מתכננת הערים נילי שחורי כועסת על השימוש המניפולטיבי שעושים במושג 'צדק חלוקתי' בהקשר של קרן הארנונה. כמי שלקחה חלק מרכזי בוועדה שניסתה לקדם סל שירותים מוניציפלי אחיד, שיקדם תקצוב שיוויוני יותר בין ערים, יישובים ומועצות אזוריות בישראל, מבקשת שחורי להסביר מדוע הקרן, שאושרה בתקציב האחרון, היא לא התשובה לאי-השיוויון בשירותים המוניציפליים בין הרשויות בישראל.
"הקרן היא מניפולציה כספית תחת רעיון של 'צדק חלוקתי'", אומרת שחורי ל'דבר'. "עושים מהלך מניפולטיבי של לקחת כמה שרוצים מאלו שיש להם בנוסחה שלא ברור איך הגיעו אליה". שאלת החלוקה השוויונית וההוגנת בין הרשויות מעסיקה את שחורי כמה עשורים. בעברה כיהנה כיו"ר ועדת גבולות וחלוקת הכנסות מטעם משרד הפנים, והובילה שורת מיזמים להקמת פארקים תעשייתים משותפים בין מועצות מקומיות למועצות אזוריות.
לטענת הממשלה, הקרן נועדה לאזן בין הפערים בגביית הארנונה העסקית ברשויות, על ידי העברת חלק מההכנסות מרשויות חזקות, עתירות באזורי תעשייה ועסקים, לרשויות מוחלשות – אך רק בתנאי שהכספים יופנו לקידום בנייתן של דירת חדשות. כיום, ההכנסות של הרשויות המקומיות מגיעות בעיקר מתקציבי מדינה, מענקים מיוחדים וארנונה עסקית, שממנה נהנות בעיקר הערים הגדולות במרכז הארץ.
ארנונה ממגורים, שהיא קטנה משמעותית מארנונה עסקית, נחשבת לגרעונית, מכיוון שהיא לא מכסה את השירותים הנדרשים הממוצעים לתושב. הביקורת של הרשויות המקומיות על חוסר האיזון בין הארנונות, שנקבע על ידי המדינה, נשמעת שנים ארוכות, אך המדינה מסרבת להעלות את הארנונה למגורים, מחשש לתשלומי המחיר הפוליטיים.
"קרן הארנונה היא נוסחת גיוס כסף בדרך לא צודקת", אומרת שחורי. "רשות אחת מחליטה שבא לה לחלק ארוחות צהריים, כי זה סדר העדיפויות שלה, אז היא מבקשת הרבה כסף. אבל מה אחריות המדינה בתוך זה? למה ברשות ההיא כן ובאחרת לא? ברגע שאין סל שירותים אחיד שאומר למי אמורים לתת מה וכמה, ומה החלוקה בין כלל הגופים – נוצר חוסר צדק. ראשי הרשויות בצדק מרגישים שבאים לעשות עליהם מהלך של הלאמה מעל הראש".
לא לכל הרשויות המקומיות יש הזדמנויות או פוטנציאל לאיזון בהכנסות מארנונה עסקית. שחורי טוענת שסל השירותים יאפשר חלוקה ופיקוח הוגנים. המדינה זיהתה את הצורך הזה עוד בשנות ה-70, בשל הפערים המתרחבים בין הרשויות באיכות השירותים. "ללא הסל, צד מסוים במשוואה לעולם לא יהיה שוויוני", אומרת שחורי.
"נגיד אני רשות, ויש לי רק 1,000 שקלים לאספקת שירותים, אבל החלטתי שאני צריכה 8,000 שקלים. אני הולכת לקרן ואומרת: 'תמצאו לי מאיפה לכסות חוסר של 7,000 שקלים. יגידו לי ללכת לתל אביב ולהעביר ממנה כסף. זו התנהגות לא צודקת ולא הוגנת, כי מדינת ישראל לא מוכנה להתמודד עם הנושא של סל שירותים שוויוני לתושב, לא משנה אם הוא יהודי, ערבי, חרדי. זו מניפולציה כספית תחת רעיון של 'צדק חלוקתי'".
שר האוצר וחברי הממשלה הדגישו שזו דרך להעביר כסף ממי שיש להם לאלו שאין להם.
"זו הדרך הקלה והנוחה ביותר עבור המדינה. במקום להגיד שהמדינה צריכה להכניס יד לכיס, או לא לקחת מרשויות מאצ'ינג על תקציבי רווחה, דבר שישאיר לרשויות הרבה יותר כסף, עושים את הקרן הזו. נורא קל להמשיך להתעסק בזה שלתל אביב יש כסף אז בואו ניקח ממנה. מחפשים את הגרוש מתחת לפנס ולא בהכרח במקום שהוא באמת קיים, כמו המדינה".
בדו"ח מבקר המדינה ל-2012-2011 נבחנה סוגיית סל השירותים ברשויות המקומיות. המבקר דאז, מיכה לינדשטראוס, כתב: "קביעת סל שירותים מוניציפליים שעל הרשות המקומית להעניק לתושביה, יש בה כדי להגדיר את השירותים הנדרשים ורמתם". המבקר הטיל את האחריות על משרד הפנים, אך מעולם לא נקבע סל שירותים מפורט שהרשות המקומית מחויבת לתת לאנשים – שהיא הצעד הראשון, הן לדעת המבקר, הן לדעת שחורי ובכירים נוספים בעולם השלטון המקומי, לקיום חלוקה דיפרנציאלית צודקת בין הרשויות.
ב-2005, שר הפנים אופיר פז-פינס קידם מהלך של הקמת ועדה לקביעת סל שירותים לתושבים, שיהיה מבוסס על עקרונות שוויוניים ושקופים ויקבע את נטל האחריות על השירותים בין המדינה לרשויות. שחורי הייתה דמות מפתח בוועדה שניסתה לפרוץ דרך בסוגייה, אך הדו"ח הסופי שלה לא פורסם מעולם, וההמלצה הראשונית – קביעת סל שירותים מזערי – לא יושמה גם היא. "המסקנות שלנו לא נפסלו, אבל הוועדה לא סיימה את עבודתה", אומרת שחורי. "המדינה רצתה לבלום את העבודה היסודית של הוועדה, כי אז כל אזרח היה מקבל את השירותים שמגיעים לו".
לדעת מבקר המדינה, הסיבה העיקרית לכך שהסל לא מקודם היא קודם כל פוליטית – עם יצירת סל אחיד תיחשף רמת השירות הירודה וחוסר השוויון העמוק בשירותים שתושבים מקבלים בין יישוב ליישוב, ותיחלש משמעותית המגמה המגזרית בקביעת אופן התקצוב.
"בסופו של דבר, זו הדרך הכי נוחה שיש למדינה", אומרת שחורי, "להכניס יד לכספי הרשויות, הלכה למעשה להלאים אותן, ולהעביר את מוקד הכוח של ההחלטות למדינה. במקום שהמדינה תשאל את עצמה שאלות ותיקח כסף מעצמה. לכן זה לא מהלך צודק".
לדעת שחורי, הקמתה של קרן הארנונה מהווה ניסיון לקשור שתי סוגיות חשובות ומהותיות בשאלת החלוקה הנדרשת, אך ההצעה שאושרה רק מסבכת את המצב, בעיקר כשמטרתה המוצהרת היא לא צמצום פערים, אלא יצירת תמריץ לעידוד בנייה, כפי שהעידו נציגי האוצר עצמם בדיונים בוועדת הכספים שבוע לאישור הקמתה.
"אין קשר בין מענק לכל יחידת דיור חדשה לבין מתן היתרי בנייה או בין ביקוש לדיור, בין היתר כי תכנון יחידות דיור נוספות מחייב עתודות שטח וביקוש", מסבירה שחורי. "2,000 שקלים מענק לדירה שהמדינה מציעה לא יכולים לפתור את זה. כל תושב זה גירעון ארוך שנים לעיר, כשממול צריך הכנסות שגדלות בהתאם לצורכי התושבים. גם אם יש לרשויות מקומיות עתודות קרקע לפיתוח אזורי תעסוקה, בפועל, עד שהרשות מקבלת את השקל הראשון מאזורי תעסוקה עוברות 20-15 שנים של השקעות גדולות לצורך איזון. איזו רשות פראיירית תיקח 2,000 שקלים לאיזון לטווח קצר?"
