"בתקופת הקורונה נכנסתי לפייסבוק וחיפשתי מקום לברוח אליו. יש לנו אמנם בית פרטי, אבל אין לנו גן ירק. ראיתי את הפרסום של עצמון, ישר נדלקתי על הרעיון והתקשרתי", מספרת אהובה (שמעדיפה להזדהות בשמה הפרטי בלבד), פנסיונרית מיבנה שלוקחת חלק במיזם קו-גרינהאוס (CO-Greenhouse). כבר שנה וחצי שהיא מגיעה יחד עם בעלה צביקה, גם הוא פנסיונר, למשק של החקלאי עצמון חג'ג' במושב נווה מבטח ליד גדרה ומגדלת בעצמה את הירקות שהיא אוכלת. "אנחנו מגיעים אליו למשק פעם-פעמיים בשבוע והוא מדריך אותנו".

מיזם קו-גרינהאוס משדך בין אנשים שרוצים לגדל בעצמם ירקות, אבל אין להם את הידע והמקום לעשות זאת, לבין חקלאים בעלי ניסיון. החקלאי מציע את הידע והכישורים שלו לקהילה של מגדלים. הוא מלווה אותם, מדריך ומייעץ. נוסף על כך, הוא מכשיר במשק שלו חלקות או מקצה חלק מחממה לגידול ירקות, מתקין אמצעי השקיה וגידול, מספק כלי עבודה, ופותח את שערי המשק לקהילה. בתמורה להדרכה והליווי שהוא מציע למגדלים, מתאפשרת לחקלאי הכנסה קבועה ויציבות בתחום שיש בו הרבה חוסר ודאות. עבור המשק המשפחתי, מדובר ברעיון פורץ דרך בארץ.

"לא היה לנו שום ניסיון בחקלאות", מודה אהובה. "במקרה הטוב, היו לי צמחי תבלין בעציצים. עצמון והילדים שלו לימדו אותי הכול. זה מאוד חשוב שיש מישהו שמסביר ומנחה. בלי העזרה שלו, לא הייתי מגיעה לגידולים כאלה. זה מאפשר לי לצאת מהבית לטבע, לאוויר, וכמובן יש לי את הליווי של עצמון שעושה את ההבדל. הייתי לוקחת עוד ערוגות אם היה לי זמן לעבודה.

צביקה ואהובה בחלקה שלהם. אהובה: "בלי העזרה של עצמון, לא הייתי מגיעה לגידולים כאלה" (צילום: מאיה רונן)

"זה מאוד מתגמל וזאת תרפיה עבורי. זה עושה לי טוב. בתקופת הקורונה זה ממש הציל אותי. יכולתי להיות בחוץ, והאמת היא שהתאהבתי. מדי פעם הנכדים באים לפה ועוזרים לנו לשתול. רצינו להראות להם שהירקות לא מגיעים מהשליח של הסופר".

לגינה הם באים יחד, מעשבים, שותלים, קוטפים, מכינים את השטח לעונה. "זה החוג המשותף שלנו. זה טוב לזוגיות".

ליווי צמוד ולמידה הדדית

המצטרפים לתוכנית מקבלים הדרכה בסיסית על העבודה בגינה ועל הגידולים המתאימים לעונה. במפגש הבא הם מקבלים הדרכה צמודה לתהליך השתילה, הצבת טפטפות, וכל מה שנחוץ כדי להתחיל לגדל בפועל. "אני הולך עם הבן אדם צעד-צעד ומסביר איך לעבוד", מסביר חג'ג'. "יש לנו טבלאות לשימוש המגדלים שמסבירות מה מתאים לחורף, מה מתאים לקיץ. אנשים בוחרים, קונים לעצמם את השתילים, או מנביטים לבד. יש אנשים שיודעים לעשות את הפעולות הדרושות, אבל הם גרים בבניינים. הם מנביטים בעציצים ובאדניות ומביאים לפה לשתילה.

חלקות המגדלים בנווה מבטח. חג'ג': "אני הולך עם הבן אדם צעד-צעד ומסביר איך לעבוד" (צילום: מאיה רונן)

"הפעם הראשונה היא בליווי צמוד לגמרי, ולאחר מכן, בכל יום שישי בין 8:00 ל-10:00 אני והבנים שלי פה, מי שרוצה מתאם איתנו ואנחנו מלווים אותו. הם שואלים אותנו שאלות ומתקדמים לאט-לאט. יש שלב שהם כבר עוברים אותנו ביכולות שלהם, בהבנה, אנשים מביאים כל מיני פטנטים שלא הכרנו ואנחנו גם לומדים מהם".

יחידים ומשפחות יכולים לבחור בין שלושה מסלולים: מסלול עצמאי – לאנשים שיש להם ידע קודם, צריכים מעט הדרכה וייעוץ, ועובדים בחופשיות; מסלול ליווי וייעוץ – אנשים שעובדים בליווי צמוד של חג'ג'; ומסלול ישיר מהחקלאי – אנשים שמאוד רוצים לתמוך בחקלאי, שרוצים מדי פעם להגיע לקטוף קצת, שיוכלו לבחור את הגידולים והאופן שבו יגודלו, אבל לא יכולים להתחייב להגיע בקביעות. החקלאי מגדל עבורם והם מקבלים את התוצרת.

מסלול נוסף מכוון לקהל עסקי ולמקומות עבודה, ומיועד לחברות שמעוניינות לתת צ'ופר לעובדים, לצאת מהמסכים ולהתאוורר. בקרוב ייפתח גם מסלול למסעדות.

"יש אצלנו משפחה שלא קנתה ירקות כבר שנתיים"

הרעיון של חיבור בין המשק החקלאי לקהילה נבט במקביל במוחו של חג'ג', בעל כרם קטן ויקב בוטיק ממושב נווה מבטח, ובמוחן של היזמיות אלונה שניר ומיה פלד. כשהחליטו לשלב כוחות, הצמיחו יחד את קו-גרינהאוס. "פסענו בשני מסלולים שנפגשו ברשת החברתית", מספר חג'ג'. "הבנתי שהן עושות את מה שאני עושה, ויש להן חזון רחב לדבר הזה".

מיה פלד (מימין), עצמון חג'ג' ואלונה שניר. פלד: "זה עוול שבכל העולם מעודדים חקלאות מקומית, ובארץ המדיניות לא מיטיבה עם החקלאים" (צילום: מאיה רונן)

חג'ג' הגיע לרעיון בתקופת הקורונה. "הגיעו אלי אנשים ואמרו שהם צריכים להיטען ולחדש את האנרגיות שלהם מהירוק הזה. אחד מהם ביקש לגדל אצלי קצת פרחים וירקות. הוא לא ידע מה בדיוק הוא רוצה. שמעתי אותו, עיכלתי את מה שהוא אמר והתחלנו להזמין אנשים לגדל על חלקות קטנות. נתנו להם הדרכה, קומפוסט והשקיה תמורת תשלום סמלי לחודש. אותו בחור עדיין מגדל אצלנו, מגיע פעמיים בשבוע ומגדל למשפחה 60%-70% מהירקות שלהם. יש דברים שהם לא קנו כבר שנתיים. זוג עם 3 ילדים שמגדלים בעצמם הרבה מהצריכה שלהם: סלרי, חסה, פטרוזיליה, עגבניות בעונה, חצילים בעונה, פלפלים".

חציל (צילום: מאיה רונן)

ערוגת כרובים (צילום: מאיה רונן)

וחייבים תמונה לאינסטגרם (צילום: מאיה רונן)

לדבריו, לקח לו זמן להתרגל לכך שאנשים מסתובבים במשק שלו. "ככל שנתנו יותר – אנשים ביקשו יותר. אנשים יכולים לבוא בכל ימות השבוע, כולל שישי-שבת. אנחנו בסדר עם זה שמסתובבים פה. זה מחיה את המשק".

פלד ושניר הגיעו לרעיון בעקבות הכמיהה לטבע. "גדלתי ברמת השרון, והקשר שלי עם ירקות היה דרך הירקנייה", מספרת פלד. "לפני 4 שנים נחשפתי לחקלאות בעקבות קורס יין שהשתתפתי בו. הבנתי שזה עושה לי טוב, וטסתי לאיטליה לעבוד בכרם. אהבתי את הקשר לטבע ואת העבודה עם הידיים. מתוך מחשבה שזה עושה לי כל כך טוב לצאת מהמחשב והמשרד, לשנות את השגרה, רציתי להוסיף את זה ליומיום שלי. כל יציאה לטבע עשתה לי טוב.

"ככל שצללתי לעומק העניין הבנתי שהמצב של החקלאים בארץ לא מזהיר ושיכול להיות ברעיון שלי ווין-ווין. עם הידע, ההדרכה והליווי שלהם, החקלאים יכולים לייצר ערוץ הכנסה שלא תלוי ברשתות שיווק ובייבוא, ובמקביל אפשר להנגיש את זה לכולם כחלק מהיומיום. כך גם פיתחנו מסלולים שונים שמאפשרים הנגשה לצרכים ואנשים שונים".

את החיבור לשניר עשה אביה של פלד, שהכיר אותה מתפקיד קודם בחברת "מורז". בשנים האחרונות מרצה שניר בפקולטה לחקלאות ומלווה סטרטאפים בתחום החקלאות. "כשסיימתי ללמוד כלכלה חקלאית בפקולטה לחקלאות, הבנתי שאין עבודה בתחום הזה", היא מספרת. "התגלגלתי לקבוצה שמשקיעה בארץ בתחומים שונים. ב-2010 השקענו בחברה שפיתחה משהו יחד עם מכון וולקני והבנתי שהגעתי לנחלה. סוף סוף מצאתי את מה שרציתי לעשות. משם האהבה שלי לחקלאות עלתה. הסתובבתי עם מומחים ממכון וולקני בחממות, הסתובבתי בעולם וראיתי דברים מדהימים.

"הבנתי שמה שקורה פה בארץ זה פשוט הרס איטי של החקלאות. הבנתי שחקלאים פה בהישרדות. כשבאים למכור להם את המכונה שיכולה לחסוך להם המון אנרגיה ויכולה לתת להם יותר תפרחת בחממות, מוצאים שרק חברות גדולות יכולות להרשות את זה לעצמן, כי החקלאי הבודד לא יכול להיכנס להשקעות כאלה. הוא בהישרדות על כאן ועכשיו".

היא גילתה שבמקום לקטוף, חקלאים רבים פשוט משאירים את היבול על האדמה, כי יותר יקר להביא מישהו שיקטוף, מאשר למכור במחירי הפסד. "זה עוול שבכל העולם מעודדים חקלאות מקומית ובארץ זה המצב. יש בארץ גידולים שמנסים לעודד, אבל בסופו של דבר המדיניות לא מיטיבה עם החקלאים. אין פה דור המשך ואין מוטיבציה לדור המשך. החלטתי שאני מוכרחה לעשות משהו בעניין".

חג'ג', פלד ושניר בפגישה עסקית. שניר: "רצינו שיכירו את החקלאים באופן אישי, יבינו שהם לא אלה שעושקים את כולם, יכירו את העבודה הקשה שהם עושים" (צילום: מאיה רונן)

פלד באה עם הרעיון, ושניר עם הידע העסקי. "התחלנו לפתח את המודל העסקי", מספרת שניר. "פתאום ראינו פרסום של עצמון, והבנו שיש עוד מישהו מטורף כמונו. החלטנו ללכת על זה במשותף. היה לנו ברור שכדי שלציבור יהיה ביטחון מזון, צריך שהחקלאים יוכלו להמשיך לגדל. לממשלה הקודמת הייתה תוכנית עבודה מאוד גדולה של משרד האוצר ושר החקלאות שאמרה שהרווח הגדול מפירות וירקות הוא של החקלאים, מה שכמובן לא קשור למציאות. הבנו שצריך משהו שיהיה כמה שיותר ישיר מול החקלאי, בלי רשתות השיווק באמצע".

המפגש הישיר עם החקלאים עמד בלב החזון של שניר ושל פלד. "רצינו שיכירו את החקלאים באופן אישי, יבינו שהם לא אלה שעושקים את כולם, יכירו את העבודה הקשה שהם עושים", אומרת שניר. "אלה בדרך כלל משפחות עם ערכים מדהימים. רצינו שיבואו ויחוו את החוויה המדהימה הזאת: לגדל לעצמך את הירקות, לראות בסוף את התוצרת".

ערך מוסף לנפש

המיזם לא מתאים לכל חקלאי. "זה דורש מהחקלאי להיות תקשורתי, לשנות את צורת החשיבה שלו", אומרת שניר. "לא לכל החקלאים יש ניסיון וידע לגדל את כל הגידולים. ההתמחות של חקלאי היא לפעמים מאוד ספציפית לגידול שהוא מגדל, וזה דורש ממנו לפתוח את הראש. כל חקלאי יכול לעשות את זה, אבל הוא צריך לעשות שינוי בקונספט. צריך לעבוד עם אנשים שבאים למשק, צריך להיות זמין עבורם ולהעביר את הידע והערכים הלאה. כמובן שזה רק חלק קטן מהעבודה שלו, הוא ממשיך להפעיל את המשק שלו".

חסה, סלרי, בצל ירוק ושומר. פלד: "זאת חוויה מדהימה לגדל לעצמך את הירקות, לראות בסוף את התוצרת" (צילום: מאיה רונן)

"אנחנו רוצות לבנות קהילה של חקלאים שמשתפים את הידע ביניהם, יכולים להתייעץ, בהמשך נרצה להקים משתלה משותפת", אומרת פלד. "הכיוון הוא להקים קהילת חקלאים לצד קהילות המגדלים שהם מדריכים".

"חווינו פה גם את הגילוי של המשפחות", מספר חג'ג'. "הורים שהביאו את המשפחה לעבוד איתם פתאום מגלים שיש להם ילדים. הם עובדים ביחד, מתקשרים, מספרים סיפורים. יש סבים וסבתות שמגיעים עם הנכדים ופותחים פה פיקניק עם שולחן ומחצלת. העבודה הפכה להיות תירוץ לתקשורת ביניהם. זאת חוויה בפני עצמה. אנחנו מנסים להנגיש להם גם את זה".

זה רווחי עבורכם?
חג'ג': "אנחנו לא ממש מרוויחים מזה. אנחנו היום עומדים על 20 מגדלים, אבל נחוצים 100 מגדלים כדי שזה יהפוך להיות שווה כלכלית. המחיר שאנחנו גובים נע בין 200 ל-500 שקלים לפי המסלול שנרשמים אליו. בכל מקרה, אנחנו מוציאים על מים, קומפוסט, ביטוח למגדלים, שיווק, תשלום לעובדים על ההדרכה למגדלים. בחלק מהחלקות אנחנו משתתפים בעבודה. בסוף אנחנו נשארים בלי רווח".

אז למה בעצם לטרוח כל כך?
"מאותה סיבה שהייתי בגולני ובתנועת נוער, ומאותה הסיבה שאני תורם את חלקי במשמרת שלי. זה חלק משליחות שלי. אני מקווה שאצליח לחבר עוד אנשים ליצירה מהאדמה. כשמישהו מדבר על חקלאות, אני רוצה שיהיו אנשים שמבינים על מה הוא מדבר. שיודעים שזה דורש מאמץ, שחם, שזה חשוב. שיהיו יותר אנשים שיבינו במה מדובר כשמדברים על גידול המזון שאנחנו אוכלים. אפשר לעבוד על אנשים ולספר להם שאנחנו המרוויחים הגדולים מהירקות והפירות שהם קונים, רק אם הם לא נמצאים בשטח ורואים בעצמם. מי שמגיע לשטח – אי אפשר לעבוד עליו".

לדברי חג'ג', הפרופיל של המגדלים מאוד מגוון. "אמנם כולם עירוניים, אבל יש ביניהם אנשים עם בית וחצר שבאו לשנה ללמוד ואחר כך יקחו את זה אליהם הביתה, ויש כאלה שיודעים שאין להם אדמה אז הם מגדלים אצלי לתקופה ארוכה. מגיעים פנסיונרים, ומגיעות בעיקר משפחות. אנשים בני 45-40, חבר'ה שקצת הסתדרו, התמקמו מבחינת קריירה, הולידו ילדים. הם מרגישים שהם צריכים משהו שיסדר להם את הראש. לחלקם זה התחביב שנותן להם ערך מוסף לנפש. זה גם עולה פחות מחוג לילד, ועוד לוקחים את התוצרת הביתה. שעת ייעוץ בכל תחום אחר היא הרבה יותר יקרה, ומקבלים הרבה פחות".

מה התגובות למגע עם האדמה?
חג'ג': "יש מגדלת, חרוצה אמיתית, שבתחילת הדרך הייתה עובדת עם כפפות. שמנו לב שהיא מחליפה את סוג הכפפות בכל פעם שהגיעה. כששאלתי למה, אמרה שהיא עוד לא מצאה את הכפפות שיהיו הכי נוחות לעבודה. היום היא מגיעה בכל שבת בבוקר, מוקדם, עובדת שעה וחצי והכול – בלי כפפות. זה מראה כמה שזה מספק".

הבנים שלך ימשיכו בחקלאות?
"הם יביאו את ההיי-טק לתוך זה וימשיכו ביקב ובכרם. בדברים אחרים אני לא בטוח שימשיכו. הם לא יהיו חקלאים כמו שאנחנו מדמיינים לעצמנו, על טרקטור. הם יהיו משהו אחר. הם בטוח יגדלו ערוגה משל עצמם כשתהיה להם חלקת אדמה. הם יהיו מחוברים, הם יודעים לגדל דברים".

מה התגובות של חקלאים שמוצע להם להצטרף למיזם?
שניר: "יש ויש. חקלאים יכולים להיות קשים. הם עקשנים, יש להם את מה שהם מכירים וקשה להם לשנות. קיבלנו הרבה סירובים מחקלאים שלא רוצים שייכנסו להם לשטח, ובעיקר כי גם ככה חסר להם כוח עבודה. אין להם יכולת להתפנות לזה. הם חייבים לטפל במשק שלהם. כל עוד הקצאת העובדים נמוכה, זאת בעיה".

היא אומרת שהחקלאים שמוכנים להיכנס למיזם הם לרוב דור ממשיך, שמחפשים הכנסה נוספת, ומבינים שמשהו צריך להשתנות. "לפעמים אלה אנשים שיש להם חזון, שמנסים דברים חדשים ופתוחים לשלב את זה. יש חקלאים שעושים חקלאות אינטנסיבית רגילה, יש חקלאים שמתעסקים בהידרופוניקה, ויש את אלה שהולכים לכיוון יער מאכל וזה משתלב להם טוב. הם מבינים שצריך לשלב בשביל להחזיק משק חקלאי. חקלאים נמשכים לזה כי יש פה הכנסה קבועה ובטוחה ועבודה מעניינת.

ערוגה מעורבת. חג'ג': "אנשים מחפשים את החיבור לאדמה, את הירוק, את הנשמה" (צילום: מאיה רונן)

מה יוצא לכן מזה?
שניר: "אחוז מסוים מהתשלום של המגדל מגיע אלינו, לצורך שיווק וגיוס המגדלים. כרגע שתינו עובדות בעבודה נוספת. אולי יש פה חזון קצת נאיבי של תיקון עולם. אבל המיזם עצמו אמור להחזיק את עצמו ולהתרחב, לא להעשיר את הקופה שלנו. רוב הכסף נשאר אצל החקלאי ומהווה בסיס יציב להכנסה שלו. זה יכול להוריד מהחקלאי את הלחץ וחלק מאי-הוודאות".

"אנשים מחפשים את החיבור לאדמה, את הירוק, את הנשמה", אומר חג'ג'. "הם מוצאים את זה כאן. יש פער בין ההתלהבות הראשונית, למימוש בפועל. זה קצת כמו חדר כושר. כולנו לפחות פעם אחת נרשמנו ולא הלכנו. קשה להתניע את המהלך הראשוני, כשאתה יושב על הספה בבית מול הטלוויזיה. צריך לקום, לוותר על הנוחות, לצאת לשמש או לבוץ ולעבוד. אבל כשמגיעים ומתחילים – נתפסים. ברגע שאנשים יוצאים מהבית ומגיעים הנה הם מתאהבים בזה. אנחנו רק צריכים להביא אותם לראות את היופי הזה. כולם מתאהבים".