הרשתות החברתיות והפורומים המקצועיים רחשו השבוע על פסק דין שניתן בבית הדין לעבודה בבת ים, אודות חברה שתבעה את מנהלת הכספים שלה להשבת סכומי יתר ששולמו לה. בית הדין קיבל את התביעה, קבע שהעובדת תידרש להשיב לחברה 220,000 שקלים, ואת מחצית מפיצויי הפיטורין המגיעים לה. התביעה שהגישה העובדת נגד האופן שבו הוצאו פיטוריה אל הפועל נדחתה.

העובדת שימשה מנהלת כספים של משרד לרישום פטנטים; היא היתה אחראית, בין היתר, על תשלום המשכורות, גם המשכורת שלה; היא הועסקה במתכונת גמישה, ודיווחה בעצמה על שעות העבודה והשכר המגיע לה בגינן. המעסיק, בעל החברה, סמך עליה כעל "יד ימינו", וללא בדק את עבודתה לאורך שבע השנים בהן עבדה תחתיו.

בוקר בהיר אחד ביצע המעסיק בדיקה, בה גילה שהעובדת "מנפחת" דיווחי נוכחות באופן עקבי, ומשלמת לעצמה שכר שהיא לא זכאית לו. הוא קרא לה לבירור ושם, בהקלטה, היא הודתה שהיא ניפחה את הדיווחים כפועל יוצא ממצוקה כלכלית. היא פוטרה מיד, וכך התגלגלו הדברים לבית הדין, שפסק בסופו של דבר שעליה להחזיר את הפרשי השכר שקיבלה שלא כדין.

לכאורה, נראה שבית הדין הגיע לתוצאה צודקת. אדם אינו זכאי ליהנות משכר עבור עבודה שלא ביצע. ייתכן גם שהראיות היו כאן חזקות במיוחד, ותרמו לתוצאה. סביר להניח בנוסף, שעזות המצח של העובדת, שקודם הודתה בגניבה ואח"כ חשה לבית הדין להגיש תביעה בת כמיליון שקלים נגד המעסיק, שיחקה אולי תפקיד. אז איפה הבעיה?

הכול כדי שהעובד התובע ימצא את עצמו מתגונן

הבעיה נעוצה בתופעה המוכרת לכל מי שמגיש תביעות בשם עובדים מפוטרים: תביעות הנגד. מעסיק שמוצגות לו דרישות כספיות על זכויות שקיפח, לעיתים בסכומים גבוהים, תר אחר דרכים לאזן את המשוואה. לפעמים אין לו טענות הגנה טובות נגד דרישות העובד; לפעמים יש לו אבל הוא מעוניין בכל זאת לנסות ולהפחית עוד את חבותו. וכך, תחת ייעוץ משפטי, הוא מגיש לצד כתב ההגנה שלו תביעה נגדית שלו כלפי העובד שפיטר ושתובע אותו.

הטענות שמאכלסות תביעות כאלה מתפרסות על פני מנעד רחב: העובד שהעז לתבוע, מואשם שם שהיה מחתים כרטיס והולך לטייל, גורם נזק בתדירות גבוהה, ואף גונב, כיד הדמיון הטובה על המעסיק ובא כוחו.

כמאמר האימרה, 99% מהתביעות הללו מוציאות שם רע לכל השאר. רובן טקטיות, מאוחרות, נטענות בהיעדר ביסוס וכמשקל נגד בלבד לטענות התביעה, הכול כדי שהעובד התובע, ה"תוקף", ימצא עצמו פתאום גם מתגונן, ייאלץ להוסיף תשלום על ניהול ההליך, ויתומרץ להגיע לפשרה שנופלת משיעור זכאותו.

עד כה, משפטית, לטענות המעסיק הללו יש בדרך כלל תשובה ניצחת: תנהל. אם יציאה למכולת לאחר החתמת כרטיס אינה מקובלת עליך – תאסור אותה בזמן אמת; אם העובד התובע היה כל כך גרוע שנים ארוכות והסב נזק – תפטר אותו; על פי הדין, חוזה העבודה הוא גמיש, לתקופה ארוכה, ומשתנה, לובש ופושט צורה בהתאם להסכמות הצדדים.

התנהלות המעסיק בזמן אמת, והמשך קיומם של יחסי עבודה חרף אותן טענות שעלו בתביעה הנגדית, מעידים ברובם המוחלט של המקרים שהטענות הללו אינן כנות, ומכתיבים, מלכתחילה ובדיעבד, את ההתייחסות השיפוטית המתאימה אליהן, כאל תרגיל טקטי ותו לא.

מתרגיל טקטי למכשיר משפטי לגיטימי

והנה, העלה מעסיק נתבע טענות כלפי העובדת המתבססות על תקופת עבודתה 7 שנים אחורנית, כאשר לאורך כל התקופה הוא לא טרח לבדוק האם השכר שהיא מושכת הולם את היקף עבודתה. למרות זאת, בית הדין הוציא אותו, בהליך שבו הוא נתבע במיליון שקלים, ב"רכוש גדול", 220,000 שקלים שתשלם לו העובדת שמצויה, לטענתה, ב"מצוקה כלכלית", ותיאלץ להשיב מחצית מפיצויי הפיטורין שלה.

בית הדין לא נתן כל משקל לפרק הזמן שבו השתהה המעסיק בהעלאת הטענות כלפי העובדת; לא זקף לחובתו אפילו במעט את מחדלו לבדוק עניין קרדינלי כזה, אצל עובדת שאחראית אצלו על כל הכספים. גם אם במקרה החריג הזה, לנוכח הודאת העובדת בגניבה, התוצאה צודקת, הרי שההצלחה המהדהדת הזו עלולה לתמרץ את הגברת השימוש במכשיר הטקטי הזה, של הפניית תביעה בחזרה כלפי העובד שמעז לתבוע את זכויותיו המקופחות.

מסכת הייסורים שעובר עובד התובע את זכויותיו בבית הדין לעבודה היא קשה, ארוכה ויקרה דיה גם מבלי שהפסיקה תעמיס עליה חסמים נוספים. גם אחרי פסק הדין, חשוב לזכור ולהזכיר שמצב שבו עובד נדרש לשלם למעסיקו בתום תקופת העבודה הוא חריג מאד, ואפשרי בנסיבות קיצוניות; האפשרות שהוא יקדם קידום זוחל את מעמדן של תביעות הנגד, מתרגיל טקטי למכשיר משפטי מהותי ולגיטימי, מדאיגה מאוד.

עו״ד אלעד מורג הוא שותף מייסד במשרד אלעד מורג עורכי דין, שמייצג ארגוני עובדים, ועדי עובדים ועובדים בכירים.

הבהרה: הכותב לא ייצג בהליך אף אחד מהצדדים. המעסיק יוצג על ידי עו"ד שיראל נקדימון וברוך, והעובדת על ידי עו"ד לחמני ואמזלג.