יותר מבוכריס, יותר מההאש טאג #יותרמבוכריס, יותר מהמחאה כנגד אי ענישת עבריין מין, יותר מכל אלה, התפרצו אינספור עדויות, עלבונות כלואים, צלקות קטנות של אין אונים, אצל כולנו.
אחד קיבל שבת בגלל איזו גחמה של הרס"ר, השני רותק בגלל ענייני אפסנאות, השלישי הושפל בפומבי, כל סיפור לכשעצמו שולי משהו, לא אירוע מכונן, ספק אם יפרנס פסיכולוג. ובכל זאת אנשים מבוגרים שלא זוכרים איזו חולצה לבשו אתמול יודעים לספר בפרוטרוט על המת"ש ההוא מאוגוסט 89', או על מפגש עם שוטר צבאי בתחנה המרכזית בעפולה בסתיו 2001.
כותבי הפוסטים אינם הלומי קרב. הם לא מתנגדים לצבא, הם מודעים להכרח שבקיומו, מייחלים להצלחתו, מבינים את הצורך בסדר ומשמעת, ובכל זאת, טעם הלוואי מלווה אותם בכל חייהם הבוגרים. הם זוכרים את נחת זרועה של השרירותיות, את ניצול הכוח ואת חירותם שנשללה. הם נכנסו לצבא כנערים חופשיים, ויצאו ממנו כאזרחים חופשיים. אך במשך שנתיים-שלוש חוו חיים ללא זכויות, ללא הגיון. קבעו להם מה ללבוש, שללו מהם את זכות התנועה ואת חופש הביטוי, והם, כלומר אנחנו, לא נשכח את זה לעולם.
יותר מבוכריס, יותר מהכעס על בוכריס, הטרנד הזה הציף את הפחד הגדול ביותר שלנו, להתבטל בפני כוחות גדולים מאתנו. יש מי שיפהק לנוכח דיבורים על דמוקרטיה, יש מי שלא משתגע על התקשורת, שמתעב ארגונים לזכויות אדם, אמנים ולוחמי צדק. יקראו להם נודניקים, יקראו להם בוגדים, מספיק עם כל הדמוקרטיה הזאת שלכם. אבל עמוק בפנים, יותר מכל עמדה פוליטית, אפילו יותר מבוכריס, מקנן הזיכרון ההוא של המפגש עם השוטר הצבאי מהתחנה המרכזית בעפולה.
