מנדוסה היא בירת היין של ארגנטינה ושל דרום אמריקה. הקרקע ומזג האוויר במחוז, שבמערב ארגנטינה, מושלמים לגידול גפנים. כ-1,200 יקבים פזורים באזור ומספקים למקומיים גאווה גדולה ולמבקרים חוויה משכרת. יין המלבק ויין הסירה המקומיים ידועים בכל העולם ובארגנטינה הם נצרכים בכמויות גדולות.
ביום שבת נבחרת ישראל בכדורגל עד גיל 20 שיחקה נגד נבחרת יפן במנדוסה. באוויר הקריר והמשכר שלמרגלות הרי האנדים, שמסמנים את הגבול שבין ארגנטינה לצ'ילה. אם מישהו היה אומר לי לפני המשחק, שבדקה ה-68 הנבחרת הישראלית תהיה בפיגור של שער ותישאר בעשרה שחקנים ואז תעשה מהפך הרואי ותנצח את המשחק בתוספת הזמן, הייתי אומר לו שהוא כנראה שתה יותר מידי יין.
ההרחקה של רן בנימין 22 דקות לסיום המשחק הייתה הסימן של הנבחרת הצעירה לשמר את המסורת המפוקפקת של הכדורגל הישראלי ולהישבר. התירוצים כבר מוכנים וידועים. יש לכדורגל הישראלי 53 שנים של ניסיון בתירוצים. מאז מקסיקו 1970 ההתאחדות לכדורגל סופרת בעיקר כישלונות. באופן כללי, אין לכדורגל הישראלי הרבה רגעי אושר או רגעי מהפך ברגעי הכרעה. הזיכרונות מהכדורגל הם בעיקר טרגיות ספורטיביות, שברון לב ואכזבות. אנשים שמלווים את הנבחרת הצעירה מודל 2023 מקרוב טוענים, שיש בנבחרת הזאת משהו מיוחד, שונה ושקל להתאהב בהם ולהדבק ברוח האמונה שמלווה אותם כבר שנה שלמה.
***
את אליפות אירופה, שהתקיימה בקיץ שעבר, פתחה הנבחרת הזאת ברגל שמאל. גול של סרביה בדקה ה-93 השווה את התוצאה וסיבך את הנבחרת. אבל במשחק הבא הם התאוששו וניצחו את אוסטריה 2:4 כדי להבטיח עלייה לשלב הבא. את הטורניר סיימה הנבחרת כסגנית אלופת אירופה. הישג היסטורי, שאותת שמדובר בנבחרת שונה.
גם את טורניר אליפות העולם הנוכחי בארגנטינה, המונדיאליטו, פתחה הנבחרת ברגל שמאל. שוב היא ספגה שער בתוספת הזמן במשחק הפתיחה, הפעם של קולומביה, הפעם לא שער שיווין אלא שער שגרם להפסד ולתסכול גדול. אבל הנבחרת שוב הוכיחה אופי והתאוששה גם מההפסד הזה. ואז הגיע המשחק במוצאי שבת מול יפן.
על הנייר הנבחרת היפנית נחשבת טובה יותר. בעשר הדקות הראשונות הם גם היו טובים יותר על הדשא והגיעו לשלושה מצבים, שללא יכולת מצוינת של השוער הישראלי, תומר צרפתי, הנבחרת הייתה יורדת להפסקת המחצית בפיגור שלושה שערים. אבל הם ירדו בפיגור של שער אחד בלבד, שהובקע בתוספת הזמן של המחצית הראשונה. הכרטיס האדום לבנימין בדקה ה-68 היה אמור לגרום לנבחרת להוריד את הראש ולהשלים עם המצב. התחושה באוויר הייתה, שהנה מגיעה ההתפרקות. נאום "חזרנו עם המחמאות" כבר היה מוכן, אבל כמו שכתבתי, לנבחרת הזאת יש רוח מיוחדת, שמנשבת מכיוונו של מאמנה, ונקראת אמונה.
***
אופיר חיים הוא אדם פתוח וחשוף, שלא חושש להביע את רגשותיו מול השחקנים ומול המצלמות. הוא מדבר בגובה העיניים. מנסה לא ליפול לקלישאה. הוא לא מתנשא על אף אחד. לא על השחקנים הצעירים ולא על התקשורת. דבר די נדיר אצל מאמני כדורגל ישראלים. אופיר חיים שונה. הוא אותנטי, ישיר, אמיתי, נגיש ורגיש. הוא נותן השראה ובעיקר הרבה אמונה. זה לא קשור לכדורגל. לא לעמידה טקטית ולא ליכולות פיזית. זה קשור לרוח ולמסע של הנבחרת הזאת. כי טורניר כזה הוא באמת מסע, אי אפשר לדעת איפה הם יהיו מחר והכי כיף, שאי אפשר לדעת מתי המסע הזה יסתיים.
השער בתוספת הזמן של עומר סניור, שהעלה את הנבחרת הישראלית לשמינית הגמר, סיפק רגע בלתי נשכח. רגע חיובי. רגע של שמחה ואושר מתפרץ. כזה שרק גול בתוספת הזמן יכול לספק. זה לא מובן מאליו. אין הרבה רגעים כאלה לחובבי הכדורגל בישראל. לפעמים עוברים חודשים או שנים או עשורים עד שאוהדי ספורט חווים רגע כזה. במקרה של אוהדי נבחרת ישראל, עבר הרבה יותר מידי זמן מאז שהייתה חוויה כזאת או רגע כזה. אז לא צריך לשמור על פרופורציות, ההפך, צריך לצאת מפרופורציות, לפחות עד המשחק הלילה (שלישי), כי אם מנצחים את אוזבקיסטן בשמינית הגמר, כנראה, שנשחק ברבע הגמר של אליפות העולם בכדורגל עד גיל 20 נגד ברזיל. הנבחרת הזאת מאמינה והאמונה הזאת משכרת.
