חני עובדיה נדבק בחיידק של גלישת הגלים בגיל 13. "גדלתי בדרום תל אביב, בשכונת תל כביר. באמצע שנות ה-80 לא היו הרבה גולשים בארץ. היו כמה חבר'ה מהשכונה שהתחילו לגלוש בחוף המערבי ביפו, ואמרתי לעצמי 'וואו! גם אני רוצה'. יום אחד הצטרפתי אליהם והתמכרתי. כשלא הייתי בבית ספר, הייתי בים".

בכיתה ז', כחלק מתוכנית האינטגרציה, העבירו את עובדיה מבית הספר השכונתי לבית ספר בשדרות נורדאו בצפון תל אביב. "זה היה כמו לעבור לחו"ל מבחינתי. זה לא כמו היום, לא היה לי מושג מה יש בצפון העיר. בתור ילד אתה רוצה מה שיש לכולם, אז פתאום רציתי נעלי ריבוק ונייקי, וחולצות של OP.

הגלשנים של עובדיה. "הים הוביל אותי למקום שאני נמצא בו היום" (צילום: יונתן בלום)

"אבל החיכוך הזה עם ילדי צפון העיר עזר לי להתפתח באופן כללי, וגם קידם אותי כגולש, כי היינו ממש קרובים לים. בכל הפסקה הייתי רץ לחוף הילטון לראות אם יש גלים. בתקופות שלא היו לימודים הייתי בחוף מהזריחה עד לשקיעה.

"הים הוביל אותי למקום שאני נמצא בו היום, הוא נתן לי את הפניות לחלום ולהגשים את החלומות האלה. הים גם יוצר המון חברויות, כי כולם 'גולשים', אין טייטלים אחרים, הקשר הוא בין בני אדם, ובגלל זה הוא קורה מיד".

איך הגעת מגלישה לבניית גלשנים?
"לפני שהתגייסתי, התחלתי לעבוד ככולבויניק במפעל גלשנים קרוב לפה. כשהשתחררתי חזרתי לעבוד שם בתיקונים. כל הזמן צברתי ידע. בכל חורף היו שולחים את העובדים הביתה, כי לא הייתה עבודה, אז הייתי נוסע לגלוש בחו"ל. נסעתי לראשונה לקליפורניה, וחברים שפגשתי שם הכירו אותי לכמה מאסטר שייפרים (מעצבי גלשנים), שנהיו המנטורים שלי. עבדתי אצלם תמורת הידע. כשהייתי חוזר למפעל בארץ, הצעתי שישתמשו בידע שצברתי, אבל השיטה הישראלית היא להשאיר אותך קטן".

ב-2003 נסע עובדיה לחופשת גלישה בסרי לנקה, ופגש בחור יפני שהייתה לו חנות שם. "הוא ביקש שאבנה לו גלשנים. כשחזרתי לארץ שכרתי פינת עבודה במפעל שעבדתי בו, ובניתי את הגלשנים לסרי לנקה. כל הזמן הייתה התנגדות מהמפעל, עד שהחלטתי להתקדם משם. התחלתי לתקן גלשנים בחצר של הבית שלנו ברחוב גאולה.

"פתאום קיבלתי עוד הזמנה מהמוכר היפני, יצרתי אותם במקום ששכרתי במפעל אחר ברשפון, והגעתי להחלטה שהגיע הזמן למקום משלי. ב-2005 פתחתי את המקום הראשון שלי ביפו, באזור שוק הפשפשים, וייצרתי שם גלשנים 15 שנה. בשנים האלו הייתי די לבד בשוק הגלשנים בעבודת יד".

"אני מתעקש על עבודת יד, כדי שהמכונה לא תשלוט בי"

עובדיה בן 47, נשוי ואב לשניים. לפני שלוש שנים עבר לחנות בקריית המלאכה בתל אביב, שהוא עובד בה עד היום. "כיום יש אולי עוד ארבעה-חמישה שייפרים, אבל הם עובדים עם מכונות ממוחשבות. אצלי כמעט הכול ידני. אני גם עושה גלשנים במכונה, אבל התעקשתי כל השנים על שייפינג בעבודת יד, קסטום מייד, כדי שהמכונה לא תשלוט בי, אלא אני בה".

מה זה גלשן קסטום מייד?
"לעומת גלשן 'רדי-מייד', כשמזמינים אצלי גלשן, יש התאמה לגולש הספציפי, לגובה ולמשקל שלו, ולסגנון הגלישה שלו. אני מקבל גוש גלם של פוליאורתן שיש לו צורה כללית של גלשן, אבל לא מעובד. יכול להיות שהגולש מחפש יותר ביצועים, או פשוט לזרום על הגל. גם סוגי הגלים משפיעים. אם הוא מתכוון לגלוש בארץ או בחו"ל. אחרי שהבנתי את כל זה, אני יוצר את הצורה הראשונית עם מקצוע, ואז הכול בשיוף ידני. אחרי שסיימתי עם השייפינג, אני עובר לחדר היציקה, ושם הגלשן מקבל את הפלאגים של החרבות, ואז שכבה ראשונה של בד פיברגלס שמצופה בפוליאסטר או באפוקסי.

עובדיה יוצר את הצורה הראשונית עם מקצוע (צילום: יונתן בלום)

עוד כמה שיופים (צילום: יונתן בלום)

ומכאן עבודה ידנית (צילום: יונתן בלום)

"אחרי שהוא מתקשה, אני מלטש אותו, ואז מוסיף עוד שכבת פיברגלס למעלה. אחרי זה, הוא מקבל Hot Coat (ציפוי חם), שכבה נוספת של פוליאסטר או אפוקסי, יחד עם פרפין, שאוטם את הכול ומאפשר ליטוש סופי. בסוף מוסיפים עוד פלאג לרצועה שקושרים לרגל. לרוב אני משאיר את הגלשן חלק, בלי צביעה, אבל אם מישהו רוצה, יש לי אמן שעושה את הארט".

ליטושים אחרונים. "לרוב אני משאיר את הגלשן חלק, בלי צביעה, אבל אם מישהו רוצה, יש לי אמן שעושה את הארט" (צילום: יונתן בלום)

החומרים שאתה עובד איתם לא נשמעים נעימים.
"עד שנות ה-60, הגלשנים היו עשויים מחומרים טבעיים, מעץ כבד, ובהמשך מעץ בלסה קל. התהליך מעץ לפוליאוריתן המודרני משקף חיפוש לחומר יותר גמיש, יציב וזול לייצור. הגמישות של החומרים הסינתטיים מאפשרת רמה של ביצועים שעץ לא מאפשר. אבל הם חומרים ממש לא ידידותיים לסביבה, וגם לא לבריאות של השייפר. משקיעים הרבה כסף בחיפוש אחרי חומרים חלופיים, אבל עד היום לא מצאו משהו שמנצח את הפוליאורתן.

אפוקסי לאיטום הגלשן (צילום: יונתן בלום)

גלגלי שחיקה (צילום: יונתן בלום)

דיסקיות שיוף. "הגמישות של החומרים הסינתטיים מאפשרת רמה של ביצועים שעץ לא מאפשר" (צילום: יונתן בלום)

"בתחילת דרכם, גלשנים היו ארוכים, כי הם צפים יותר בקלות ויותר קל לתפוס גלים איתם. עם השנים, הגלשנים נהיו קצרים יותר, מה שמאפשר יותר ביצועים, אבל יותר קשה לשלוט בהם. אז המקום היחיד בארץ שגברים רבים בו למי יש הכי קטן, זה בים".

"אני גולש יותר מתמיד"

לדברי עובדיה, כשאדם גולש הוא מבטא את האופי שלו. "למשל אלים ואגרסיבי או נעים ועדין. כשאני בונה גלשן, אני משתדל להתאים את הצורה לאופי שלו. אני נותן משהו שהוא מעבר למושלמות טכנית, אני מחפש את המהות, ולכן הגלשנים שלי נטולי דאווין, בלי לוגואים, צבעים וקישוטים מיותרים. רוב הקליינטים שלי ישראלים, אבל יש לי כמה קליינטים מחו"ל.

"ב-2011 השתתפתי בסרט דוקו בהפקה אמריקאית, Promised Land, שמעביר את הסיפור של ישראל דרך העיניים של גולשים ישראלים, שמצאו בגלישה מילוט מהמתח. בסרט השתתף גולש אגדי, טום קארן, שהיה אלוף העולם שלוש פעמים. בזכות המפגש נהיינו חברים והתחלתי לייצר לו גלשנים. זה כבוד ענק".

מה המחירים?
"המחירים שלי הם בסביבות 3,500 שקלים ומעלה, בהתאם לגודל הגלשן. לארט יש תוספת בהתאם למורכבות הצביעה. דווקא אין הבדל גדול במחירים בין רדי-מייד לעבודת יד, אבל הרבה פעמים לאנשים אין סבלנות לחכות חודש עד שיהיה מוכן גלשן בעבודת יד.

"קשה לי לדרוש הרבה יותר עבור גלשנים הידניים שלי, כי אנשים לא מבינים את ההשקעה שיש בזה. השאיפה שלי היא להתעסק רק בקסטום מייד, ולבקש מחירים ראויים להשקעה שלי, כלומר ליצור רק להיי-אנד של התעשייה".

יש ביקוש יציב?
"הביקוש לגלשנים קשור למצב הגלים. אחרי שבועיים שלא היו גלים, פתאום היום יש, והטלפון מצלצל מהבוקר ללא הפסקה. גולשים תמיד עם עין אחת על תחזית הגלים, ומי שלא גולש לא מבין את האדרנלין המטורף שנוצר כשרואים שיש גלים. אז פתאום אתה חייב לתקן את הגלשן או להזמין גלשן חדש".

אתה עדיין גולש?
"יותר מתמיד. העסק הזה הוא מרתון, לא אקזיט כמו בהיי-טק. אני עובד מאוד קשה, אז אני חייב גם ליהנות, אחרת מה עשיתי? אני נמצא רוב היום בעבודה ויכול להיות גם עד שתיים בלילה, כי צריך ריכוז ושקט שקשה למצוא בשעות היום. אם רוצים להגיע לכאן, צריכים לתאם איתי, כי אין לי שעות קבועות, ובקושי אפשר למצוא את הכניסה לחנות אם אתה לא מכיר אותה. אני מעדיף לעבוד כך, בלי הסטרס של  קליינטים שנכנסים ויוצאים בזמן שאני מנסה להתרכז על ייצור הגלשן".

הילדים שלך גולשים?
"הבן הגדול שלי בן 11 והוא הרבה יותר גיימר מאשר גולש. אני מצטער בשבילו, כי הוא מייצר תלות במסך ומפסיד את תחושת החופש והבריאות שיש בים. בהתחלה ניסיתי להתערב, אבל הבנתי שהוא צריך להיות מי שהוא ואני מי שאני. דווקא הבוקר הוא פתאום שאל אותי אם לא קשה להיות בעסק שתלוי במצב הים, ואז הבנתי שיש לו ראש של איש עסקים ולא איש מלאכה כמוני". 

"גלשני חני", ייצור גלשנים בעבודת יד.