הסכם הפשרה על תקרת החוב בארה"ב הציל את העולם מקטסטרופה כלכלית, אך יגבה מחיר יקר מאזרחי ארצות הברית, בייחוד מהחלשים שבהם.

ההסכם, שנחתם בשבת האחרונה בין הנשיא ג' ביידן ויו"ר בית הנבחרים קווין מקארת'י, אינו מהפכני עבור שני האגפים: תקרת החוב לא תגדל בהיקפים גדולים מאוד, וההסכם לא יכפה קיצוצי ענק בהוצאות התקציביות האמריקאיות. עם זאת, ההסכם מצליח לעגן את הדרישה הרפובליקנית העקרונית – קיצוץ הוצאות חברתיות תמורת הגדלת החוב.

לא מדובר בפעם הראשונה שתקרת החוב מאפשרת מינוף פוליטי לרפובליקנים לדרוש קיצוצים, אך בכל זאת מדובר בכניעה, שבאגף הפרוגרסיבי טוענים בתוקף שביידן לא היה מוכרח לבצע.

המשקולת על תקציב המדינה שמתקיימת רק בארה"ב

תקרת חוב שנקובה במספר כספי מוגדר היא הגבלה שקיימת בפועל רק בארצות הברית. המדינה היחידה הנוספת שקובעת הגבלה כזו היא דנמרק, אבל התקרה שם כה גבוהה מספיק כך שהיא מעולם לא הגיעה אליה והיא איננה נושא למאבקים פוליטיים. בארצות הברית התקרה נמוכה מספיק כדי שהקונגרס יאשר העלאה שלה עשרות פעמים מאז שהונהגה בראשית המאה ה-20.

רוהאן גריי, פרופסור למשפטים מקולג' ווילמט באורגון ויועץ לחברות קונגרס פרוגרסיביות, רואה בעצם הפשרה על תקרת החוב כניעה מבישה, על חשבון השכבות החלשות בחברה, מפני שלממשל היו חלופות עדיפות. בראיון לפודקאסט Funny money הסביר כיצד בעבר, כל הוצאה ממשלתית בארה"ב הייתה מאושרת בקונגרס, ביחד עם דרכי מימונה, מה שהפך מורכב יותר ויותר. בסופו של דבר, הוחלט לבצע הפרדה חלקית בין ההוצאות למימונן, כמקובל ברוב מדינות העולם, תוך מתן חופש למשרד האוצר לקבוע אילו חובות לגייס וכיצד – עד תקרה מסוימת.

אך הצעד שנעשה לשם נוחות הפעולה הפך למשקולת פוליטית חזקה בידי המתנגדים להוצאה חברתית. לדברי גריי, "הם טוענים שמה שמדאיג אותם זה החוב והגירעון, אבל כשמציעים להם לסגור אותו באמצעות מיסוי, הם מתנגדים. מה שבאמת מפריע להם זה הוצאות ממשלתיות לטובת משפחות מיעוטים, לטובת שירותי בריאות לקשישים או השקעה ממשלתית בלהט"בים וטרנסים. הסיפור של החוב הוא תירוץ כדי להשיג את זה".

הכלכלנית הימנית ורוניקה דה רוגי לא מסכימה עם הטיעון הזה, אך מודה כי תקרת החוב היא טריגר טוב להתמודד עם עומס החוב הממשלתי, שצפוי לגדול בארצות הברית גם בעתיד, והעלאת התקרה היא הזדמנות טובה להתמודד עם גירעונות שלא מתמודדים איתם בהזדמנות אחרת.

החלופות של ביידן

בתחילה, ביידן נאבק בדיוק כנגד ההגיון שדה-רוגי מציעה – לקשור בין התקציב לבין תקרת החוב, והוא כינה את הטקטיקה הרפובליקנית כלקיחה בשבי של האמינות והמעמד הבינלאומי של ארצות הברית, בשל ויכוח פנימי על הוצאות ממשלתיות.

דרישותיו מהרפובליקנים להתקפל לא נענו, ולבסוף הוא זה שבחר להתפשר, ולהסכים להקטנת הוצאות חברתיות בשנים הבאות, צעד שהוא למעשה קיצוץ משמעותי בתקופה של אינפלציה, וגם של גידול באוכלוסייה.

פרופ' גריי הקביל את המצב ל"מירוץ מכוניות בדרך לקפיצה מצוק", שבו כולם מחכים לראות מי יקפוץ ראשון מהרכב. עם זאת, הוא מדגיש שלוש חלופות שממשל ביידן היה יכול לנקוט כדי לנצח ניצחון מוחלט, ולדחות את הוויכוחים על התקציב למועד העברת התקציב.

האפשרויות העיקריות לעקוף את תקרת החוב מתחלקות לשני סוגים – להנפיק חובות מסוגים שלא מכוסים בכללי תקרת החוב, ולהדפיס כסף שלא כנגד חוב.

חובות כאלו למשל, הן אגרות חוב שסכום הקרן שלהן הוא אפס, או נמוך מאוד, ולכן חסרות השפעה על תקרת החוב, אך הן מעניקות תשלומי ריבית לנצח או באופן ארוך טווח, מה שיכול להעניק להן ערך שוק, ויאפשר לממשל האמריקאי לגייס את ההון שהוא זקוק לו.

נוסף על כך, גריי תמך במיוחד בתנועת "מטבע הטריליון" (Mint The Coin), המתבססת על סעיף בחוק העוסק במטבעה הממשלתית, שמתיר למשרד האוצר לטבוע מטבע פלטינום בכל ערך דולרי שיבחר להעניק לו. הטבעה של מטבע כזה והפקדתו בפדרל ריזרב, היא אקט כמעט סימבולי, שיכול בבת אחת להקטין את החוב בערך הנקוב של המטבע, למשל, טריליון דולר. הבנק יכול לעקר בקלות כל השפעה אינפלציונית אפשרית של מהלך זה, באמצעות מכירת אגרות חוב אמריקאיות שנמצאות במאזן שלו.

התקפלות ברגע האחרון

קשה להעריך מה גרם לנשיא ביידן ולמזכירת האוצר ג'נט יילן להיכנע ברגע האחרון, במקום 'לשלוף אס' ולזכות בניצחון מוחץ. ייתכן שזה החשש להיראות קצת מגוחכים, תוך ביטול למעשה של תקרת החוב מבלי להכריז על כך, או שבסופו של דבר הם מסכימים עם חלק מהטיעונים של הרפובליקנים ומעוניינים במנגנון מרסן כמו תקרת החוב, כדי להגביל את ההוצאה הממשלתית.

הסיטואציה הפוליטית הייתה מסובכת מההתחלה. בצד השני מול הממשל, ניצב מנהיג יו"ר בית הנבחרים ומנהיג הרוב הרפובליקני, קווין מקארת'י. מקארת'י התמנה לתפקידו רק בסבב ההצבעה ה-15, לאחר שנכנע לאגף הימני ליברטריאני במפלגה הרפובליקנית, המתנגד לממשלה באופן עקרוני, ושואף להקטין את ההוצאות הממשלתיות כמעט בכל סיטואציה באופן מעשי. חברי אגף זה יכולים בקלות להעביר את מקארת'י מתפקידו, מה שמקשה דווקא על ביידן במשא ומתן, מפני שמולו לא ניצב שחקן חזק, אלא נציג מוחלש.

אותם חברי האגף הימני קיצוני, בגיבוי של הנשיא לשעבר טראמפ, קראו לשחק את המשחק עד הסוף, גם אם הוא יסתיים ללא הסכם, מה שיוביל בהכרח לחדלות פירעון של ארצות הברית לגבי חובותיה, ומפולת שלגים פיננסית בכל רחבי העולם כתוצאה מכך.

לכן, טוען גריי, מול שחקנים כאלו, אסור היה לדחות את ההכרעה לרגעים האחרונים, אלא להשתמש בדרכים העוקפות את תקרת החוב, כדי לפרוק אותם מנשקם.

תקרת החוב היא פיקציה, כי ממשלה היא לא משק בית

כלכלנים כמו סטפני קלטון, אחת המובילות באסכולת MMT, טוענים כי מונחים כמו תקרת החוב הם למעשה פיקטיביים. לשיטתה, לא רק שדין התקרה בהכרח להיפרץ שוב ושוב, אלא שכל עוד ארצות הברית ממשיכה לצמוח דמוגרפית וכלכלית, התקרה לא מצמצמת שום סכנה כלכלית, אלא להיפך, מגדילה אותה. היא טוענת שאף מדינה ריבונית לא אמורה להגיע לחדלות פירעון במטבע הריבוני שלה, מכיוון שהיא זו שמופקדת עליו – אם באמצעות מיסוי, גיוס חוב, או הדפסה של כסף חדש.

לפי קלטון, האתגרים האמיתיים של ממשלה הם גיוס כל המשאבים שאינם כלכליים – כח אדם מיומן, משאבי טבע, תשתיות תחבורה ותקשורת, כלי נשק, תשתית תעשייתית, מכשור רפואי ומבנים ציבוריים לחינוך ורווחה, שבאמצעותם הממשל יכול לדאוג לאזרחיו. האספקט הפיננסי הוא בסך הכל אמצעי מתווך, שדואג להעדפת הקצאות של הון ואנשים בין תחומים שונים, ולכן מוטל על כל ממשלה דמוקרטית לעצב אותם בהתאם לרצון הבוחרים, ולא להציגם כ'חוסר יכולת מימונית' כפי שיכול לחוות משק בית.

אך בניגוד להקבלה שנפוצה בשיח הציבורי, תקציב מדינה אינו דומה כלל לתקציב משק בית. משק בית באמת יכול לחוות קשיים במימון, מפני שאין לו שליטה  כה הדוקה בהוצאות ובהכנסות של עצמו. למדינה הריבונית, בדגש על מדינה בעלת מטבע עצמאי, יש כלים לשלוט בהוצאות ובהכנסות שלה. לכן, טוענת קלטון, , שאין כל צורך במשקולת שניה שמגבילה בחוק את היכולת להוציא כסף, אחרי שהקונגרס כבר אישר בחוק הקצאת כספים להוצאה בהיקף נתון.