"כל השותפים הטובים דומים זה לזה, אך כל השותפים הנוראים, נוראים בדרכם שלהם" – ברמיזה הזו ל"אנה קארנינה" נפתח הספר "בנסיבות משמחות" של לאה מסלו, שאספה 30 סיפורים קצרצרים מדירות שותפים, והמחישה אותם בדרך משעשעת. בימים אלה היא מגייסת באמצעות מימון המונים כסף להוצאת הספר לאור.

מסלו (28), בוגרת לימודי תקשורת חזותית בבצלאל, התיישבה לארוחת שישי לפני כשנה עם כמה מחבריה, ותלונות אקראיות שצפו בשיחה על שותפים הפכו לגל של אנקדוטות מצחיקות, משונות ולעתים גם קשות, שעלו מכל מי שישב סביב השולחן, גם על "שותפה של חברה" שאיש מהנוכחים לא מכיר.

לאה מסלו. "הקראתי חלק מסיפורי השותפים שנתקלתי בהם לבן הזוג שלי, והוא נקרע מצחוק, אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות" (צילום: אור גואטה)

"זו הייתה גם בדיוק התקופה שחיפשתי נושא לפרויקט גמר, ותוך כדי שאנשים דיברו אמרתי לעצמי שזה יכול להיות רעיון", היא מספרת. "בוקר אחרי פתחתי את המחשב והתחלתי לחפש סיפורים בפייסבוק ובאינסטגרם כדי לראות אם משהו כזה נעשה, וחוץ מפוסט של מישהו שביקש שישלחו לו סיפורים כדי להשתעשע, לא עשו דבר כזה. הקראתי חלק מהסיפורים לבן הזוג שלי, והוא נקרע מצחוק, אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

עטיפת הספר. "כשחושבים על זה, כל השותפים שלי היו די סבבה" (איור: לאה מסלו)

היא עלתה מארצות הברית בגיל 3 וחיה עם משפחתה בסביבה כפרית רוב חייה, תחילה בקיבוץ כפר עציון, ובהמשך במושב בית גמליאל, "ואז בדירות שותפים", היא צוחקת, לאחר שבגיל 21 עברה לעיר הגדולה. "בהתחלה בתל אביב ברחוב גורדון, אחר כך בירושלים בסוקולוב, בבלפור ועכשיו בקרן היסוד, אבל כבר לא עם שותפים".

איך היה המעבר מהמושב לעיר הגדולה?
"בהתחלה חשבתי שזה מגניב, שאם אני יוצאת מהבית לעיר אז עד הסוף. זה לא היה קל וזה מביא איתו הרבה מאוד דברים. במושב אתה מאוד מוגן. אני יכולה להסתובב איפה ואיך שאני רוצה. בעיר אתה לא יודע מה תפגוש, אז זה כן היה קשה בהתחלה, אבל כל הרחובות בעיר שגרתי בהם היו יחסית במקומות שקטים. ידעתי שאני לא רוצה לנחלאות או למרכז העיר פה או בתל אביב. בתחבורה ציבורית זה דווקא מאוד נוח, כי מהמושב הייתי צריכה להחליף אוטובוסים וכאלה, ובעיר זה מתחת לבית".

איך היו השותפים שלך לאורך השנים?
"האמת שלי היו שותפים מאוד טובים במעבר לדירה הראשונה, כולם היו מאוד חמודים, אבל היה שוק הרבה פעמים בהתחלה. כשחושבים על זה כל השותפים שלי היו די סבבה. ברור שהיו תאקלים מדי פעם, אבל אני עדיין בקשר פחות או יותר עם כולם".

ג'ונגל של סיפורים

כשהחלה לאסוף את הסיפורים, היא לא ציפתה לכמות ולמגוון שיגיע. "פשוט כתבתי פוסט וקיבלתי מבול", היא אומרת. "יש משהו באיורים שעושה קצת את מה שמילים לא תמיד מצליחות לעשות. אתה קורא סיפור של כמה שורות וזו אנקדוטה, אבל פתאום אתה רואה איור, וזה הופך לסיפור של ממש".

מתוך הספר. "נגזרות זו טכניקה מאוד חופשית, בניגוד לדירת שותפים" (איור: לאה מסלו)

למה החלטת להשתמש בנגזרות נייר?
"זו טכניקה שהשתמשתי בה גם לפני הלימודים בבצלאל וגם כדי להתקבל ללימודים. עשיתי את זה בכל מיני קורסים, והבנתי שיש לי המון איפה להתפתח בה, ושהיא גם מאוד חופשית, בניגוד לדירת שותפים".

כמה סיפורים שלחו לך בסך הכול?
"האמת שלא הצלחתי לספור, אבל לפוסט הראשון קיבלתי 800 תגובות שחלקן היו תיוגים של אנשים אחרים, ולשני פוסטים נוספים בערך 200 תגובות לכל אחד, והיו גם עשרות ששלחו לי בפרטי. קשה לומר בכמה סיפורים מדובר בסוף, אבל זה קרוב לאלף. הצפה מטורפת".

מתוך הספר. הפתעות במקרר (איור: לאה מסלו)

אחרי שהגישה את פרויקט הגמר, כמה אנשים ביקשו לקנות את הספר, והיא החליטה לפנות למימון המונים כדי להוציא אותו לאור. בקמפיין היא מציעה תשורות שמיועדות לדירות שותפים. "לא חשבתי שזה כל כך הרבה עבודה, אבל באמת כשחקרתי על זה ראיתי שאין ספר על דירות שותפים, לא בעברית ולא באנגלית, אז אמרתי לעצמי שבטוח ירצו, במיוחד אם שאלו אותי על זה כבר ורצו לקנות, כך שכדאי לי להשקיע בזה".

המאחרים, הנישתיים והקשים: מה שלא נכנס לספר

אחרי שסיימה את הפרויקט, גילתה מסלו עוד סיפורים שנשלחו לה בפייסבוק והועברו אוטומטית לתיקיית הספאם. "יש מלא שקראתי בדיעבד ולא נכנסו לספר".

ויש עוד כמה שלא נכנסו. "יש סיפור על מישהי שהיו לה שני שותפים, וחבר של אחד מהם היה מגיע כל הזמן לדירה". כאן העניין מסתבך. "בשלב מסוים הוא הביא מיטה מתקפלת והיה ישן עליה במטבח במשך כמה חודשים, בלי לשאול אותה אם זה בסדר.

"זה אמנם מארצות הברית, אבל מהסיפורים ששמעתי זה יכול לקרות גם פה. מישהי שגרה עם שותף בשיקגו ופתחה יום אחד את המקפיא, וגילתה שיש שם קקי בתוך קופסה. היא שאלה אותו 'מה נסגר?' והוא אמר 'אה כן, התכוונתי להיפטר מזה, פשוט הייתי אמור לקחת את זה לבדיקת צואה אצל הרופא ושכחתי מזה'. לצערי זה נשמע לי הגיוני מאוד.

"יש סיפור על מישהי שהיו לה שני שותפים, וחבר של אחד מהם היה מגיע כל הזמן לדירה. בשלב מסוים הוא הביא מיטה מתקפלת והיה ישן עליה במטבח במשך כמה חודשים, בלי לשאול אותה אם זה בסדר"

"יש מישהי שהייתה בדירה של דתיות", מספרת מסלו, שגדלה בעצמה בבית דתי. "מישהי הצטרפה לגור איתן. השותפות סיכמו ביניהן שזה בסדר שיגיעו בנים לדירה, והבחורה שהצטרפה אליהן לא אהבה את זה שיש לאחת מהן חבר שמגיע לישון אצלה לפעמים. החדשה לא הסכימה שהוא ימשיך להגיע לישון שם וזה באמת נפסק, אבל היא עדיין ממש כעסה עליה והפסיקה לחלוטין לדבר איתה, ובכל פעם שהייתה רואה אותה, מילמלה פרקי תהילים".

היו גם סיפורים פחות אנקדוטליים ויותר קשים, שמסלו החליטה לא להכניס לספר. "מישהי סיפרה על השותפה שלה שעסקה בזנות", היא מספרת, "בעיקר בתקופת הקורונה הרבה גברים היו מגיעים אליה לחדר, וככה היא שילמה את שכר הדירה.

"מישהי שלחה לי סיפור על שותפה שלה שהייתה בזוגיות אלימה. היא והשותפה השנייה היו שומעות צעקות וחבטות. הן ניסו כמה פעמים לשכנע אותה להיפרד ממנו, הציעו לא לתת לו להיכנס והזמינו משטרה פעם אחת. אלה סיפורים שחשוב שיכירו, אבל לא יכולתי להכניס לספר".

היו כאלה שאמרו שיפסיקו לגור בדירות שותפים?
"תכלס, רובנו גרנו או גרים בדירות שותפים כי זה פשוט זול יותר. היו כאלה שבאמת ניסו למצוא דירה קטנה לבד או עם חבר, אבל לא הצליחו ונאלצו שוב לגור עם שותפים, ואפילו היו כאלה עם סיפורים מטורפים מכמה דירות אחת אחרי השנייה".

"הייתה מישהי שהיה לה שותף שהיא ביקשה ממנו לקנות נורה לשירותים, והוא קנה, אבל בכל פעם שהוא סיים להשתמש בשירותים, הוא היה מבריג את הנורה החוצה ולוקח אותה אליו"

הם לא למדו מהפעם הראשונה?
"זה הקטע, בכל פעם אתה מקווה שיהיה לך שותף טוב יותר, אתה לא יודע מה בדיוק תקבל כי רוב האנשים הם אנשים סבירים וסבבה, אבל פתאום יש משהו מאוד שונה". כאמור, כל אחד נורא בדרכו שלו. "למשל, הייתה מישהי שהיה לה שותף שהיא ביקשה ממנו לקנות נורה לשירותים, והוא קנה, אבל בכל פעם שהוא סיים להשתמש בשירותים, הוא היה מבריג את הנורה החוצה ולוקח אותה אליו. אותה אחת סיפרה שהיה לה שותף עם כלב שהיה מחרבן במטבח, והשותף היה משאיר את זה שם כמה ימים, עד שהיא ניקתה את זה".

איך בחרת מה הסיפורים שייכנסו?
"חלק מהסיפורים היו קצת דומים. חילקתי הכול לקטגוריות כדי לצמצם עוד קצת, והחלטתי שאלה יהיו עד 30 סיפורים, כי זה לא מעט זמן עבודה ליצור את הדמויות ולהרכיב אותן מגזרי נייר. זו טכניקה שלוקחת זמן, וידעתי שלא אספיק יותר מ-30 סיפורים".

הטרמפיסטים, חסרי הגבולות והמוזיקליים מדי

בספר יש שבעה פרקים, שישה מהם מספרים על סוגים שונים של מחלוקות בין שותפים, ואחד על סיפורים שלא נכנסו לאף קטגוריה. כל פרק צבוע בפלטת צבעים שונה שמטרתה לייצג את אופי הפרק. "שותפים לא משתפים" מספר על התחשבנויות חריגות כמו בשימוש במנורה או אפילו בנייר טואלט; "שיעורים באקונומיקה ביתית" מספר על מקרים של הרגלי ניקיון חריגים לכאן או לכאן; "הטרמפיסטים" מספר על מצטרפים בלתי-רשמיים כמו חברים, בני זוג או בעלי חיים; "מה ששלך שלי" מספר על שותפים חסרי גבולות מסוגים שונים; "חוק, חינוך, חובה" מספר על שותפים בעלי גבולות ברורים שהחליטו לעשות דברים חריגים כדי לשקם את ההרתעה; "צליל וזמר" מספר על שותפים מוזיקליים מדי; ו"סיפורים מחוץ לחוזה" מספר על התנהגויות שקשה מאוד להסביר כי לא נמצאו להן אח ורע.

למה בחרת להשתמש דווקא בחיות לתיאורי השותפים?
"יש סיפורים שהתאמתי בהם את החיה לסיפור. למשל בסיפור הנורה, השותף שלקח את הנורה הוא ינשוף, כי ינשופים רואים טוב גם בלילה, והמספרת היא קרנפית, כי הם לא רואים טוב כמעט בכלל. אבל יש סיפורים שאין בהם קשר מבחינת התוכן, כי רציתי לגוון, כי לפעמים אתה תפגוש ינשוף או עצלן ותדע עליהם דברים מראש לפי הסטריאוטיפים שיש לך בראש, שגם לפעמים יהיו נכונים, אבל לפעמים תפגוש שותפים שיפתיעו אותך לכיוונים אחרים".

התמנונית, מתוך הספר. "היא מכבה אורות כל הזמן בבית, גם כשהשותפה מתקלחת" (איור: לאה מסלו)

איזו דמות את הכי אוהבת?
"חשבתי על זה הרבה. אני הכי אוהבת את התמנונית. היא מכבה את האורות כל הזמן בבית, גם כשהשותפה מתקלחת, ומוציאה דברים מהחשמל. זו דמות מאוד מצחיקה, בעיקר מאוד רציתי לאייר אותה".