"זה לא היה קל, אבל אני חושב שזה לא צריך להרתיע. בסופו של דבר הצלחנו. זאת הדרך, להיות in your face. זכויות לא קוטפים פה על עצים". סער נתנאל, 50, חבר מועצת העיר ירושלים ב-2008-2003, יודע על מה הוא מדבר.

את ירושלים נטש זמן קצר אחרי שסיים את חברותו במועצת העיר, וכיום ממרפסת ביתו בחולון אפשר להשקיף אולי מעט יותר בחמלה על אותן שנים סוערות. אותן שנים שספג בהן איומים, קללות, מעטפות חשודות, זריקת אבנים לבית אימו, בוז ושטנה מצד חברי מועצה אחרים – וכל זה כי היה חבר המועצה ההומו מחוץ לארון הראשון בירושלים.

ההיסטוריה המדממת של המצעד בירושלים

מ-2002 עד 2004 עברו המצעדים הירושלמיים בשקט יחסי. ב-2005, לאחר מחאה בקרב הציבור החרדי, פרץ ישי שליסל לקהל חמוש בסכין והצליח לפצוע כמה צועדים. שליסל נעצר ונשפט, וב-2006 תוכנן מצעד עולמי בעיר (מצעד שנודד בין ערים בעולם), שלקראתו בערה ירושלים תקופה ארוכה במחאות אלימות ובוטות. בשל מלחמת לבנון השנייה, בוטל המצעד העולמי, ובמקומו נערכה עצרת גאווה, שנודעה כ'מצעד שלא צעד' בגבעת רם.

זאת לא המפלגה שמפריעה להם
זה המגזר pic.twitter.com/dqsFgiAiZZ

— Ella Kônè. ???????????????????????? (@EllaKone) September 15, 2022

עד 2015 צעד המצעד הירושלמי במרכז העיר, כשאש המחאה וההסתה בוערת, עם כמה מפגינים קבועים, בהם איתמר בן גביר, לימים השר לביטחון לאומי, ועוד קומץ פעילי ימין קיצוני. ב-2015 הצליח אותו ישי שליסל לחדור את מעטפת האבטחה המשטרתית ולדקור שוב כמה צועדים, בהם שירה בנקי, שמתה מפצעיה. מאז מתנהל המצעד בירושלים תחת אבטחה כבדה במיוחד, אך איומי הקיצוניים מתחדשים מדי שנה. השנה ייפתח המצעד בהפנינג גאווה שיתקיים בגן הפעמון היום (חמישי) מ-15:00. המצעד יוזנק ב-17:00 וייחתם בהופעות ונאומים על הבמה המרכזית בגן העצמאות, שיתחילו ב-19:00.

"כיום יש יותר הומופוביה ממה שהיה בשנות ה-90"

נתנאל הוא אחד מגיבורי הסרט "ירושלים גאה להציג", שמלווה את ההכנות למצעד הגאווה העולמי ב-2006. הוא נולד וגדל בירושלים של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, בן להורים עולים מעיראק. "כמו כל בני דורי, ידעת שאתה לבד, שאין עוד רבים כמוך", הוא מספר. "המקום היחידי שהכרת, וגם זה היה משויך לתחום האפל, לאזורי הפלילים, זה גן העצמאות. חוויתי קשיים שרבים חוו. הארון, לא לדבר על זה בבית ספר, ודווקא הייתי בתיכון 'ליד האוניברסיטה', אולי הכי ליברלי בישראל. אבל לא הייתה הנראות שיש היום".

חווית הומופוביה כנער?
"לא זוכר. לא היו נראות וכוח להומואים, לא היה את מי לשנוא, לא היה ממי לפחד. המשפחה החילונית שלי קיבלה אותי. התנדבתי ברצ ובמרצ ולמדתי ב'לידה'. לא ידעו, אבל יכולתי להיות מוזר, שונה. לא ספציפית להט"ב, אבל גדלתי בחברה שיכולה לספוג שונות. כיום יש יותר הומופוביה בישראל ממה שהיה בשנות ה-90".

אז אולי עדיף לגדול כנער הומו אז?
"זה כמו שתגיד שככל שיש יותר יהודים יש יותר אנטישמיות, אז כולנו נתנצר. ברור שלא, נכון? אין לטיעון הזה תכלית, כי חייתי אז בשקר ובשושו. צריך להיאבק בהומופוביה עד שנכחיד אותה לגמרי".

ניסית להיאבק בהומואיות שלך?
"לא. הבנתי. אבל כשהייתי נער והבנתי שאני אוהב בנים, דחיתי את הקץ, אמרתי שבעתיד אכיר מישהי ובטח נתחתן. היה לי דימוי סטרייטי".

"המסיבות שארגנתי הצליחו מעל למשוער, היה צמא גדול"

ב-22 במרץ 1988 בוטל האיסור על משכב זכר בחוק הישראלי, בזכות תרגיל פרלמנטרי של ח"כ שלומית אלוני ממפלגת רצ הליברלית, אחת מאבני הדרך המשמעותיות ביותר עבור קהילת הלהט"ב. האירוע פגש את נתנאל בתיכון. "המורה שלנו נתנה לנו לכתוב חיבור על ביטול האיסור. התעסקתי בזה, הרגשתי וואו, כתבתי, אבל לא הגשתי אותו".

גם בקרב החברות והחברים בנוער רצ ובנוער מרצ, שערכו הפגנות על צביונה החילוני של העיר, לא היה פשוט להיות הוא. "לא יצאתי מהארון כהומו, אבל יצאתי מהארון כשמאלן יפה נפש. אם הייתי שומע משהו הומופובי, הייתי מוחה. לא הייתי אומר את זה מנקודת מבט האישית שלי, הייתי אומר 'הם' ו'מגיע להם'".

בסוף הצבא יצא נתנאל מהארון בפני המשפחה והחברים, התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית, הצטרף לפעילות הפוליטית של מרצ ושל 'העשירון האחר', תא הסטודנטים ההומו-לסבי באוניברסיטה.

"בהתחלה הפגישות של העשירון ושל מרצ היו באותה שעה, והייתי מדלג בין הפגישות, ולא אומר במרצ שאני הולך לעשירון. לקח זמן, שנה בערך, עד שיצאתי מהארון בפני כולם. הפכתי ליו"ר העשירון האחר והתחלתי לארגן מסיבות, והמסיבות הצליחו מעל למשוער. היה צמא גדול.

"עברנו בכל מקום בירושלים, כי ראו שאני מביא קהל. עד שהתבייתי על מועדון 'הלילה'. קראנו לליין שלנו 'הלילה האחר', ואז זה יצא מתחומי 'העשירון' והפך לעסק שלי. היינו עושים מסיבה אחת לחודש של העשירון. הבאנו את דנה אינטרנשיונל, את פוליאנה פראנק, עשינו מסיבות בריכה. הייתי מעצב הזמנות בדפוס, ומפיץ קצת באוניברסיטה. חלק מההזמנות היו מאוד בוטות".

בוטות?
"גברים עם חזה חשוף. זו תגובה של מיעוט מדוכא שצריך לבטא את המיניות שלו, אבל אני לא זוכר שהיתה מחאה או התנגדות".

"מה שקרה בירושלים בתקופתי די מזכיר את מה שקורה כיום במדינה"

נתנאל נכנס כשותף למועדון הלולו, שנסגר בגלל טרגדיה – הבעלים הנוספים נרצחו בידי בנם. את נתנאל זה לא עצר, ובאותה שנה הוא פתח את המועדון המיתולוגי 'שושן', ורץ ברשימת מרצ למועצת העיר. אלו שנים סוערות בירושלים. בפעם הראשונה בתולדותיה מכהן ראש עיר חרדי, אורי לופוליאנסקי, והציבור החילוני בעיר חושש לעתיד החופש היחסי והסטטוס קוו שהיה נהוג בה. המלחמה על מצעדי הגאווה עומדת בחזית ההתנגשויות בין המחנות, ונתנאל מתייצב בראש החץ הפוליטי הזה.

"בת 70 פנתה אלי, אמרה שהספסל האהוב עליה בקרן היסוד נלקח, שאלה אם אני יכול לעשות משהו. כתבתי מכתב ציורי בשם 'סיפורו של ספסל', על גברת רוזה שכל בוקר היא ובעלה הישיש היו שותים עליו תה, ומיענתי אותו לדודי אמסלם, שהיה ראש אגף שפ"ע. ואז החזירו לה את הספסל"

אתה נכנס למועצה על הטיקט של ההומו?
"כן. כל הזמן ניסיתי להגיד שחבר מועצה הומו לא הולך לטפל רק בנושא ההומואים, אלא גם, וזה מה שעשיתי. נלחמתי על שלטון החוק, שחיתות, חניה, נגד הניסיונות לפטר את היועצת המשפטית. מה שקרה בירושלים די מזכיר את מה שקורה כיום במדינה".

מה עשית במועצה?
"השקעתי המון זמן בפניות של תושבים, במאבקים על מצעד הגאווה, נגד הפיטורים של היועצת המשפטית, על מדיניות החנייה של העירייה, על תקציבים לאירועי תרבות, על גשר המיתרים, על סגירת רחוב בממילא בשבת. בת 70 פנתה אלי, אמרה שהספסל האהוב עליה בקרן היסוד נלקח, שאלה אם אני יכול לעשות משהו. כתבתי מכתב ציורי בשם 'סיפורו של ספסל', על גברת רוזה שכל בוקר היא ובעלה הישיש היו שותים עליו תה, ומיענתי אותו לדודי אמסלם, שהיה ראש אגף שפ"ע. ואז החזירו לה את הספסל".

איך קיבלו אותך חברי המועצה החרדים?
"בעירייה בוודאי שזה היה מוקצה. היה ראיון בגל"צ שחבר מועצה בשם יהושוע פולק אמר שהוא לא ילחץ לי את היד. בסופו של דבר, נכנסתי לעירייה, השמיים לא נפלו, החרדים לחצו לי את היד, היו כאלה שממש התחברתי איתם, בצחוקים והומור. חלקם היו נחמדים, וחלקם היו פושעים ומושחתים. יש ויש. התחיל המאבק על המצעד, על תקציבים לבית הפתוח לגאווה וסובלנות, ועתירות לבג"ץ. רציתי לעשות ישיבה במועצת העיר לקראת מצעד הגאווה בירושלים. ניסו למנוע את זה ממני בטריקים כאלו ואחרים, אבל בסופו של דבר עשיתי את זה באולם מועצת העיר".

פשקוויל נגד מצעד הגאווה בירושלים עם תמונתו של סער נתנאל (צילום: אלבום פרטי)

בסרט "ירושלים גאה להציג" מלווה הבמאי ניצן גלעדי כמה מהישיבות הסוערות של נתנאל ב-2006-2005, סביב ההכנות למצעד הגאווה העולמי ואחרי ביטולו.

יש סיטואציות קשות בסרט. רואים שאתה לבד מול כל האולם, וכולם מתעלמים ממך. איך אתה ממשיך?
"אין לי את ה'איך'. מדברים על אומץ ועל שדה קרב. עבור הומואים ולסביות, בטח אז, לצאת מהארון זה אומץ. לא לקחתי את זה אישית. ללופליאנסקי אמרתי בפרצוף שהוא לא ביקר את הפצועים בדקירה במצעד של 2005, ולא אמר כלום ולא התנצל על ההסתה. זה הדרייב. מישהו צריך להגיד את זה".

היו שיתופי פעולה עם החרדים?
"היה שיתוף פעולה עם המפד"ל, שראו שאני מאוד תקשורתי. כמו דילים בכנסת – אני רוצה להציע את זה, אתה תתנגד, אני אתמוך. היו ספינים. היו נעזרים בבולטות שלי. היו פונים אלי. מעלים ביחד מאבק שהוא בעד ואני נגד. דברים כאלה".

יש קטע שבו תוך כדי שאתה מדבר במליאה, מינה פנטון (חברת מועצה מהמפד"ל) מחתימה אנשים נגד המצעד, נגדך.
"אוי ואבוי, למה הזכרת לי את השם הזה?"

"חבל לי שבקהילה לא יודעים ולא זוכרים את ההיסטוריה, אבל אנשים לא ידעו מה זה דגל הגאווה, לא הייתה נראות, לא הייתה המילה הזו. המאבק הצליח בזכות אנשים כמו עוזי אבן, מיכל עדן, סער נתנאל, שהיו כשהיה פה מדבר, והיה פה מדבר. היום כולם אומרים 'להט"ב', גם השונאים. המהפכה הצליחה".

החרדים מקללים אותך, לופוליאסנקי לא מקשיב, זה אתה מול כולם. נראה שהשנאה מאוד אישית.
"בוודאי שזה היה אישי. זה לא היה קל. היו איומים, פשקוויל עם השם שלי, הודעות במשיבון עם קללות איומות. הגשתי תלונות במשטרה. כיף זה לא היה".

איך זה השפיע עליך באותה תקופה? הסתובבת מפוחד ברחוב?
"לא, הייתי מאוד נחוש. בטווח הארוך זה עושה לך נזקים. גם עם עור של פיל זה נחרט לך, זה משפיע. אבל קיבלתי איזה מייל של מישהו שראה אותי בראיון וסיפר לי כמה הוא גאה וכמה עזרתי לו, והרגשתי הרבה גאווה וסיפוק".

"עשינו מהפכה, המאבק הצליח"

את החיבוק מהקהילה נתנאל לא קיבל לאורך השנים, ולמרות התפקיד הקריטי שמילא, לא נכנס עדיין להיכל התהילה הלהט"בי הישראלי.

איך אתה מסתכל על השנים האלו?
"בסיפוק ובגאווה. אני יודע שהייתי הראשון, שעשיתי משהו, שתרמתי לנראות הלהט"בית במדינת ישראל. עשינו מהפכה, המאבק הצליח".

הצליח?
"חבל לי שבקהילה לא יודעים ולא זוכרים את ההיסטוריה, אבל אנשים לא ידעו מה זה דגל הגאווה, לא הייתה נראות, לא הייתה המילה הזו. המאבק הצליח בזכות אנשים כמו עוזי אבן, מיכל עדן, סער נתנאל, שהיו כשהיה פה מדבר, והיה פה מדבר. היום כולם אומרים 'להט"ב', גם השונאים. המהפכה הצליחה".

מיקמת את עצמך על הרצף עם מיכל עדן, חברת מועצת עיריית תל אביב הלסבית הראשונה מחוץ לארון, ועוזי אבן, חבר הכנסת ההומו הראשון מחוץ לארון. אתה חש שהמקום שלך נשמט?
"כן".

למה?
"כי הקהילה מאוד צנטרו-תל-אביבית, הייתה ותמשיך כנראה להיות. יש פחות בולטות למה שקרה בירושלים. אולי לא דחפתי את עצמי. זה לא משנה לי. אני חושב שרבים מהקהילה לא יודעים איך זה התחיל, ואיך היה המאבק, ולמה צועדים בירושלים. ההיסטוריה נשכחה ואיתה גם אישים מסוימים, אבל אולי זו דרכו של עולם".

מתי הבנת שאתה חלק מהיסטוריה?
"הרגשתי כבר אז שאני חלק מהיסטוריה. חשבתי שאנחנו עושים משהו חשוב, ושהמצעד בירושלים חשוב, ומה שאני עושה זה לתת להומואים פנים ושמות בירושלים. חשבתי שאי אפשר לנתק את המאבק הלהט"בי, מזכויות אזרח ומזכויות של פלסטינים ועוד אלף ואחד נושאים".

את ירושלים עזבת ממש אחרי שסיימת קדנציה.
"כן, בטווח של שנה. אמא שלי נפטרה, ועזבתי. רציתי לעשות לביתי, וירושלים הייתה כבדה לי".
זה לא ויתור? הם לא ניצחו אותך באיזשהו מקום?
"הם ניצחו לא רק אותי, הם ניצחו את כל הציבור הליברלי-חילוני בירושלים".

גם למצעד אתה לא מגיע?
"לא מגיע. באמת קשה לי בירושלים".

אבל זה פאר היצירה שלך.
"לא רק, זה הבית הפתוח ואני. אבל הוא צועד, והוא צועד בלעדי".

אז מה צריך לעשות?
"לרוץ לעיריית ירושלים. שיהיו הומואים, לסביות, בי, טרנס, כן, אנחנו חלק מהתושבים בעיר הזאת. זו אמת פשוטה והם צריכים להתמודד עם זה. אולי בנציג החמישי זה יהיה יותר קל. לצערי הייתי ראשון ואחרון בינתיים, אבל פתחתי דלת. אם אני עשיתי את זה, אתם גם יכולים. זה מה שצריך לזכור. אז אני מקווה שיהיו עוד, לא רק בירושלים".

"חשוב שיהיו להט"ב בכל מקום. בעירייה שיכולה מאוד לשפר את איכות החיים לתושב, לעזור לנוער גאה, ולעשות אלף ואחד דברים כדי להיטיב ברמת הפרט עם קהילת הלהט"ב, ברור שחשוב שיהיו נציגים שעוסקים בזה. מישהו מהקהילה, שמכיר את הדברים האלה, יוכל לעשות את זה יותר טוב ממישהו מחוץ לקהילה"

בשנה הקרובה יש בחירות לרשויות המקומיות. יכול להיות שזה יותר מפחיד להיות מחוץ לארון במוניציפלי?
"תלוי באיזו עיר. כיום אחוז האנשים שאין להם בעיה עם זה הוא גדול. אבל זה תפקיד לא מתגמל, יש הרבה מאוד עסקנים".

אבל הוא חשוב? משמעותי להיות להט"ב מחוץ לארון בשלטון המקומי?
"חשוב שיהיו להט"ב בכל מקום, בחברת החשמל, במישור המוניציפלי, שיהיו נהגי משאיות מחוץ לארון. אבל יש הבדל. בעירייה שיכולה מאוד לשפר את איכות החיים לתושב, לעזור לנוער גאה, ולעשות אלף ואחד דברים כדי להיטיב ברמת הפרט עם קהילת הלהט"ב, ברור שחשוב שיהיו נציגים שעוסקים בזה. מישהו מהקהילה, שמכיר את הדברים האלה, יוכל לעשות את זה יותר טוב ממישהו מחוץ לקהילה".

מצעד הגאווה בירושלים, 2021. "הגענו עד לפה היום בזכות בג"ץ, אז אני לא מבין להט"ב שתומכים ברפורמה המשפטית" (צילום ארכיון: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

מה האתגרים של הקהילה היום?
"קודם כל, אי אפשר לנתק את המאבק של הקהילה מהמאבק על צביונה של מדינת ישראל. אתחיל דווקא מאמיר אוחנה, כי הרבה אנשים באו בטענות על זה שאיך אנחנו כהומואים לא שמחים ולא מברכים על זה שיו"ר הכנסת הוא הומו. אז אני כן חושב שזה צעד חשוב ויופי, וכשהורים לנער הומו רואים שיו"ר הכנסת הומו יש לזה חשיבות רבה. אבל אותה ממשלה עושה עשרה צעדים אחורה, ולכן במבחן התוצאה אנחנו במינוס. כששמחה רוטמן אומר לך שהוא נגד בג"ץ, אתה מבין לאן הם חותרים. אנחנו נאבקים על הבייסיק. אי אפשר לנתק את זה. הגענו עד לפה היום בזכות בג"ץ. לא רק, אבל הרבה מאוד בזכות, אז אני לא מבין להט"ב שתומכים ברפורמה המשפטית. זה עיוות".

אולי כי יש להם עוד מרכיבים בזהות שהם יותר חשובים להם מאשר הלהט"ביות שלהם.
"הם צריכים להביא בחשבון שבמציאות שהם יוצרים, הזהות הלהט"בית שלהם לא תוכל לבוא לידי מימוש כלל".

אתה רואה מצב שבו אנשים יחזרו לארון?
"בוודאי, בירושלים בוודאי".

אנחנו בעולם שבו הזהות הלהט"בית לא שייכת רק למחנה הליברלי.
"קודם כל, עם כל הכבוד הרב, אני יודע שזה ירגיז כמה, אבל אני אגיד – הזהות ההומואית הדתית שלהם, או הימנית שלהם, התאפשרה מבחינה היסטורית בזכות הזהות ההומואית השמאלנית. כדי שבכלל תיווצר זהות הומואית דתית, הומואית ימנית, היה צריך הרבה מאוד שמאלנים טובים. המאבק למען זכויות לקהילה הגאה לא התחיל מהליכוד, ולא התחיל מהימין. יש לזה סיבות סוציולוגיות, בסדר. אבל לא היה אמיר אוחנה אם לא היה מרצ קודם. היו צריכים את השמאלנים כדי שיהיה את הכוח לצאת מהארון ואת הנראות, וצריך כוח בשביל זה.

"אני חלילה לא אומר להם תשתחוו בפני השמאלנים הדגולים. רק דעו איך זה קרה ומה איפשר את זה, וכדי שתבינו את התהליך שבו זה קרה, תבינו שזה יכול לקרות הפוך. זה קורה במדינות אחרות, אני לא ממציא את זה.  שיבינו שבדרך הזאת, גם הנראות של הלהט"ב תלך ותקטן".