: זוהי דווקא ארצות הברית, שמפעילה את גואנטנמו בשטחי קובה, ומענה שם אסירים. קובנים רבים אף חשו בוודאי צורך להזכיר לאמריקנים שערך החירות אמנם מקודש, אך החירות תהיה לעד פגומה כל עוד לא מתלווה אליה האפשרות של שוויון. הצמרת הפוליטית בקובה עשירה אמנם באנשים לבנים, אך ברחובותיה של הרפובליקה חיים אנשים שחורים ולבנים בהרמוניה אלו לצד אלו (וגם את זה ראו עיניי). דווקא בארצות הברית, שם נבחר נשיא שחור, אפרו-אמריקאים נורים למוות על ידי שוטרים, רק בגלל צבע עורם. מנתונים של הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארצות הברית, עולה כי יידרשו כ-228 שנים נוספות של מגמות נוכחיות עד שמשפחות שחורות יצליחו להשלים את הפער הכלכלי ויחזיקו באותו הון כמו של המשפחות הלבנות. ועד אז, העניים ימשיכו לחיות בשכונות מוזנחות ולהידרדר לחיי פשע, והעשירים ימשיכו לצקצק.

כמובן, תחומים רבים עוד דורשים דיון. מושג החופש הוא מורכב –  וכיוון שאנו מעלים אותו על נס, עלינו להעמיק בו (כל חברה מקדשת את החופש: החל מהקובנים והסינים, דרך הקנדים והשוודים ועד לפלסטינים ולישראלים: כל קהילה מאמינה כי היא פועלת למען החופש שלה). בקובה ישנן תופעות חמורות אשר דורשות דין וחשבון: הגבלת חופש הביטוי, מצבם הבעייתי של הומוסקסואליים, מדיניות ההגירה החונקת, תרבות המאצ'ו הקובנית ועוד. כמובן שגם הדיון בנושאים שכבר עלו פה לא היה מספק. כפי שכבר הסברתי, אין בכוונתי להצדיק, לזכות או לסנגר על האיש והמנהיג פידל קסטרו. ובכל זאת, עלינו לאתגר עצמנו, ולזכור כי הרודן הזה – שארצות הברית הדמוקרטית ניסתה להתנקש בחייו ככל הנראה למעלה משש מאות פעמים – החזיק את אזרחיו בנוקשות, בעודו מאמין בכל מאודו – ובתמיכתם של מיליונים – כי הקומוניזם הקובני מגן על בני עמו מפני חוסר צדק אלים של ארצות הברית, ואשליית החופש הצבועה והמניפולטיבית של הקפיטליזם. היה בכך שמץ של אמת היסטורית: עד שקסטרו ועמיתיו חוללו מהפכה, בני העם הקובנים נוצלו ודוכאו משך שנים ארוכות על ידי הספרדים, בתמיכתו של הדוד סם.

קל לבקר את הקומוניזם, אך הקומוניזם רחוק מאיתנו. ראוי לבחון בעין ביקורתית ובחריפות את מדיניותו של פידל קסטרו, אך האיש מת. כעת, תועלת רבה לא תהיה בכך. עם זאת, מותו מספק לנו הזדמנות טובה להרהר במציאות קרובה וחיה:  זו שבה אנו חיים. המדיניות והאידאולוגיה שמפעילות את ארצות הברית ואת ידידתה הטובה ישראל, ושמעצבות את תפיסת עולמם של אזרחיהן, באופן עמוק ומקיף. במקום למחות נגד חוסר החופש והאלימות של אי רחוק וקטן בקריביים, הבה ננצל את ההזדמנות כדי לאתגר, בזהירות ובאומץ, את האמונות שמאפשרות את האלימות המופעלת כלפינו.