"אני אמנם אשת טיפול, אבל מה שמגבה אותי זה החוק", אומרת ל'דבר' עטרה לוין, עובדת סוציאלית לחוק הנוער במחלקת הרווחה בבית שמש. "בציבור השתרשה תפישה שאנחנו 'חוטפי ילדים' ועושות מה שבא לנו, לכן צריך להגיד שהבסיס של כל מה שאנחנו עושות הוא החוק. על המינוי שלי חתום שר הרווחה, שמגדיר בדיוק מה מותר לי לעשות, ויותר מזה – מה אני חייבת לעשות, ואני לא מקבלת שום החלטה לבד".
בשיחה עם 'דבר' לציון כנס הוקרה לעובדים הסוציאליים שנערך היום (שלישי) בכנסת, לוין מספרת על הסטיגמה שפוגעת בה ובמטופלים שלה; למה היא מתרגשת ממסיבות סיום, מסיבות גיוס וחתונות; ולמה היא כועסת על המדינה, ובעיקר על חברי הכנסת.
עו"ס נוער הוא תפקיד מכוח חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), שמטרתו להגן ולטפל בקטינים בסיכון. עו"ס נוער מוסמכת על ידי משרד הרווחה, מכוח החוק, להתערב בחיי המשפחה במקרים בהם נדרשת הגנה על קטינים הנפגעים בידי האחראים עליהם ו/או נתונים בסיכון במקום בו הם נמצאים, ולייצג את מערכת הרווחה במדינת ישראל בהגנתם בקשת רחבה מאוד של דרכי טיפול והתערבות.
"אנשים לא אוהבים שמתערבים בחיים שלהם, זה לא דבר נעים. אבל ככל שקושרים אמון, ועושים תהליך עם הרבה סבלנות והרבה אהבה, היחסים נראים אחרת", אומרת לוין, "בסוף, הסמכויות שלי מאוד גדולות. אני יכולה לפגוש ילדים בלי שההורים שלהם יודעים כשיש חשד לפגיעה בתוך הבית, אני יכולה לעשות ביקורי בית, ואפילו להוציא צו חירום להוציא ילד מהבית, שזו החלטה שאני לעולם לא מקבלת לבד, והעובדת הסוציאלית המחוזית לחוק הנוער חייבת לאשר לי אותה. אני מגישה המלצות לבית משפט, ויכולה לבקש הוצאה או החזרה של ילד".
לדבריה, הרבה פעמים אין החלטה טובה, וצריך לקבל החלטה מהו הרע במיעוטו. "האם להשאיר בבית בכל מחיר? האם לתת הזדמנות ולהסתכן בפגיעה? האם להוציא מהבית למרות שיש רצון ונכונות, אבל אין לילד סיכוי לחיים טובים בבית? אלה דיני נפשות, זה מצריך המון אחריות".
"אני לא מתנצלת על זה", היא מצהירה. "אני מאוד אוהבת את התפקיד שלי, ובעיקר מאוד מאמינה בו. בסופו של דבר, כל ילד וילדה, כל נער ונערה, זה עולם ומלואו, ואת יכולה להציל ילד כל יום".
"אם נער או נערה שליוויתי גדלו להיות מבוגרים מתפקדים, והורים טובים יותר מההורים שהיו להם, זה ניצחון"
לוין, תושבת עמינדב, החלה לעבוד במחלקת הרווחה בבית שמש בתור עו"ס משפחה, ולפני מספר שנים קיבלה על עצמה את תפקיד עו"ס חוק הנוער במחלקה. "פה בבית שמש נמצאות כל האוכלוסיות, ואני יכולה להגיד שהסיכון והפגיעה קיימים אצל כולם. אצל כל העדות, אצל כל הדתות, אצל כל האוכלוסיות וכל השכבות הסוציו-אקונומיות. אולי משפחות חזקות יותר יודעות יותר טוב להסתיר את הפגיעה".
היא בחרה בתפקיד הזה בגלל האמונה בתהליך. "התהליכים שיש לי עם ילדים וילדות, נערים ונערות ועם ההורים שלהם, לרוב טובים. גם כשהיו התנגדויות והיחסים לא תמיד היו נעימים, ממרחק הזמן הרבה פעמים הם יודעים להגיד שזה היה משמעותי. יש לי נערים ונערות שאני מלווה כבר הרבה שנים ורואה התקדמות. כשיש לך נערים ונערות שלמרות הקשיים מצליחים לסיים י"ב, להוציא בגרות, להתגייס לצבא, את רואה תהליכים, זה דבר מדהים".
"הסביבה הקרובה שלי מאוד מעריכה אותי, וגם המערכות שאני עובדת איתן, אבל הכי חשוב זה הנערים, שלאורך זמן מאוד מעריכים. אני כל הזמן מוזמנת למסיבות סיום ומסיבות גיוס. בדיוק צעירה שלי הזמינה אותי לחתונה שלה, זה מאוד מרגש אותי. יש לי נער שהיה באומנת קרובים לאחר שאמא שלו נפטרה, והאב לא הצליח לגדל אותו. בשנה שעברה קיבלנו החלטה להחזיר אותו הביתה לאבא שלו, שהצליח להשתקם. כשאת מצליחה לעזור למשפחה להתקדם ולהשתקם, ובסופו של דבר לחזור להיות ביחד, אין דבר יפה מזה".
אבל לא הכל קל. "יש ילדה שאני מטפלת בה עד היום, היום היא כבר נערה והיא מקסימה, שיצאה בעבר מהבית וקיבלנו החלטה להחזיר אותה הביתה. חשבנו שזה נכון להחזיר אותה הביתה אחרי שאמא שלה עשתה תהליך, והיא חזרה. שנה אחר כך הוצאנו אותה בחירום. כל הזמן חשבתי, בשביל מה? אני סוחבת איתי משפט שהמדריכה שלי אמרה לי, ואחר כך גם דיברתי על זה עם אותה נערה: האמא קיבלה הזדמנות".
לוין אומרת שבמקצוע שלה קשה למדוד הצלחה וכישלון. "בסוף, אי אפשר לצפות שכל מי שתלווי או תטפלי בו יצא לגמרי מסיכון, שהמשפחה תהיה מתפקדת לחלוטין ובריאה לחלוטין. יש שחזורים, יש דפוסים מאוד חזקים. מבחינתי, אם נער או נערה שליוויתי גדלו להיות מבוגרים מתפקדים, והורים טובים יותר מההורים שהיו להם, זה ניצחון".
"מאוד קשה לעבוד כשהידיים קשורות מאחורי הגב"
אחד הקשיים המשמעותיים אותם מתארת לוין הוא מחסור במענים. "מדיניות הרווחה בישראל כמעט לא קיימת. היכולת שלי לעזור וללוות היא לא גבוהה כמו שהייתי רוצה. אין לי מספיק זמן, מספיק פנאי, מספיק משאבים ומספיק מענים להציע, לא בקהילה ולא מחוצה לה. מאוד קשה לעבוד ככה, כשהידיים קשורות מאחורי הגב".
"הייבוש של שירותי הרווחה לאורך שנים כבר כמעט לא מאפשר לנו לעשות עבודה", היא אומרת. "אנחנו כל הזמן בחוסר, כל הזמן באין. זה קשה מאוד. יכול להיות לי ילד שנמצא בבית פוגעני שמתעלל בו, ולא תהיה לי מסגרת להוציא אותו אליו".
"יש תפישה בציבור שהרווחה יכולה לעשות הכל, כמו למשל לתת כסף או לפתור את כל הבעיות. בסוף, אנשים מתוסכלים מאוד מהמערכות של המדינה, ואלו הפנים של המדינה שהם פוגשים. אם אין לך תור לפסיכיאטר את לא תבואי, לרווחה את פשוט יכולה להיכנס. את גם עובדת עם הרבה אנשים שהם לא בריאים, יש אלימות, קוראים לי בשמות מאוד קשים הרבה פעמים, ולמרות כל הסיבות אנחנו בהחלט לא מסכימות להכיל את זה. למזלי, יש לי מענים אישיים וקבוצתיים ומערכת מאוד תומכת, שלא הייתי נשארת בלעדיה".
לוין לא מפנה אצבע מאשימה כלפי אדם או ממשלה מסוימת. לדבריה זו מדיניות של שנים, שהולכת ומחמירה, והקורונה עוד יותר החמירה והקצינה את המצב. "מעבר לזה שאת קורסת, את גם את עובדת עם מערכות שקורסות גם כן, כמו מערכת בריאות הנפש, שהרבה מאוד מטופלים שלי צריכים. אין תורים בקהילה לפסיכיאטרים לילדים, שלא לדבר על תכנית טיפול או מעקב. ואז הם מגיעים לאשפוזים, זה נורא ואיום".
למרות העלייה בשכר לאחר המאבק שהוביל איגוד העובדים הסוציאליים, לוין טוענת שיש עוד לאן לשאוף. "זה עדיין לא באמת משקף את כמות העבודה שאת עושה, לא את האחריות שיש לי על הכתפיים, לא את הסמכויות שיש לי, לא את רמת ההשכלה שלי. ממשלות ישראל לדורותיהן מסתמכות על זה שמגיעים אנשים שחשוב להם ומאמינים בזה, ומרשים לעצמם לנצל".
והכי גרוע, לדבריה, הוא היחס של מקבלי ההחלטות, אלה ששלחו אותה לחזית החברתית. הדיון שהתקיים בכנסת לפני מספר שבועות, בו הטיחו חברי כנסת האשמות קשות בעובדות הסוציאליות. "הסטיגמה שעו"ס לחוק נוער 'חוטפות ילדים' מאוד פוגעת בנו, והכי גרוע, פוגעת בילדים שנמצאים בסיכון, ומה שהיה בכנסת היה שיא השיאים. אנחנו רגילות לזה שחלק מהציבור, שלא מכיר, מניח הנחות לא נכונות, אבל היינו בשוק כשזה הגיע מהאנשים ששולחים אותנו לעשות את התפקיד הזה. זה הרגיש כמו שמיטה של הקרקע מתחת לרגליים שלי".
"זה מאוד מכעיס אותי, כי אני יכולה לקום וללכת לפתוח קליניקה פרטית, והרבה באמת עושות את זה. אני לא רוצה, אני מאוד מאמינה בשירות ציבורי. אני חושבת ששירות ציבורי צריך להיות מעולה, מונגש, זמין לכולם ובחינם. אני נורא כועסת על המדינה שהיא מזניחה את המטופלים שלי, שהיא לא מתגמלת אותי, שהיא לא נותנת לי לעשות מה שצריך ואז אני גם חוטפת על זה. אנחנו לא מסכנות. זה המקצוע שלי, אני אוהבת אותו, המדינה שלחה אותי לעשות אותו ואני עושה אותו בשמחה. אני צריכה שיאפשרו לי לעשות אותו כמו שצריך".
