משלחת של 80 ראשי וחברי ועדי עובדים מכלל משרדי הממשלה ויחידות הסמך חזרה ביום שישי ממסע לפולין.
זכות וחובה נפלה בחלקי, עת התאפשר לי לצאת למסע כזה. אני בת הדור שלא יצא לפולין בנעוריו. המסעות התחילו רק שנים אחר כך. אני מאלה שלמדו על השואה דרך סיפורים, סרטים ועדויות. לא הייתי היכן שקרו הדברים, וזה בער בי. עודדתי את ילדיי לצאת למסע, ותמיד הרגשתי שחסרה לי התמונה השלמה. חסרה לי תחושת השייכות, האחווה, השיתוף שנוצר כשיוצאים למסע כזה בקבוצה. מיום הרישום ועד לחזרה הביתה חשתי תחושת הודיה והתרגשות על שזכיתי לכך.
שעת לילה מאוחרת, רכבי המשפחה פורקים אותנו לחניה, רגע אנחנו עוד מסמנים מזוודות, בודקים שארזנו חטיפים ועוגות, מטריחים בעל, אישה או בן ויוצאים לדרך. בשעת לילה כזו הנסיעה קצרה וחלקה, וכעבור דקה כבר פורקים מזוודות בטרמינל 3.
את פנינו מקבלים עם חיוך וחיבוק טל בורשטיין ואבי שלמה, ומוסרים לנו סנדוויצ'ים, תיק ומימייה, כמו היינו בני נוער בתיכון בדרך למסע. רק במטוס, כשקצת משעמם, אנחנו בודקים את תכולתו של התיק ומגלים מה זה אומר שמג"ד מארגן מסע. בעיקר זה אומר תשומת לב לפרטים קטנים כגדולים (עד רמת נר נשמה, גפרורים ואבן להניח על הר האפר לזכרם).
המסע שאליו יצאנו הפך עבורנו את שיעורי ההיסטוריה, הספרים והסרטים למציאות מוחשית שניתן להושיט את היד ולגעת בה.
אל מול השקט הירוק והפסטורלי, פרצה זעקה אילמת של משתתפי המסע. כשהבטנו בערמות נעליים במיידנק, חדרים מלאים שיער אדם באושוויץ, הר של משקפיים ומזוודות. או ברגע אחד ספונטני מזוקק עם בני נוער מארצות הברית שבפעם הראשונה נחשפו למשרפות, הביטו לרוע בעיניים ולא יכלו לעצור את הדמעות.
המסע לפולין החל ביום הכנה ביד ושם, שם העמקנו את ידיעתנו על יהדות פולין שנכחדה. שמענו תיאורים קשים של סבל ומוות, ואף שלא נראה הדבר, התחלנו תהליך הפנמה של החוויה האותנטית שלקראתה אנחנו הולכים.
אבל שום דבר ואף אחד לא הכין אותנו למסע האמיתי שאליו יצאנו. יומן המסע שלי נכתב שלא על פי סדר הגעתנו לאתרים. אני עדיין לא מעכלת את החוויה כולה, עדיין לא סיימתי לעשות סדר בדברים. בחלומות בלילה מתחיל הסדר, ואני בוחרת לכתוב את מה שאני רואה מתוך חשכת מיטתי הבטוחה.
יום שטוף שמש קיבל את פנינו בפולין, ולא הכין אותנו לקראת הקור שחשנו כשעברנו דרך המצבות והסיפורים שהן מספרות. אנחנו נפגשים עם יהדות ורשה על כל גווניה בתקופה שלפני השואה, ומבקרים גם בקברי אחים מתקופת המלחמה. בהדרכה המופלאה של המדריכים גילי, שירי ושקד, אנחנו חווים את התחושה שהמצבות הן אות ושריד לחיים יהודיים עשירים, שהתנהלו כאן במשך מאות שנים, עד לשואה. בהמשך היום אנחנו מסיירים ברחובות ורשה היהודית.
סערה בחוץ, סערה בפנים
קמנו לבוקר שמסמן את השינוי, סערה פתאומית פורצת ומאותו רגע ועד סוף המסע אנחנו הולכים ברחובות פולין הגשומה, כמו כדי לגרום לנו להבין ולו במעט את הקור שחשו ההולכים בדרך ללא שוב, כשעל גופם חתיכת בד בדמות בגד ורגליהם חשופות.
מיידנק. מפגש ראשון עם מחנה השמדה. המחנה שוכן בשוליה של לובלין בקרבה בלתי נתפסת בין עיר גדולה ותוססת לבין מחנה ריכוז והשמדה. אנחנו צועדים ברחבי המחנה. מקיימים טקס ליד המשרפות, קול תרועת השופר קורע את השמים, קדיש מצמרר ושירת התקווה מעולם לא ריגשו אותי כמו באותו טקס. החוויה חזקה ומרגשת. ממיידנק נעדרת האנושיות והרוע טהור. אנחנו עוברים במסע יום ועוד יום, מחנה השמדה וגטו. בלזץ' – כל כך מעט גרמנים ומשתפי פעולה שהצליחו למחוק קהילה שלמה, מפעל השמדה של משפחות שלמות, עיר ועוד עיר, דורות של דורות שנמחקו מעל פני האדמה. וכמו האדמה שספגה את דם היהודים בערים, כך אנחנו סופגים עוד ועוד את ממדי השואה.
ורק בלילה בלילה נזכרים איך בבוקר יצאנו לכיוון מחנה אושוויץ-בירקנאו. זה שנחשב התופת, כולנו עם דגל עלינו. המועקה מלווה אותנו מהבוקר. 60 ק"מ מפרידים בין קרקוב לאושוויץ. הדרך עוברת בנופים יפים והשמיים לא מפסיקים לבכות, חולפים על פני התחנה באושוויינצ'ים העיר. תחנה רגילה. אנשים יוצאים ובאים בה. שלט צבעוני מקבל את פניהם. אי אפשר להתחמק ממחשבה על רכבות בימים אחרים.
מחנה אושוויץ-בירקנאו היה הגדול במחנות הריכוז וההשמדה שהוקמו בפולין. בירקנאו – אושוויץ 2. כאן נעשתה רוב ההשמדה. יותר ממיליון יהודים הומתו פה בתאי הגזים. התמונה של מסילת הרכבת הארוכה שנכנסה בשער הגדול הפכה לאחד מסמלי השואה. גם אנחנו צועדים לאורך המסילה. נושאים את דגלי המדינה. אי אפשר לא להתרגש ולהצטמרר.
אחר כך מבקרים בצריפים. המחנה חולק למחנה נשים ומחנה גברים. הצריפים ריקים אבל שמורים היטב. אפשר לחוש את הניכור, הצפיפות, הקור והייאוש של אלה שלא שרדו לספר. החורים הם בתי הכיסא. חורים-חורים בשורות ארוכות. ראו את הצפיפות. במקום שבו יש אובדן זהות אין מה לדבר על פרטיות.
ממשיכים אל אושוויץ 1. ביתני האבן גדולים ואפורים. השלט "העבודה משחררת" מקבל את פני הבאים. מסביב לביתנים גדר חשמלית כפולה ומגדלי שמירה. עוד פנימה גדר רגילה. אלה שניסו לברוח או להתאבד, נתקלו קודם בגדר הרגילה ונעצרו לפני הגדר החשמלית. גם זכות הבחירה למות נלקחה מהם.
כיום יש כאן מוזיאון ומרכז הנצחה. בחלונות התצוגה שבמוזיאון ערמות-ערמות. ערמת נעליים, גפיים תותבות, משקפיים, שיער, שיניים. מראה קשה. הכמויות בלתי נתפסות, וזו רק דגימה ממה שאספו הגרמנים ונמצא כאן עם שחרור המחנה. הכאב מחלחל, לא מרפה. כל צמה היא אישה, כל זוג נעליים הוא אבא, אמא, אח ואחות, נעליים קטנות מציצות מהערמה והפחד של הילדים כאילו ניבט מהם.
בביתן אחר ספרי ענק. רשימות-רשימות של כל הנספים. כארבעה וחצי מיליון שמות. 4,500,000 שמות. המספרים לא נתפסים. והספרים ענקיים וכמות הדפים כל כך גדולה. 4 וחצי מיליון שמות שהצליחו לתעד, עוד מיליון וחצי שלא, וחסרונם של אלה גדול אפילו עוד יותר.
בין ביתן 10 ל-11 עומד קיר המוות. כאן הוצאו להורג אלפי אנשים בירייה. אלה שנענשו עונש פומבי ומהיר. בביתן הקרמטוריום אפשר לראות את כל שלבי ההשמדה. חדר ההתפשטות, המקלחות שהוזרם בהן גז ההשמדה ציקלון B, והמשרפה שהשליכו אליה את הגופות. הציניות של הגרמנים לבקש מהיהודים לזכור את מיקום וו התליה שעליו הניחו את הבגדים כדי שיוכלו לאסוף אותם ב"יציאה", אבל אין יציאה, ואין צורך באמת לזכור את מיקום וו התליה.
הדרך אל היער יוזפוב עוברת בכפר פולני טיפוסי ומנומנם. בתים צבעוניים ושלווים. חצרות מטופחות. אלה היו השכנים של הזוועה. האם ידעו בזמן אמת מה קורה כאן מתחת לאפם? האם שמעו את הצווחות בלילה? אולי אפילו השתתפו בטבח. אי אפשר לא לחשוב על כך כשצועדים את כברת הדרך בין האוטובוס ליער.
מגיעים אל האומשלגפלאץ – כיכר השילוחים של הגטו. כיום מוצבים בכיכר כיסאות ריקים. זו האנדרטה לזכר יהודי הגטו שנאספו מכאן בזריזות וחפציהם נותרו מוטלים בכיכר.
הימים עוברים, והמסע שהסתיים רק מתחיל את התהליך בקרבי ובקרב חברי למסע. קבוצת הווטסאפ מעולם לא הייתה פעילה יותר. התמונות הרבות שצילם קובי הצלם המדהים והרגיש מכילות זיכרונות, קולות ודממה.
הרחקנו גם אנחנו עד פולין וגילינו את עצמינו ואת האוצר שנמצא לא רחוק, כאן, בבית שלנו, במדינה שלנו. מי ייתן ונדע לשמור ולטפח את האוצר שלנו. והלוואי ונדע להפיק מהמסע המיוחד הזה גם תובנות ולקחי מוסר לחיינו שלנו. לא להשלים עם עוולות ולא לעמוד מהצד מול רוע ואי-צדק, לא רק כלפינו, אלא כלפי הזולת, האחר, כאן, בחברה שלנו.
כאן בפולין גילינו קבוצה נפלאה ומיוחדת, ולכל מקום בישראל ניקח איתנו את זיכרון החוויה של המסע שלנו. נזכור את העצב העמוק בגאיות ההריגה ובמחנות ההשמדה. וגם את ההתרגשות המיוחדת בטקסים; ואת המפגש עם העולם היהודי שהיה ואבד. ולצד הסיפור הכללי, ניקח עמנו מהמסע את עוצמת הסיפורים האישיים והמשפחתיים המרגשים שהעניקו תרומה מיוחדת למסע, עם שירת התקווה המרגשת ביער. ולצד זה, לא נשכח את שמחת המסע, ואת שירת האוטובוס המרוממת, שליוותה אותנו לאורך כל הדרך. ולא פחות מכל אלה, נישא אתנו את תחושת החברות והיחד שיצרנו כצוות.
ואי אפשר בלי תודות…
זה הזמן להגיד תודה ענקית ענקית לאופיר אלקלעי, יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, על שסימן לעצמו מטרה ולא הרפה עד שנכבשה. את היכולת המופלאה לספק מנהיגות אחרת. את הזכות לקחת חלק במסע שהוא חובה לכל יהודי באשר הוא יהודי. את ההתעקשות על מדריכים, על מארגנים, על צלם, על קבוצה דומה והרבה שונה שהצליחה להתחבר בזכותו. על רוח חדשה שנושבת שמביאה איתה כל כך הרבה גאווה והודיה. על אוזן קשבת גם ברגעים שהמסע קשה. על ירידה לשטח ועל ירידה לפרטים.
תודה מיוחדת לטל בורשטיין, המג"ד, שהוא ספר הדרכה לאנושיות, לארגון וסדר. לירידה לפרטי פרטים. שבצורה מופתית סיים מילואים באמצע מבצע צבאי ודקה אחרי הפסקת האש עוד המשיך לעסוק בארגון של מסע בלי לתת לאף אחד מאיתנו להרגיש ששבועיים הוא לא ראה את הבית וכחודשיים כל כולו בהצלחתו של המסע לפולין. על חיוך מבויש, על אינטליגנציה רגשית להניח יד בדיוק כשצריך, על שראה את הקושי וידע להביא את הבית במכתב מפתיע ומרגש כל כך, על הקרבה ולילות ללא שינה.
לאבי שלמה המדהים שהקליל עבורנו את הדרך, שהחזיק אותנו לבל נתפרק, שגם כשהדרך הייתה קשה, ידע ברגישות מיוחדת להקשיב, להכיל ולהאכיל אותנו. שדאג כמו אימא פולניה אמיתית שלא נירטב, שיהיה לנו מספיק חם, שנדע גם לשחרר את העצב והמועקה עם שיר מדויק, עם שיחה מלאת רגש ואינטליגנטית, בלי אגו ובגובה העיניים. עם חיוך ענק בלי לקטר לרגע על הרצון לתשומת לבו, ועל שגרם לכל אחד ואחת מאיתנו להרגיש כאילו הוא רק איתנו.
למדריכים הלא פחות ממדהימים גילי, שירי ושקד, שסיפקו מידע ועובדות ושילבו סיפורים ועדויות. שהדרכתם כמו נעשתה בפעם הראשונה והלהט ניכר בהם שהוא מדם לבם. עוד ועוד עדויות, עוד ועוד מחקרים, ומלא ידע שהועבר בצורה מרתקת שגרמה לנו להיות קשובים לכל אורך המסע.
ולסיום לקובי הצלם המדהים. שלכד רגעים, שלא פספס אף אחד מאיתנו ואנחנו בתמורה נתנו בו אמון מלא שיצליח לצלם את המסע המרגש, ובכך אפשר לנו להניח את הנייד בצד ולהיות בתוך המסע באופן פעיל, ולא כמי שאוחזים במצלמה ומפספסים את הרגע.
תודה ענקית לחבריי למסע, לחברי הוועד הנהדרים שאפשרו את החיבור, שברגישות אינסופית השכילו להצחיק ולשחרר, להקשיב, לחבק, לספר ולשתף, לצחוק כשצריך ולאפשר לכולנו לעבור את המסע כפי שהוא עבר.
ותודה אחרונה לשותף האישי שלי למסע, יו"ר הוועד של בית החולים שלי יעקב כהן משמיר אסף הרופא, שהתעקש לצרף אותי למסע ואפשר לי להיות חלק ולהגשים חלום ישן.
