שלושה ימים של מוסיקה, קפה, אוהל, גזייה, תיק קטן, בגדים חמים, שק שינה, שותפים לפסטיבל, אוכל לשלושה ימים והרבה ציפייה – ויצאתי לדרום, למצפה גבולות ליתר דיוק – לשלושה ימים של מוסיקה, הרחבת האופקים. אינדינגב 2016 אני בדרך!!!

לפסטיבל אינדינגב אני הולך בקביעות ב 8 השנים האחרונות באדיקות של מסורת וחופשה שנתית מלווה באהדה שלי למזג האוויר היבש בדרום (קצת פחות לחום) , במטרה ברורה- לשמוע מוזיקה טובה, אמנים ואמניות חדשים, דברים שירעידו לי הרגש ויעשו לי קצת יפה בנשמה. מלווה בקובי אלון ומוריה יצאנו לדרכו.

קצת פרטים טכניים למי שלא מכיר בכלל- הפסטיבל החל בשנת 2006 (לא הייתי בשנה הראשונה לדאבוני) במצפה גבולות כפסטיבל למוזיקת "אינדי" – שלנסות להגדיר אותו זה אומר להתחיל וויכוח עם כל מי שיקרא את הקטע הזה, אז אני פשוט אשים הגדרה פשטנית שאומרת שזה מגיע מהמילה "אינדיפנדנט" יעני עצמאי, מוזיקה שלא נמצאת בלייבל של חברה גדולה סטייל הד ארצי ומנסים להצליח להפיץ את האמנות שלהם לרחבי העולם בעצמם. יש שיטענו שזה התחיל במן פופ רוק בריטי אבל הז'אנר כולל היום מוזיקה מכל מיני סגנונות – רוק, פיוז'ן, ג'אז, פולק, אלקטרוני, אתני, פאנק, Pאנק ועוד ועוד ועוד… הפסטיבל מחולק לשני מתחמים – מתחם האוהלים ומתחם ההופעות, השנה החליטו (אולי בהוראת המשטרה) לגדר את מתחם האוהלים כך שמי שלא קנה כרטיס לפסטיבל לא יוכל בכלל להכנס גם לא להקים סתם קמפינג. מתחם ההופעות מחולק לשתי במות גדולות (הקוף והפיל), במה קטנה יותר למוזיקה אלקטרונית והיפ הופ – ולכן השם inDtronix. מתחם נוסף עם שתי במות קטנות (במת החיפושית) ואוהל שקט יותר להופעות אקוסטיות ומפגשים של רוח, דת ונשמה (inDtox).

השנה הפסטיבל חגג עשור להקמתו ואירח כ-150 הופעות של הרכבים שונים במהלכם של שלושה ימים.

מוזיקה וחברה

כמה מילים על הסיפור של פסטיבל בדרום – הטענה המרכזית של רבים ששוחחתי איתם על הסצנה של המוזיקה בארץ טוענים שנורא קשה לצאת מתל אביב, ששם יש הכי הרבה איפה להופיע, הרבה אמנים נמצאים לשיתופי פעולה, אפשר לעבוד עבודות מזדמנות יותר וליצור מוזיקה בשעות שאמורים לישון בהן ולכן ההחלטה לעשות את פסטיבל אינדינגב דווקא בדרום, במצפה גבולות (ליד הקיבוץ)- מקום שהוא לכל הדעות לא "על הדרך" לרוב המשתתפים, היא החלטה אמיצה ומעניינת בעיני, הפרסומים לפסטיבל מתהדרים בכותרות "מפריחים את הדממה" ואף נעזרים בהפקה בעמותות שונות ששמות כסף לקידום תרבות בדרום. קשה להגיד בדיוק כמה הפסטיבל תרם לסצנת האמנות בימי חול אבל אהבתי את הרעיון שתל אביב לא צריכה להיות מרכז העולם המוזיקלי שעיני כל נשואות אליו. ואני מאמין שאם עוד אמנים יחליטו למקם את העשייה שלהם בפריפריה והסצינה תתרחב הקהילות ירוויחו אמנים מקומיים שמחוברים לתרבות שלהם וידרבנו רבים נוספים. חוץ מזה הרבה מהמארגנים של הפסטיבל הם מתנדבים שמבלים לעיתים אף שלושה שבועות להקמת המתחם המושקע הנעים והרחב של הפסטיבל ומגיע להם הרבה הערכה וכבוד על כך.

מוזיקה לנשמה

אתאר את המסע המוזיקלי שלי בפסטיבל – כמובן שמתוך 150 הופעות אי אפשר לראות אפילו חצי, אז קבעתי לעצמי עקרון פשוט – אני משתדל ללכת לראות להקות ואמנים שאני לא מכיר עדיין ולא ללכת דווקא למה שכבר שמעתי בעבר, ופה ושם יש להקות שאני שומר להן חסד אז אלך לשמוע למרות שאני מכיר.

את הפסטיבל התחלנו עם הופעה של ריף כהן בבמת הפיל, שכבר שנים אני מבטיח לעצמי ללכת להופעה שלה, המילים בצרפתית, הלחן צפון אפריקאי והישבן זז כאילו מעצמו. אני מוכרח לציין שהיו לי קצת ציפיות שההופעה תהיה יותר אנרגטית , אולי זה השימוש החוזר בקטעי מחשב שפאים לפצות על העדר זמרי ליווי וכלים שהופיעו באלבומים שלה שקצת מוריד מהחוויה של לראות הופעה בלייב אבל ריף מקצועית ויודעת את העבודה.

ישר אחרי זה שמים פעמינו אל ההרכב Vegan friendly  של גבע אלון, ג'נגו ואסף רייז, ההופעה שתחילה באמת הייתה קצת ידידותית לצמחונים, מאוד איטית ולא בועטת, הצליחה בערך באמצעה להתרומם וגבע אלון ,שהוא אכן גיטריסט מוכשר וזמר בחסד, הזכיר לי כמה נהניתי ממנו בפסטיבל הראשון שהלכתי אליו, פחות ריקודים ויותר הנהונים אבל הריפים והגיטרות המצוינות והעמוקות נכנסות ישר לבטן. יצאנו מרוצים.

ההופעה הבאה הייתה של יגל הרוש ואנסמבל "שיר הידידות" שעשו עיבודים לפיוטים ישנים , מוזיקה מרוקאית עם טוויסט. אז העיבודים לא היו פורצי דרך וחדשניים אלא פשוט מקצועיים, טובים ורציניים. שילובים יפים של קמנצ'ה, עוד ובס שמן  , זמרי ליווי והמון קטעי מקור מן היהדות מחממים את הלב.

באזור 00:45 הלכנו לשמוע את הרכב המסך הלבן , שעלו בבגדים לבנים שלא השאירו הרבה מקום לדמיון, מלא סקס אפיל ושירים בעברית (שמסתבר שזה לא הכי שכיח שם), מוזיקה שלא תמיד הכי נחמדה ונעימה לאוזן וזה מה שיפה בהם, החומר הגולמי מזוקק ומוגש לפנים ואי אפשר היה להתעלם מהם. "אם אתה רוצה לעצור אותי, אז תחקור אותי עד שכבר תשבור אותי, המם אותי….עד שתסמם אותי".

קינחנו את הלילה בלהקת Betzefer  -להקת מטאל לא מהסוג שבדרך כלל פוגשים באינדינגב, חבר'ה שבסצנה שלהם כבשו את הבמות בישראל והופיעו לא מעט בחו"ל. נתנו מופע מקצועי, מכסח ואף עבדכם הנאמן חזר לכמה רגעים תיכון ונכנס למעגל פוגו עם ילדים בני 17 ( לילדים שלום).

ההופעות נגמרות בערך בשעה 3:00 ונותנות לאנשי הסאונד, התאורה, ההפקה, והנקיון הזדמנות לנוח וגם לבאי הפסטיבל קצת שקט באזניים. ועדיין יכולת לשמוע פה ושם חבר'ה באוהלים שרים עם גיטרה ומפוחית, מג'ניס גו'פלין, אהובה עוזרי ומשינה (אין מנוס).

ביום שישי קמנו בבוקר, ארוחת בוקר קלה שהכנתי לחבר'ה והולכים לראות את טיגריס מארחים את גילי יאלו, אפרוביט מקפיץ על הבוקר עם שירים בעברית ואמהרית באדיבותו של גילי יאלו המוכשר המוכר מזבולון דאב סיסטם.

תומר ישיעיהו פינק אותנו בצלילי הבוזוקי והגיטרה האקוסטית שלו, בעיקר מוזיקה לשבת ולהקשיב ופחות לרקוד ולזוז, נתן הפקה יפה ומקצועית של סולן להקת Isaiah.

אחד הגילויים המוצלחים היה של להקת רבע לאפריקה, הרכב פאנק אפרו-ערבי , הקפיצו את הקהל שבא בהמוניו, אם אתם מוכרחים- תחפשו את השיר "תן ת'לייבק" – אין ספק שהעוד מככב עד כה בפסטיבל וההרכב בא מקצועי, מוכן ועם סאונד מלא ששלח הרבה שמחה למדבר.

ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא עם איציק פצצתי – מופע היפ הופ – אני מוכרח לציין שהם חבר'ה מוכשרים בטירוף , קצת פחות התחברתי לקטעים של הטקסטים שהזכירו לי תיכוניסטים "אם את רוצה להתפשט על הבמה אנחנו לא מתנגדים" ועוד דומים, למזלם נתנו גירסא של שבק ס' בסוף שהחזירה אותי קצת לחבב אותם קצת יותר.

את נצ'י נצ' ראיתי קצת, הוא די מוכר ולא נתן איזה משהו שהיה יוצא דופן יותר מדי בעיני. ודווקא ההרכב החיפאי פלאפון ענק הפחות מוכרים היה סיום מעניין לערב- שעה של גיטרה ותופים שמתכתבים ביניהם עם וידאו ארט של קטעי טלוויזיה ישנים וחדשים, הרבה חיים יבין – הצליחו לזקק איזו מן חוויה של צפייה, אי נוחות וחוסר יכולת להתנתק. אהבתי.

עוד יום מוצלח של הופעות הגיע לסיומו, קובי ישן באוהל ומוריה ואני עייפים  – האזניים צריכות קצת להרגע ולעבד את החוויה.

לילה– ולפני היום האחרון אני רוצה רגע להתייחס לעניין האווירה. עם קהל מגוון מאוד שמתחיל בתיכוניסטים, חיילים, וותיקי פסטיבל בני 30 פלוס, זוגות וזאטוטים הפסטיבל מצליח להכיל את כולם וזה אחד הדברים היפים שבפסטיבל בעיני, מה עוד שבניגוד למיני מינים של פסטיבלים אחרים שראיתי , שמעתי והייתי. האינדינגב באופן מובהק לא בא לשחוט לאף אחד את הכיס, לא לגזור קופון על היותו מרוחק ומבודד ועל אף הקהל הענק – כ-6,000 איש ואישה, היעדר המסחריות הזו היא לא מובנת מאליה ואני מוריד את הכובע בפני המארגנים שנה אחרי שנה, המסר שמקבלים – באים לשמוע מוזיקה, להינות וזהו. מעבר לכך לא היו מקרי אלימות והכל התנהל בשקט יחסי ובסדר מופתי.

יום אחרון

קם מוקדם כדי לראות את סקארטה קיד, הרכב סקא שמוציא אלבום חדש עכשיו, אמנם בגלל השעה והבמה המרוחקת לא היו הרבה אנשים בקהל וחבל, הסקסופון המדויק והקצב שהרקיד את כולם זה בדיוק מה שהייתי צריך לבוקר.

הזמרת אבבה נתנה לנו הגשה מדהימה של שירים בעברית, אמהרית ואנגלית, הכשרון פשוט נזל מהבחורה הזאת עם נוכחות מטורפת, קול של דיווה ואנרגיות גבוהות.

פלד תקע עוד טריז בנוכחות של ההיפ הופ השנה עם טקסטים בוגרים, גרוב אלקטרוני וחוסר פחד מהחום של הדרום. כבוד

מדלג להופעה האחרונה שראיתי של לירז צ'רכי – הופעה שחיכיתי לה, את צ'רכי עוד לא ראיתי על הבמה עם מוזיקה וטקסטים פרסיים, יש לה עוד מה להשתפשף על הבמות ולחפש סאונד שקצת יותר יהלום את הקול שלה, היה שם משהו חסר לדעתי שקצת פספס את ההופעה.

סך הכל – מרוצים ועייפים נוסעים הביתה, בדרך החוצה צוות הפסטיבל מציע לנהגים בדיקת ינשוף והמלצה חמה לא לנהוג למי ששתה, חולפים על פני המוני הטרמפיסטים על שלטים או שפשוט כתבו על הגב לאן הם צריכים להגיע. עד לשנה הבאה חיפושיות החול השחורות יקבלו קצת שקט.