על צאתה של אונייה מאזור גנואה באיטליה ב-8 במאי 1947, ועליה 1,414 מעפילים שקיוו לצלוח את המצור הבריטי ולהבקיע לחופי הארץ, אף עיתון עברי לא דיווח, כמובן. רק עם גילויה של הספינה בלב ים על ידי מטוס סיור בריטי, קיבלה הספינה את השם 'התקוה'.

במלאת 76 שנים ליציאתה של הספינה לדרך, התכנסו כמה מאחרוני מעפיליה יחד עם עשרות רבות של בני משפחה לכנס חגיגי לכבוד הספינה ומפעל ההעפלה בכללותו, שנערך בבית הפלמ"ח בתל אביב השבוע. אורח הכבוד של האירוע היה מורי גרינפלד (96), שבשעתו היה ימאי מתנדב, יהודי אמריקאי, שגויס על ידי אנשי הפלי"ם ושירת על הספינה כקצין שני תחת מפקד האונייה ישראל רוזנבאום (רותם), ורב החובל סידני ילין.

מורי גרינפלד (מימין) וצחי רותם, שאביו ישראל רוזנבאום פיקד על האונייה. גרינפלד: "זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את בני עמי" (צילום: ניצן צבי כהן)

"ראינו עוד ועוד אורות לאורך החוף, והבנו שאלה משאיות. ומהמשאיות הללו יורדים אותם שורדי שואה, ולכל אורך הלילה הם פורקים, עולים על ספינות גומי ונכנסים לספינה. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את בני עמי", סיפר גרינפלד בסרטון שהוקרן בכנס. "המעפילים לא הבינו מי אנחנו ומה אנחנו עושים שם. 'אתם אמריקנים'? ידעתי יידיש מהבית ויכולתי לשוחח איתם. זו הייתה חוויה מטלטלת. כל אחד מהם סיפר על 'שואה אחרת'. הייתה לזה השפעה עמוקה עלי. ברור שידענו על ששת המיליונים שנרצחו – אבל אין לזה משמעות עד שאתה מתחיל לדבר עם מישהו שהיה שם. הרגשתי קרוב אליהם מאוד".

'התקוה' הייתה אונייה ישנה שלא נועדה לחצות אוקיינוסים ולשאת כל כך הרבה בני אדם. היא נבנתה ב-1897, והספיקה לפני גיוסה למפעל ההעפלה לשמש את הצי האמריקני במלחמת ארצות הברית-ספרד שאירעה ב-1898, ואחר כך במלחמת העולם הראשונה לאיתור צוללות בחוף המזרחי.

רחל הר שלום בכנס. "אני זוכרת הכול. ממש הכול. שבועיים היינו על האונייה, וזה היה מאוד קשה" (צילום: ניצן צבי כהן)

אחר כך שימשה שנים ארוכות כספינת סוחר לשינוע בננות תחת השם 'טרייד ווינדס'. לצורך הבאתה לאירופה נדרשו עבודות הכנה משמעותיות, ולשם כך גויס צוות מלחים מתנדבים אמריקנים, בהם גרינפלד. את חייו הקדיש גרינפלד להנצחת כ-250 המתנדבים האמריקנים שסייעו למפעל ההעפלה והביאו לישראל יותר מ-32 אלף מעפילים – כ-45% מהמעפילים ב-1948-1945.

"כשאמרו לי לפני שנה שרוצים לעשות כנס של 'התקוה', חשבתי שזה שיגעון", אמר גרינפלד על הבמה. "מי עוד בחיים? מי יבוא? אבל הנה, עם ישראל חי. זה מרגש מאוד להיות כאן 76 שנים אחרי". נדב וינטראוב, בנו של סאני וינטראוב, שהיה אף הוא מתנדב על האונייה, סיפר בכנס: "אבי התגייס בגיל 17 לצי האמריקני, נלחם במלחמת העצמאות ב-1948, ושימש אחר כך שנים ארוכות בצי הסוחר הישראלי – אבל פרק חייו בהעפלה ועל ספינת 'התקוה' היה לגאווה גדולה עבורו. הייתי רוצה להאמין שהוא מתבונן על הכנס הזה מלמעלה בסיפוק".

"הייתי בת 14 על האונייה", מספרת ל'דבר' רחל הר שלום (90). "משפחתי גלתה לסיביר ולאוזבקיסטן ונדדנו דרך ארוכה חזרה לפולין, ומשם לאיטליה לאונייה". לאונייה הגיעה עם אמא ואח, ועם קיבוץ הכשרה של אנשי לוחמי הגטאות. "אני זוכרת הכול. ממש הכול. שבועיים היינו על האונייה, וזה היה מאוד קשה. דרגשים על דרגשים, ואנחנו כמו סרדינים, בצפיפות ובלכלוך. עד שהתקרבנו לחופי הארץ עוד יכולנו לצאת מדי פעם מעט החוצה לנשום אוויר, אבל ברגע שהתקרבנו, והמטוסים האנגלים התחילו לטוס מעלינו, נאלצנו להישאר כל הזמן בבטן האונייה. האוכל היה כולו מקופסאות שימורים. אני זוכרת שקיבלתי מחלת ים והקאתי, ואפילו התעלפתי. מים טריים היו חסרים וקיבלנו אותם בהקצבה, ומי שרצה להתרחץ זה היה רק במי ים.

"אני זוכרת את המטוסים ואת המשחתות הבריטיות שהתקרבו אלינו, אחת מכל צד", היא מספרת. "התחילו לכרוז אלינו. על האונייה אימנו בחורים ובחורות צעירות לקרב פנים-אל-פנים עם מקלות, ובעיקר לזרוק חזרה אל הבריטים את רימוני הגז שהם זרקו עלינו. זרקו על הבריטים כל מה שהיה – בעיקר קופסאות שימורים. הכינו אותנו מראש שלכל אחד תהיה מגבת רטובה עם מים להתגונן מהעשן.

"עם כל הקושי, הסבל התקבל במין חיבור, כי ידענו שזו התחנה האחרונה. הייתה בנו תקווה מהעזיבה של אירופה. זה נתן את הכוח". אז, עוד לא ידעו שיגורשו לקפריסין, שם תהיה במעצר עוד 14 חודשים. "אני זוכרת שהגענו מול חיפה עם שקיעה, אחרי הכניעה לבריטים. כל המעפילים עלו לסיפון, עמדו שם ובכו. זה רגע שעד היום עולה בי. התחושה הזו אחרי כל הגלגולים והדרכים. כמו משה שעומד מול הארץ המובטחת ולא יכול להיכנס אליה".

משתתפי הכנס. הר שלום: "אני זוכרת שהגענו מול חיפה עם שקיעה, אחרי הכניעה לבריטים. כל המעפילים עלו לסיפון, עמדו שם ובכו" (צילום: ניצן צבי כהן)

"אני בשקט הקאתי כל הזמן. עם סערות, בלי סערות", הודה הגדעונאי (אלחוטן) של האונייה נחום מנור, בסרטון שהוקרן בכנס. "זאת אומרת שעובדים, על השולחן יש מפתח מורס והמכשיר לפני, והדלי על הרצפה. היה סימן קוד קבוע. הייתי משדר, נותן את סימן הקוד, מקיא, וחוזר לשדר". הוא מספר שהספינה יצאה לדרך תחת שמה המסחרי, 'טרייד ווינדס', וכמו יתר ספינות המעפילים קיבלה את שמה ה'ציוני' רק לאחר שנחשפה על ידי הבריטים: "מהארץ הגיעה הודעה: 'השם שלכם הוא ארתור ג'יימס בלפור' – אז מיד ירדו שני מלחים וכתבו על דופן האונייה 'ארתור ג'יימס בלפור'. כעבור חצי שעה קיבלתי מברק נוסף: 'שמכם לא ג'יימס בלפור, שמכם 'התקוה". אז הם ירדו שוב, מחקו וכתבו את השם החדש".

"קיבלתי כובע קפטן, משקפת, והתחלתי לקלל את הבריטים בהונגרית"

סבי המנוח, חיים כהן, היה גם הוא בין מעפילי 'התקוה', עם שני אחיו מנדל וצבי, שגם הם כבר לא בינינו. השלושה שרדו את אימי השואה בבודפשט, שכלו את הוריהם, ולאחר השואה הצטרפו לגרעין של גורדוניה-המכבי הצעיר במטרה לעלות לארץ. בעדותו ב'יד ושם' סיפר על ימיו באונייה: "התנדבתי לעבוד. מכונות האונייה עובדות כל הזמן, וצריך לשמן אותן תוך כדי תנועה. יש לזה שיטה מיוחדת. זה היה תפקיד לא אהוד, אז יכלו לתת אותו לילד בן 17, ואני אגב מאוד שמחתי. המתנדבים האמריקאים היו שותים בבוקר או בלילה, תלוי במשמרת, קפה חריף-חריף וטוב עם רום, וגם אני שתיתי".

הסיפור הזכור ביותר של סבי מימיו על האונייה היה על הרגע שבו הבינו שהמאבק מול הבריטים שכבר היו על הסיפון נדון לכישלון. "הגיע שלב שבו היה ידוע שנצטרך לנהל משא ומתן עם הבריטים כדי להוריד בחיפה נשים הרות, תינוקות שנולדו על האונייה, פצועים", סיפר. "מובן שהקפטן לא היה יכול לנהל את המשא ומתן, כי היה צפוי לו מאסר של 15 שנה ויותר. אז עלה הרעיון שאני אהיה 'הקפטן' – כלומר הקפטן האמיתי יהיה המתורגמן שלי, ואני, בקושי בן 17, אהיה 'הקפטן'. קיבלתי כובע של קפטן שהיה קצת גדול עלי, משקפת ענקית, והתחלתי לקלל את הבריטים בהונגרית. בסופו של דבר, לא התנהל שום משא ומתן, והורידו אותנו בחיפה לאוניות סוחר בריטיות, ומשם לקפריסין. אבל אנחנו שמענו בחיפה את שירת התקווה, וזה חימם את לבנו".

סיפור הנער שהוצג לבריטים כקפטן האונייה חוזר בעדויות המעפילים. חלקם זוכרים שזה היה ילד קטן בגיל 8-7 בלבד. מנחם ליפצר (84) שהגיע לכנס עם בנותיו ונכדתו מספר שבעבר הייתה לו תמונה שלו עם כובע הקברניט. ייתכן שההתרסה-הלצה הזו חזרה על עצמה על הספינה יותר מפעם אחת.

הידיעה ב'דבר' על לכידת הספינה, 18 במאי 1947

'התקוה' הובלה על ידי הבריטים אל החוף ב-17 במאי. למחרת הופיע הדיווח ב'דבר' על הגירוש לקפריסין. "באונייה נראו פרצות גדולות", נכתב. "הקומה הבנויה עץ מעל לסיפון וחלק מגוף האונייה היו פרוצים כמו אחרי התנקשות קשה. מתוך הפרצות הציצו ראשים של מעפילים. קהל המעפילים היה גם על הסיפונים. העיתונאים הוזהרו לבל ידברו עם המעפילים". עם זאת, הצליח הכתב לחלץ מעט מהדברים שנצעקו מן האונייה, ודיווח שמסיפונה נשמעו שירי עלייה ושירי ארץ-ישראל: "יש אצלנו הרבה תשושים, נשים הרות וגם חולים, ולא יכולנו במצב זה של הספינה ושל נוסעיה לגלות התנגדות חריפה". אחד המעפילים סיפר שבאונייה נולדו בדרך שני ילדים, שאחד מהם נולד ממש בשעה שאוניות המשחית הבריטיות השתלטו עליה. אחר קרא: "העם היהודי לא יכלה לעולם. ילדים נולדים גם בספינות הנדודים". שני מעפילים, כך דווח, נראו על סיפון האונייה כשלראשם תחבושות טריות, ואחד המעפילים אחז בידיו ספר תורה עטוף שמיכות.

משה צור ואסתר קורז'ניק, שהניקה אותו במחנה המעצר בקפריסין. "היית לי כמו אימא שנייה" (צילום: ניצן צבי כהן)

רגע מרגש בכנס נרשם כשמשה צור, יליד קפריסין להורים ממעפילי הספינה, עלה בספונטניות להודות לאסתר קורז'ניק בת ה-98, שהיניקה אותו במחנה המעצר בקפריסין. "היית לי כמו אימא שנייה", אמר. קורז'ניק מספרת על ימי המעצר בקפריסין: "לקחו אותנו למחנה המעצר 68, ושם גרנו באוהלים, שתי משפחות באוהל. כשנכנסתי להיריון העבירו אותנו לצריף. פחון עם 12 אנשים. לא היו שם עצים, והיה שם חום איום. לא היה כסף, אבל אוכל היה מספיק. כשהבת שלי נולדה, יוסי בעלי הכין לה עגלה מפחים. אני זוכרת את הכרזת המדינה במחנה, כל הלילה רקדו – איזו שמחה גדולה הייתה. בינואר 1949 שוחררנו ועלינו ארצה עם התינוקת".

את כנס מעפילי 'התקוה' ובני משפחותיהם יזמה וארגנה לאה בהט (75), מרכזת הפעילות של יוצאי אוניית 'התקוה' בעמותת מעפילי קפריסין. "הורי, טוניה ופרץ דבורצקי, ברחו עם פרוץ המלחמה לרוסיה", סיפרה בהט. "הם הגיעו לסיביר ומשם לאוזבקיסטן. אחרי המלחמה הם התפצלו וחזרו לפולין. אבי חזר לחפש שארים, וכשלא מצא, החל לפעול לעלות לארץ. אימי, שבאה מבית מסורתי וציוני, חזרה לפולין במטרה לנסות לעזור לילדים יהודים. הם נפגשו שוב במחנה העקורים רוזנהיים על גבול אוסטריה, כששניהם הדריכו ילדים ונוער בתנועת איחוד הנוער הציוני-עקיבא (לא בני עקיבא). משם הם המשיכו עם הילדים לאיטליה, ולבסוף עלו על 'התקוה' עם החניכים שלהם, ויחד איתם גורשו לקפריסין. המשפחה שלנו הייתה בין האחרונות ששוחררו מהמחנות עם סגירתם בפברואר 1949.

לאה בהט (מימין) ורחל הר שלום. בהט: "מכיוון שמפעל ההעפלה לא היה לגאלי, לא נערכו רשימות מסודרות של המעפילים, ולכן מתוך 1,414 מעפילים הצלחנו בינתיים לאתר את שמותיהם רק של כ-120" (צילום: ניצן צבי כהן)

"אני נולדתי בקפריסין, במחנה הנוער 65 שבו היו הורי עם חניכיהם. הייתי תינוקת מספר 1,284 מתוך כ-2,200 תינוקות שנולדו במחנות המעצר באי. הרעיון להתחיל לאסוף את החומרים על 'התקוה', לחפש את משפחות המעפילים, ובסופו של דבר לארגן גם את הכנס הזה, עלה בי אחרי מסע שורשים לקפריסין שארגנה העמותה".

ארגון האירוע דרש עמל רב, בעיקר באיתור שמות המעפילים ויצירת קשר עם משפחותיהם. "מכיוון שמפעל ההעפלה לא היה לגאלי, לא נערכו רשימות מסודרות של המעפילים על כל אונייה", מספרת בהט, "ולכן מתוך 1,414 מעפילים הצלחנו בינתיים לאתר את שמותיהם רק של כ-120, שלא כולם בין החיים. לקראת הכנס הצלחנו ליצור קשר עם כ-280 מעפילים ובני משפחותיהם".

לדבריה, עבודת המחקר כללה העמקה בארכיונים שונים – לרבות ארכיון 'בנתיבי העפלה' בעתלית, 'יד ושם', הארכיון הציוני ועוד. קבוצת הפייסבוק שהקימה, מעפילי אוניית התקווה, סייעה גם היא. "יש עכשיו התעוררות בנושא, ואנשים מחפשים פרטים על ההורים והסבים ועל סיפורי ההעפלה שלהם. חיפשתי למשל בעבר את הרופא שסייע ליילד תינוקות על הספינה, ורק לאחרונה הנכדה שלו פנתה לארכיון בעתלית, וכך התחברנו. במקרה אחר, מישהו ראה שחברה שיתפה פוסט על סבתא שלה, שהייתה אחות על אוניית 'התקוה', ואמר: 'גם אבא שלי היה על האונייה הזו', וכך הוא הגיע לכנס. אני מקווה מאוד שבעקבות פרסום הכתבה אולי ניצור קשר עם משפחות נוספות". בהט מקיימת לכל אורך השנה קשר רציף עם מעפילי האונייה המבוגרים שעוד נותרו, שרובם בני למעלה מ-90, ורק חלקם יכלו להגיע פיזית לכנס.

לאה בהט (מימין), רחל הר שלום, אסתר קורז'ניק, חנה ויס ומרים אמיר. ויס: "אני רואה בזה שליחות: לתעד, לספר ולהביא לאנשים את הדרך הזו שבה שורדי שואה בנו משפחות וייסדו את מדינת ישראל" (צילום: ניצן צבי כהן)

לעזרתה בארגון האירוע נרתמה חנה ויס (77), פעילה ותיקה בעמותה, שהייתה בעצמה על ספינת המעפילים 'לא תפחידונו' בגיל שנה וחצי, ולאחר מכן במחנה בקפריסין. ויס ערכה את הספר "מסע הגבורה לארץ הנכספת", ובו עדויות של עשרות מעפילים ובני מעפילים על מסעם ועל תקופת שהותם בקפריסין. בשנים האחרונות סייעה לארגן כמה כנסים.

"סיפור ההעפלה מייצג בעיני את התשוקה לחיים של שארית הפליטה", אומרת ויס. "אני חושבת שהשנים הללו, מתום המלחמה ועד ההגעה לארץ, זו תקופה שעיצבה לא רק את דור ההורים שלי. בהעברה הבינדורית אני מרגישה שהיא עיצבה גם אותי. לכן אני רואה בזה שליחות: לתעד, לספר ולהביא לאנשים את הדרך הזו שבה שורדי שואה בנו משפחות וייסדו את מדינת ישראל. כיום אנחנו יודעים שהאנשים הללו, שבעבר תיארו אותם באופן השלילי ביותר, נתנו כל כך הרבה למדינה. אי אפשר היה בלי תרומתה של שארית הפליטה. כמי שגידלה משפחה, אני מבינה יותר את המשמעויות של זה, של החזרה לחיים".