טקס האזכרה הממלכתי ליהודי אתיופיה לזכר הנופלים שנספו בדרכם לישראל התקיים הבוקר (חמישי) בהר הרצל. הטקס נערך במעמדם של נשיא המדינה יצחק הרצוג וראש הממשלה בנימין נתניהו.

הרצוג אמר בנאומו כי "במסע הזה אל עבר ראש ההר שילמתם אתם מחיר כבד מאוד. היציאה למסע הארוך לוותה באמונה גדולה בצדקת הדרך ואמונה זו עזרה במעט להסתיר את הסכנות הגדולות: הליכה במדינה עוינת, הליכה במדבר גדול ונורא, הליכה ברגעים של אי ודאות. את המסע המסוכן הזה הובילה מנהיגות, מנהיגות אמת – הקייסים ומנהיגי העדה שידעו לעורר את הקריאה 'הננו ועלינו', המלווה את העם היהודי ממדבר סיני ועד מדבר סודן.

״את המסע המסוכן הזה הוביל הלב הפועם – הכמיהה הבלתי פוסקת לשוב לציון, הגעגועים בני אלפי השנים לירושלים – ירוסלם, האמונה בצעד המשותף ואהבה עצומה לארץ ישראל. כל צעד במסע הארוך הזה היה מלווה גם בכאב, בפרידה מאמהות ואבות, מאחים ואחיות, מילדים קטנים בדרך, ממשפחה וחברים".

רה"מ נתניהו הוסיף: "יש עוד אתגרים ובעיות שצריך לפתור, אבל המאבק המשותף שלנו כבר נושא פירות, אנחנו רואים את זה במספרים ובסיפורים האישיים והוא יישא פירות נוספים בעתיד". עוד הוסיף כי "כשנישקתם את אדמת ארץ ישראל, כשנגעתם באבני ירושלים, כולנו דמענו יחד איתכם. זאת הייתה תזכורת עצומה לעוצמת החזון הציוני, למהות החזון הציוני, שבזכותו ניטעו שורשינו מחדש בקרקע המולדת".

מכובדיי, אנחנו זוכרים היום בכאב את אלו שנפלו בדרך. אנחנו מרכינים ראש לזכרם. אבל אנחנו גם זוקפים ראש לאלו שהגיעו באור גדול, בגאווה גדולה. את האור המיוחד של קהילת 'ביתא ישראל', ראינו, רעייתי שרה ואני, בטקס הדלקת המשואות שהתקיים על ההר הזה, פה, בליל יום העצמאות. מדליקת המשואה יהודית נגוסה, בת גאה לעדה האתיופית, עומדת בראש המכינה הקדם-צבאית 'הזדמנות לשנות' בעוטף עזה. יהודית מקריית מלאכי, שאביה הוכר כאסיר ציון, שירתה בצה"ל ובשב"כ. כפעילת חינוך היא החליטה לקדם צעירים אחרים, שמגלים במכינה את העוצמות שטמונות בהם".

המסר שיהודית השמיעה ביום העצמאות הוא גם תמצית תחושותיי היום, במעמד החשוב הזה. כך היא אמרה: "אתם, אחיי ואחיותיי, פורצים גבולות ומחסומים חיצוניים ופנימיים ומעיזים לדמיין עתיד טוב יותר".

ואכן, כולנו אחים ואחיות. כולנו מלוכדים ברצון להבטיח עתיד טוב למדינתנו, ובמחויבות להבטיח את נצח ישראל וירושלים. אין יום ראוי יותר מלזכור אותם מאשר ביום ירושלים – 3,000 שנה אחרי שהיא כוננה כבירתנו על ידי דוד המלך, 75 שנים אחרי שהיא כוננה שוב כבריתה של מדינת ישראל שקמה מחדש, 56 שנים אחרי שאוחדה העיר – אין יום ראוי יותר לזכור את אלפי הנספים בדרך לירושלים.