"רצינו לשבור את הזרות", אומר אלי אטיאס, אוצר התערוכה "נודדים בחברה". התערוכה, שתיפתח ביום ראשון ברהט, היא מסע של חמישה צלמים אל לב החברה הבדואית. מיכאל אגור, יעל ליכטנשטיין, דבי מורג, מירי נגלר ואלי אטיאס צילמו במשך כשלוש שנים ביישובים הבדואיים ברחבי הארץ.

"מציאות מדומה", מתחם תיירות, ביר הדאג', 2020 (צילום: דבי מורג)

"צמוד קרקע", פאתי רהט, 2020 (צילום: דבי מורג)

"זה התחיל מארבעה חובבי צילום, שעוסקים גם בפילנתרופיה ובעבודה חברתית. הם אנשי אקדמיה והיי-טק שעוסקים בצילום כתחביב", מספר אטיאס. "הם פנו אלי וחיפשו נושא בעל משמעות חברתית, נושא שיאיר את פני החברה הישראלית.

"עזרת נשים", רהט, 2019 (צילום: יעל ליכטנשטיין)

"עזרת גברים", חתונה, רהט, 2019 (צילום: אלי אטיאס)

"עד היום תיעוד החברה הבדואית הוא בהבלחות. לחבר'ה הייתה המון סבלנות. במשך שלוש שנים, כל שלושה שבועות נפגשנו יחד באחד היישובים וצילמנו. צילמנו פנים שהחברה הישראלית לא מכירה. ביקרנו בהמון מקומות אצל הבדואים בצפון ובדרום, ערים, עיירות, כפרים ויישובים לא מוכרים. פגשנו המון סיפורים. התערוכה משקפת נקודת מבט זמנית".

"בין פח לבטון", רהט, 2019 (צילום: יעל ליכטנשטיין)

"הבוגנוויליה", אום אל חיראן, 2019 (צילום: מירי נגלר)

איך נוצר הקשר עם הקהילות והמצולמים?
"התהליך היה דינמי. אלה קהילות סגורות שלא מוכנות להיחשף, בעיקר הנשים. במקרה כזה, זה מתחיל מקשר ראשוני עם מישהו מהקהילה שמאפשר את הכניסה הראשונית".

"ילד וקיר", רהט, 2019 (צילום: יעל ליכטנשטיין)

"קשר חי", שגב שלום, 2019 (צילום: מירי נגלר)

"מבט ראשון", שבט ג'הלין, 2021 (צילום: דבי מורג)

"ב' זה בית", שגב שלום, 2019 (צילום: מיכאל אגור)

לדברי אטיאס, פרויקטים קודמים שעשה עם הג'וינט סייעו לו בקשרים, כמו גם היכולת לדבר בערבית. "התחלנו להסתובב, לצלם, להכיר וליצור רשת יחסים. אנשים שצילמנו קישרו אותנו לאנשים אחרים, הזמינו אותנו לאירועים. השיח' של רהט הזמין אותי לצלם מפגש פיוס עם רבנים אחרי המהומות במאי 2021.

"חופשה רגילה", שבט אל אטרש, 2020 (צילום: יעל ליכטנשטיין)

"כיסוי ראש", רהט, 2021 (צילום: אלי אטיאס)

"חמש פעמים ביום", ביר הדאג', 2020 (צילום: מיכאל אגור)

"אבל רוב העבודה היא יוזמה בשטח. נוסעים, רואים משהו בדרך, עוצרים ומצלמים. בחלק המקומות הייתה התעניינות, בחלק נתקלנו בהתנגדות ואף באלימות. אבל שוחחתי איתם בערבית ואחרי 10 דקות זה התפוגג, ישבנו, שתינו קפה וצילמנו. נוצר אמון ואנשים הזמינו אותנו לאירועים.

"צל קורתו", דיר חג'לה, 2020 (צילום: מירי נגלר)

"זכות בחירה", פזורה בדואית, 2019 (צילום: מירי נגלר)

"היו מקומות שהיה ברור שעדיף להיכנס אליהם לבד מאשר להיכנס עם איש קשר מקומי. איש הקשר מראה לי מה שהוא רוצה שאראה. פעם אפילו אמרו לי 'אני לא נכנס לאום בטין'".

האם נוצר מתח בין המטרה התיעודית למבט האומנותי?
"המבט האומנותי משלים ומסייע לעבודה התיעודית. בדוקומנטציה אתה רוצה להראות את מה שיש, אפילו אם זה שחיטת כבשים בעיד אל-אדחא, אבל רצינו להראות גם את הדברים היפים בחברה. יש ביקורת, אנחנו לא עושים יחסי ציבור לבדואים. התפיסה היא של דוקומנטציה, לא יצירת דימויים אומנותיים דרך המפגשים. רצינו לתעד את מה שיש וליצור סיפור שייגע באנשים".

"תמימות קדושה", רהט, 2019 (צילום: מירי נגלר)

בתערוכה יוצג מדגם, בעיקר מהנגב, מהתמונות שהניב הפרויקט, כאלף במספר. כוונתו של אטיאס היא לאגד את כל התמונות בפרויקט לספר צילומים.

איך נבחרו התמונות בתערוכה?
"האג'נדה שלי כאוצר היא לשקף את מגוון החומר שצילמנו. שיקול נוסף הוא השיקול האסתטי והאומנותי, הרמה אומנותית והשפה החזותית הנכונה לתערוכה. זה שילוב בין תפיסות אסתטיות, רגשיות ורעיוניות.

"המבט האומנותי מתבטא בתפיסת הזמן, המקום והאור. ההתעקשות שלנו על איכויות הצילום והתהליך הלימודי היא חלק מהבחירה. בספר יש כאלף תמונות, בתערוכה צריך לדייק יותר במקצב, בגדלים של התמונות כדי לייצר תנועה בחלל. זה שילוב של כל הדברים.

"חלקת אלוהים קטנה ואדם ללא חלקה", כפר בלתי מוכר בפאתי רהט, 2020 (צילום: מיכאל אגור)

"אוהל, סככה ושביל", דהניה, 2019 (צילום: מיכאל אגור)

"החוויה שאנשים מקבלים בתמונות היא מבחינתי הפרמטר. התמונות משקפות מציאות. באוצרות יש העדפה לשפה חזותית מעניינת, כדי שהמסר יעבור יותר טוב".

כל הצלמים בפרויקט יהודים. איך זה השפיע על הפרויקט?
"צילמנו את המציאות. אמנם הגענו מתל אביב הגדולה, אבל הסתכלנו בגובה העיניים. אי אפשר להתעלם מהמקום שהגענו ממנו. הגענו עם מטען מסוים, עם תפיסת עולם שמקדמת דו-קיום, אבל הפרויקט הוא לא מהמקום הזה. רצינו למצוא סיפור שניתן להבין ממנו על החברה הישראלית, להיפגש עם האנשים, סיפור שמעלה שאלות. אנחנו לא מכירים את החברה הבדואית. זה מזעזע אותי שאנשים בדרך לאילת חושבים פעמיים אם לעבור דרך רהט".

למה להציג תערוכה כזו ברהט?
"התערוכה הוצגה כבר בפסטיבל הבינלאומי לצילום בתל אביב. היו שם 60 אלף מבקרים. כשביקרנו ברהט, עלה הרעיון להציג את התערוכה במלאת 50 שנה לעיר. רהט היא המטרופולין שלהם, ובית חם ונעים עבורנו. בחרנו בבית ספר יסודי שכונתי, ולא בגלריה החדשה, כדי שאנשים יגיעו למקום האמיתי, שמייצג את מה שקורה שם. במהותה התערוכה היא מאוד מקומית".

התערוכה תוצג החל מיום ראשון באולם הספורט בבית הספר היסודי אלזהראא, דרך עומר אל מוכתאר, אלמנאמה, רהט, בשעות 18:00-16:00.