86.6% מהעובדים בישראל רואים חשיבות בביטחון שלא יפוטרו ממקום עבודתם ב-2022, לעומת 84.1% ב-2016, לפי סקר שערך פורום ארלוזורוב. הביטחון התעסוקתי במקום העבודה דורג כחשוב או חשוב מאוד על ידי רובם המכריע של העובדים בכל חלקי המשק, כולל עובדי המגזר הפרטי. דווקא בענף ההיי-טק, שמתאפיין במעבר תכוף בין מקומות עבודה ובהסכמים אישיים, 89.9% מהעובדים ציינו שחשוב להם הביטחון שלא יפוטרו.

הסקר, שנערך בקרב 3,000 עובדים, הושווה לנתונים מסקר קודם שנערך על ידיGroup Research ISSP. הממצאים מלמדים שביטחון תעסוקתי הוא אחד משלושת הדברים החשובים ביותר לעובדים בישראל במקום עבודתם, לצד הכנסה גבוהה ועבודה מעניינת, ויותר מאפשרויות קידום, שעות תעסוקה גמישות, תחושה שהעבודה תורמת לחברה או האפשרות לעבוד מהבית.

חשיבות הביטחון התעסוקתי בישראל לפי מגזר כלכלי

לדברי החוקרים ד"ר אייל בר-חיים ויוני בן בשט, ההעדפה לביטחון תעסוקתי על פני גמישות בשעות העבודה לא משתנה בחלוקה גילית, וביטחון תעסוקתי הוא מאפיין חשוב מאוד גם לצעירים בשוק העבודה. בקרב יהודים, הורות מעלה את הצורך בביטחון תעסוקתי, ולא בגמישות – בקרב גברים ונשים כאחד. העלייה בולטת במיוחד בקרב אימהות יהודיות (12 נקודות האחוז).

בקרב ערבים יש פערים מגדריים משמעותיים בהעדפות. אצל גברים ערבים חשיבות הביטחון התעסוקתי ירדה משמעותית מ-96% ב-2016 ל-74% ב-2022, והייתה ירידה קלה גם בחשיבות הגמישות בשעות העבודה. אצל נשים ערביות, חשיבות הביטחון התעסוקתי נשארה גבוהה מאוד, לצד עלייה בחשיבות הגמישות בשעות העבודה (מ-62% ל-87%), ובפרט בקרב אימהות. תמורות אלו נובעות, ככל הנראה, מהתרחבות המעמד הבינוני בחברה הערבית.

הבדל נוסף נרשם גם בין שכירים לעצמאים, כשב-2016 ההעדפות של שתי הקבוצות לביטחון תעסוקתי היו דומות, ואילו ב-2022, חלה עלייה בחשיבות הביטחון התעסוקתי בקרב שכירים (מ-84% ל-88%), בעוד אצל העצמאים חלה ירידה מ-82% ל-75%, לצד עלייה בחשיבותה של האפשרות לקבוע ימי ושעות עבודה (מ-69% ל-84%).

"למרות שחיקה משמעותית בהיקפו של הביטחון התעסוקתי לאורך העשורים האחרונים, בפועל ובתדמיתו הציבורית, סקרים בינלאומיים וישראליים מהשנים האחרונות מראים שמדובר עדיין במאפיין תעסוקתי חשוב ביותר בעיני העובדים", הסביר שי ויינבלום, חוקר פורום ארלוזורוב, שערך לאחרונה סקירה מקיפה על נושא הביטחון התעסוקתי בישראל ובעולם. "מתן מענה לרצון בביטחון תעסוקתי שעולה מסקרים אלה תלוי ביכולתם ובנכונותם של המדינה וארגוני המעסיקים לפעול מול ארגוני העובדים כדי ליצור הסדרים עדכניים, שתואמים את אופיו של שוק העבודה העכשווי ואת הצרכים של הגורמים השונים בתוכו, תוך הבטחת זכותם של העובדים להגנה מאובדן פרנסה".

מידת החשיבות שמקנים עובדים לגורמים שונים בעבודה

לדבריו, המחקרים מלמדים שביטחון תעסוקתי תורם הן לבריאותם הפיזית והנפשית של העובדים, והן להגדלת נאמנותם של העובדים לארגון וליצירת תחושת מחויבות בינם לבין המעסיקים.

כמו כן, ביטחון תעסוקתי מהווה תמריץ להגדלת הפריון. כיום קיימת הסכמה בין החוקרים שאי-ביטחון תעסוקתי הוא אחד מגורמי הסיכון הפסיכולוגיים במקומות העבודה, לצד עומס, היעדר שליטה, גורמי לחץ כתוצאה מהתפקיד ויחסים לא תקינים בין עמיתים, מה שמוביל לנזק נפשי וגופני. "היעדר ביטחון בעבודה מגביר את השחיקה, פוגע במוטיבציה להשקיע מאמץ בעבודה וביכולת להתמיד ומשפיע על ביצועי העובדים ועל תפוקתם. ברמה הבין-אישית, אי-ביטחון תעסוקתי מייצר אמון נמוך בהנהלה ומגביר את הרצון לעזוב את מקום העבודה".

המדינה עושה מעט למען ביטחון תעסוקתי

המושג ביטחון תעסוקתי מורכב לדבריו משני רכיבים מרכזיים: ביטחון במקום העבודה, שמבוסס על הבטחת עבודה באמצעות הגבלת שיקול דעתו של המעסיק בסיום יחסי העבודה; וביטחון בתעסוקה – מערכת סוציאלית מדינתית שמבטיחה סיוע במציאת עבודה ובתקופות אבטלה באמצעות דמי אבטלה, הכשרות מקצועיות ומנגנונים נוספים.

למערכות אלה השלכות חברתיות רחבות על המשק כולו: ברמת המיקרו, עובדים שפרנסתם מובטחת יחושו נוח יותר לתכנן את התנהלותם הכלכלית לטווח הארוך. ברמת המאקרו, ביטחון תעסוקתי מסייע לשמירה על יציבות בזמן זעזועים מאקרו-כלכליים.

בישראל, לדבריו, הייתה מעורבות המדינה בהסדרת הביטחון במקומות העבודה באמצעות חקיקה מצומצמת מאוד – והנושא הוסדר בעיקר באמצעות הסכמים קיבוציים בין ארגוני עובדים למעסיקים. אלא שעם ירידת שיעור העובדים המאורגנים בישראל בשנות ה-90, חלה ירידה משמעותית גם במספר העובדים המוגנים בהגנות משמעותיות מפני פיטורים.

רק בשנות ה-60 חוקקה המדינה חוקים כמו חוק פיצויי פיטורים, ובשנות ה-80 חוק הודעה מוקדמת וחוקים שמגנים על חושפי שחיתויות, נציגי עובדים ואנשים עם מוגבלות מפני פיטורים שרירותיים. הפסיקה בבתי הדין לעבודה נותנת אף היא הגנה מצומצמת מפני פיטורים משיקולים לא ראויים (על בסיס עיקרון חובת הלב החוזי) והגדירה את חובת השימוע לעובד לפני פיטורים.

גם מנגנוני הביטחון בתעסוקה בישראל והמעורבות הפעילה של הממשלה בשוק התעסוקה מצומצמים ביחס למקובל בעולם. דמי האבטלה בישראל גבוהים יחסית ועומדים על 73% מהשכר האחרון, לעומת 57% בממוצע ה-OECD, אולם משך הזכאות נמוך – חמישה חודשים בלבד, לעומת 15 בממוצע ה-OECD. לשם השוואה, בדנמרק, שדומה לישראל מבחינת גודל התמ"ג והיקף האוכלוסייה, דמי האבטלה עומדים על 82%, והם ניתנים ל-24 חודשים.

מערכת ההכשרות המקצועיות בישראל, שהוקמה בשנות ה-,50 הלכה והתכווצה החל משנות ה-70 ומעמדה נשחק. בעוד ב-2019 עמד ממוצע ההוצאות ב-OECD על מדיניות פעילה בשוק העבודה על 0.63% מהתוצר, בישראל ההוצאה עמדה על 0.15% בלבד. מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה אף מצא שמערכת ההכשרות המקצועיות בישראל מסורבלת: מחולקת בין מספר רב מדי של גופים ללא הגדרה מסודרת של תחומי אחריות, ומבוצעת במעורבות נמוכה מדי של מעסיקים ושותפים חברתיים אחרים.

כך למשל, רק 0.5% מהלומדים בהכשרה המקצועית בישראל משתלבים בהתמחות אצל מעסיק כחלק מתהליך ההכשרה – לעומת 50%-80% במדינות אחרות. בין היתר, ציין ויינבלום שהחל מ-2003 עד לאחרונה, קוצצו דמי האבטלה של מובטלים שלמדו בהכשרות מקצועיות ב-30%. במהלך הקורונה בוטלה הפחתה זו באופן זמני, ולאחרונה בוטלה באופן קבוע.

"בעוד מדינות מפותחות רבות מרחיבות את מנגנוני הביטחון בתעסוקה, בישראל ניתן לראות, שלצד שחיקה בהיקפו של הביטחון בעבודה, גם היקף הביטחון בתעסוקה נמצא בירידה", אמר ויינבלום. "אמנם במהלך משבר הקורונה, שהתאפיין בשחיקה משמעותית בביטחון התעסוקתי של עובדים רבים, התרחב היקפו של הביטחון בתעסוקה, אולם הרחבה זו הייתה זמנית באופייה ובוטלה באופן הדרגתי ב-2022-2021".