170 אנשים מילאו את האולם הקטן במשכן לאומנות בעין חרוד באירוע מחווה לאמן עאסם אבו שקרה שנפטר מסרטן ב-1990. אבו שקרה היה האמן הפלסטיני ישראלי הראשון שזכה, לאחר מותו, לתערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב.

"כמו ואן גוך 100 שנים לפניו, הוא זכה להכרה רק אחרי מותו. הוא לא הצליח להתפרנס מאומנותו". אומרת ל'דבר' אוצרת התערוכה, גליה בר אור. "הוא פעל בסך הכל שלוש שנים. התחיל ב-1986 ובתחילת 1990 הוא נפטר. בזמן הקצר הזה, הוא הספיק ליצר המון, יצירה עשירה ומורכבת. והוא לא נשכח, היצירה שלו נשארה חיה ומתעצמת".

אבו שקרה נולד באום אל פחם ב-1961 למשפחה של אמנים. ב-1982 עבר לתל אביב ולמד אומנות בבית-הספר לאומנות "קלישר". ב-1988 חלה במחלת הסרטן ממנה נפטר כעבור שנתיים.

עסאם אבו שקרה "היה ביישן ונחבא אל הכלים. הייתה לו נפש עדינה ומתבוננת" (צילום: באדיבות אהובה אשמן)

גליה בר אור, ממארגני האירוע מספרת שהרעיון הוא פרי שיתוף פעולה ארוך בין הגלריה בעין חרוד לבין הגלריה לאומנות באום אל פחם מייסודה של משפחת אבו-שקרה. "לא הכרתי את עאסם אישית",  היא אומרת. "הכרתי את בני המשפחה ואת הגלריה לאומנות וכך נוצר האירוע. היוזמה של סעיד אבו שקרה, מנהל הגלריה באום אל פחם לפני שלוש שנים. אני התלהבתי. זו תופעה יוצאת דופן ,חמישה אמנים ממשפחת אחת באום אל פחם".

"במבחן הקבלה ל'קלישר' במשימת ציור חופשי צייר עאסם אישה פלסטינית מחזיקה תינוק בידיה", סיפרה האמנית, מיה כהן לוי. "בשנה הראשונה הוא לא ידע עברית. הוא היה בחור אינטליגנטי והבין מעבר למלים. הוא היה ביישן ונחבא אל הכלים. הייתה לו נפש עדינה ומתבוננת".

"צבר ו'", אקריליק על נייר 120X79, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות, מתנת משפחת האמן (צילום: אבי חי)

"במרחב הפלסטיני הוא בעיקר ידוע כמי שיצר את הדימוי של צבר בעציץ על אדן חלון", מסבירה בר אור. "כאילו עומד על הסף בין החוץ לפנים. הצבר מסמל ההיצמדות לאדמה, הסבלנות, ובעציץ הוא עקור ונודד. בתפיסה הפלסטינית מ-1990 העבודה שלו נעשתה חשובה כי היא נתנה ביטוי לזהות המתגבשת של פלסטינים בישראל".

חוקר האמנות האיסלמית, ד"ר חוסני שחאדה יוצא נגד הניסיון להגדיר את אבו שקרה במונחים לאומיים. "אי אפשר לנתק את ההיבט הפוליטי. הוא שטף כלים לפרנסתו ועבד בבר ולממן את לימודיו. אמנים פלסטינים רבים נהפכו לפליטים. הוא נולד כאן".

לדבריו, הוא לא צייר את ה-נכבה, "הוא צייר את הנכבה שלו. הדרך מאום אל פחם לתל אביב כדי להתקדם היא מובנת מאליה אין בתי-ספר לאומנות באום אל פחם. בשנות ה-80 לא דיברנו על פלסטיניות. הוא רצה להיות אמן, הוא הפך פיסת בד מוכתמת ליצירה מרגשת. זו הזדמנות לחשוב על האמנים הגדולים שניסו לגעת דרך צבע תחושה רגש. הזהות שלו היא אמן של כל העולם".

"מטוס", 1987, עץ לבוד, שמן וטכניקה מעורבת על מזוביט, 280X122, אוסף פרטי (צילום: יגאל פרדו)

בעיני האוצרת וחוקרת האמנות הישראלית, טלי תמיר, אבו שקרה הקרין יופי פנימי. "לימדתי אותו תולדות האומנות. הוא עבד כברמן בתל-אביב. עיניו נעצמו כל הזמן. היה מאוד עייף ונאבק ללמוד. ב-1988 היה לו סטודיו בבית-ספר עירוני ד', נפגשנו שם ודיברנו על התערוכה שלו. עאסם דיבר על "הגרניקה" כמודל לציור פוליטי אנטי מלחמתי".

גליה בר אור (צילום: מיכל הימן)

"עאסם צייר באינטנסיביות", היא מספרת, "בגדיו מוכתמים בצבע כאילו הוא שורף עצמו באומנותו. תושבי אום אל פחם רצו שיהיה צייר פלסטיני אבל הוא נאבק בין האמן הפוליטי הפלסטיני לבין המופשט והלירי. הוא היה צייר של ציירים וקשור למסורת הציור המערבי".

"אבו שקרה אהב את העיפרון" הוסיפה הסופרת, אהובה אשמן. "זו הייתה הצהרה אומנותית. הוא אהב את הצעקה של העיפרון, את הכוח שבאיפוק. הוא התרחק מהצבעוניות הרועשת. הכוח הצבעוני הגדול שלו מאחורי העיפרון הייתה האירוניה. הוא  פנה  לתחושתי ולאינטואיטיבי".

"עאסם התעמק בכל מה שהפעיל את דמיונו" מוסיפה בר אור. "כנצר לשייח סופי, יש אלמנטים מתרבויות אחרות ביצירתו המוקדמת. אין היבט סופי מוגדר אבל ניתן לחוות את המימד הרוחני והפיוטי ביצירתו".

במשכן לאומנות עין חרוד מוצגת בימים אלו תערוכה של 5 מבני משפחת אבו-שקרה. "לכל אחד מהם יש כוח משלו" מסבירה בר אור, "אבל המשותף הוא שכל אחד מהם מאוד מעמיק באומנות. זו אומנות מעניינת ומרוכבת. התפיסה שלהם היא אומנות דיאלוגית קשובה למה שסביבה. זו גישה שקשובה לטבע, למה שקורה מסביב. האמנות של עאסם היא אמנות פוליטית שיש בה זהות מורכבת של אמן ושל הקונפליקט הפלסטיני והדיאלוג בתוך האומנות הישראלית".

התערוכה "רוח האדם, רוח המקום" של האמנים ווליד, סעיד, פריד, עאסם וכרים אבו-שקרה. תציג במשכן לאומנות עין חרוד עד ה-5 באוגוסט. אוצרים: גליה בר אור, חוסני אלח'טיב שחאדה.