"אין בנאדם שנולד פושע, החיים עושים אותו ככה. רצו להפיל את האשמה על מישהו שגר מולנו, אז ירו בבן שלי מחמוד, כדי שיחשדו בו", מספרת בכאב שרה עטאוונה מרמלה. היא ועוד כמה עשרות משפחות שאיבדו את היקרים להן עלו היום (ראשון) לירושלים בשיירת מחאה של ארגוני חברה אזרחית.
אחרי למעלה מ-80 נרצחים מתחילת השנה, הבינו הפוליטיקאים והארגונים שאין טעם עוד בתלונות ברשתות החברתיות על המצב המזעזע, ובשיתוף פעולה יצאו בקמפיין תחת הכותרת 'רוצים לחיות'. כששיירת המכונית הגיעה לירושלים עמדו אחד לצד השני מוחמד ברכה שעומד כיום בראש ועדת המעקב והשייח' ראאד סאלח', לצד חברי כנסת מהרשימה המשותפת ורע"מ.
לפי פידאא שחדה, לשעבר חברת מועצת העיר לוד וכיום עומדת בראשות 'אמהות למען החיים', שמאגד משפחות מהחברה הערבית אשר איבדו את יקיריהן לאלימות המשתוללת, דרישות של הארגונים הן שתיים: הגדלת המספר הנמוך של פענוחי מקרי הרצח, והקמת ועדה בין משרדית שתתמודד עם המציאות המדממת. "אם הפוליטיקאים לא יעשו את זה", אומרת שחאדה, "אנחנו נקים ועדת מומחים משלנו".
שרה יושבת על ליד השולחן בתחנת הדלק בלטרון, העצירה הראשונה של שיירת הרכבים שהגיעו מכל רחבי הארץ, לצידה חברה מרמלה, והיא מספרת בדמעות על מחמוד, בנה: "כל החיים עבדתי קשה, אחרי הגירושים גידלתי את הילדים לבד. הוא הכי קטן בילדים שלי רק בן 16, היה מצייר ושוחה, אוהב את החיים, גידל 11 כלבים, שובב. תמיד היה מנשק את המורות שלו בתיכון 'דרור' ואומר שהן כמו האמא שלו".
זה היה ה-4 בינואר 2020, מהבוקר עמדה ובישלה, כי ידעה שכל היום לא תהיה בבית, אלא לצד אמה בבית חולים. כשיצאה מהבית נשק לה מחמוד וביקש ממנה שתנשק את סבתא שלו משני הצדדים, "אמר לי 'תשמרי על סבתא', וזו היתה הפעם האחרונה שדיברנו. ב17:40 כשהייתי בבית החולים ראיתי את השכנים מכניסים אותו – כשהיה גופה".
מאז הרצח היא מבקרת בכל יום בבית הקברות, "אני מדברת איתו, מספרת לו דברים", אבל לאורך השנים שעברו השתדלה שהילדים לא יראו אותה בוכה, "הייתי הולכת לנחם אבלים אחרים כדי לבכות על מחמוד שלי. כולם הציעו לי לנקום, ואני לא רוצה, אני רוצה את הילדים שלי חיים, ורוצה שהמשטרה תעשה את העבודה שלה".
"בסוף מי שהרג אותו חי, מתחתן, חי את החיים, ובמשטרה אומרים אין הוכחות. היו למחמוד הרבה חברים יהודים, אם היו רוצחים מישהו מהם – היו פותרים את זה תוך יום. אני לא רוצה נקמה, מה הנקמה עושה? אוכלים אחד את השני, הדם רק מביא דם. אני רוצה שיתפסו את הרוצח, ואני ארדוף אחרי הממשלה והמשטרה עד שזה יקרה.
"אמא נשארת אמא, יהודיה או ערבייה, אם שמים את היד על הלב, לא חשוב מי היא – זה כואב, כולנו נולדנו אותו דבר, אני מקווה שיהיה שינוי, אבל לא מאמינה. אלוהים נתן לי מתנה ולקח אותה, ואני מקווה שכל הערבים לא ירצו נקמה, כדי שכולם ימשיכו לחיות".
השלב הבא במחאה יהיה הפגנות שבועיות בצמתים הרלוונטים, משימה לא קלה ביחס לכוחות הגזעניים המרכזיים בממשלה הנוכחית, ולאור שינויים בצמרת ההנהגה הפוליטית הערבית. "נמשיך למחות ואם צריך גם נשתק את המדינה עד שנהיה בטוחים ברחובות", כתב בחשבון הטוויטר שלו איימן עודה, המכהן עדיין כיו"ר הרשימה של חד"ש-תע"ל, "זהו לא מאבק ערבי, זהו מאבק של כל מי שרוצה לחיות במדינה דמוקרטית, קורא לכל הציבור להצטרף לקריאה שלנו: דם ערבים אינו הפקר!".
ורדה סעדה, מכפר יאסיף במקור וירושלמית בהווה, היא חלק מהתארגנות פוליטית חדשה, המבוססת על שיוויון בין יהודים וערבים, והגיעה למחאה מול משרדי הממשלה, "האדישות גורמת לחברה לחיות בבועה, אבל זה לא נשאר רק בחברה הערבית, זה כמו קורונה, גולש לכל החברה", היא אומרת על הפשיעה והאלימות. "בנתניה והרצליה הצליחו למגר את הפשיעה, אבל בחברה הערבית אין אמון במשטרה ובממשלה, וצריך וטפל בזה. בקרב משפחות הפשע הישראליות יש שותפות ערבית-יהודית מאוד מוצלחת, צריך שותפות כזו גם בפוליטיקה".
