על אף שהשימוש במושג טראומה שגור בשיח החברתי ואף התרחב בהיבטי הזמינות, השכיחות והלגיטימציה שלו בחברה הישראלית, עדיין קיימים מנגנונים חברתיים ותרבותיים המגדירים את גבולות השיח הטראומטי: מי רשאי (יחידים/קבוצות) לאמץ שיח של טראומה ובאילו נסיבות או אירועים ניתן לאמצו.
הצורך של נפגעי הטראומה לדבר, אל מול חוסר היכולת שלהם לדבר, הם בבחינת דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה. חוסר היכולת לדבר נקשר לא רק למאפיינים האינהרנטיים של טראומה ולקושי לתאר במילים ובמבנה של סיפור קוהרנטי אירוע שהמאפיין המרכזי שלו הוא השבר, הכאוטיות וההרס של המובן מאליו בחיי הנפגעים, אלא גם לכך שכדי לספר דרוש ליחיד ו/או לקבוצה הֶקְשר המאפשר זאת – קרי הכרה ציבורית בפגיעותם.
במובנים רבים, כאבם של תושבי הנגב המערבי, החשופים לאיום ביטחוני מתמשך, נותר שנים רבות ללא שם, ללא קול וגם ללא מענה מותאם לצורכיהם; בשוליה של התודעה הציבורית. תרומתו המרכזית של הספר "עבודה סוציאלית תחת אש", בעריכתה של פרופ' אורית נוטמן–שורץ, היא בקול האישי והקולקטיבי הצלול המדבר את סיפורי הכאב. הקושי, כמו גם החוסן והצמיחה, המפגישים ומאגדים את סיפורם של תושבי הנגב המערבי – על גוני האוכלוסייה שבו, כיחידים וכקהילה, של אנשי המקצוע שהם גם מטפלים וגם תושבים, של מרצים וסטודנטים לעבודה סוציאלית – לכדי נרטיב קוהרנטי שאינו רק תוצר של המציאות הטראומטית המתמשכת והמשותפת של החיים, של העובדים והלומדים, אלא גם מבנה מציאות זו וממשמע אותה.
באותה נשימה נותן הספר קול ובמה ובכך גם הכרה בעשייתם של עובדים ועובדות סוציאליים ובעבודה הסוציאלית שהתפתחה באזור הנגב המערבי ובאזורים אחרים בארץ ומחוצה לה. בכך הוא מדגים כיצד ניתן להפוך מלְמוּדֵי קרבות ומלחמות ליודעי קרבות ומלחמות, שכן הספר פותח צוהר לעבודה סוציאלית מתפתחת, רגישה ומודעת הקשר, שיש בה מגוון רחב של מושגים המותאמים להקשרים שבהם צמחו, כמו מציאות טראומטית משותפת, מציאות טראומטית מתמשכת ושגרת חירום, לצד מושגים כגון צמיחה, חוסן קהילתי וחוסן משותף. מושגים אלה שזורים לאורכו של הספר ובכך יוצרים שפה תיאורטית ומחקרית שממנה נגזרות המלצות להתערבות, כמו גם התערבויות שצמחו מחוכמת המעשה של העובדים הסוציאליים.
הספר כולל שישה שערים, המרכיבים את הנרטיב של עבודה סוציאלית תחת אש – עם מבט אל העתיד.
השער הראשון כולל סקירה רחבה של התפתחות התיאוריה והמחקר בתחום, בארץ ובעולם. הוא מאפשר נקודת מבט רחבה על התפתחות המושגים "מציאות טראומטית משותפת" (פרופ' אורית נוטמן–שורץ) ו"חוסן קהילתי" (ד"ר אודיה כהן וד"ר סתיו שפירא) על פני ציר הזמן, כמו גם על השימושים השונים והמשמעות הקריטית שלהם בהתמודדות עם מצבי חירום, טרור מתמשך, מלחמה ומצבי אסון.
השער השני נותן במה לקולותיהן האותנטיים של אוכלוסיות שונות ולתהליכי ההתמודדות שלהן: זקנים (שירלי חדידה, ד"ר גבריאלה ספקטור–מרזל ופרופ' שרון שיוביץ–עזרא), לוחמות בצה"ל (פרופ' שיר דפנה תקוע ופרופ' אילת הראל), קציני בריאות הנפש (ד"ר לאה שלף, יעל שפירא, חן גורן וד"ר איל פרוכטר). באמצעות הקשבה לסיפוריהם מתאפשרת הבנה מעמיקה וניואנסית של משמעות החוויה של לחיות ולפעול תחת מצבי איום מתמשכים.
השער השלישי מאפשר התבוננות בתהליכי ההוראה וההכשרה של סטודנטים לעבודה סוציאלית מנקודות מבט של מחנכים לעבודה סוציאלית המלמדים על כניסת המציאות הביטחונית לתהליכי ההוראה, של דיון בסוגיות של חשיפה עצמית ושימוש בעצמי במצבים של מציאות משותפת (ד"ר לימור גדות), ושל סטודנטים העושים הכשרה במציאות זו (אופיר שי). לפרקים אלה יש ערך מוסף של למידה על חשיבות השילוב של מתודות חדשניות בהוראה, כגון מיינדפולנס (ד"ר עינב שגב) ופוטו–וויס (ד"ר מני מלכה, ענוה צרפתי, רות דגורקר, הדיל אלקריני, הילה סוויל וגל דגורקר), המושתתות על עקרונות של למידה חווייתית וטרנספורמטיבית, שהן חלק בלתי ניפרד מחינוך, הוראה והכשרה לעבודה סוציאלית.
השער הרביעי של הספר מתאר הלכה למעשה עושר של התערבויות טיפוליות בקונטקסט של מציאות טראומטית מתמשכת, ביניהן התערבויות עם הורים וילדים בדגש על שיטות ויסות רגשי של ילדים ואימהותיהם (ד"ר מיכל גטניו–קאלוש), הדרכת הורים (ד"ר תמר לביא ופרופ' רחל דקל), התערבות קוגניטיבית–התנהגותית עם זוגות כאשר אחד מבני הזוג מתמודד עם תסמונת פוסט–טראומטית (ד"ר יעל שובל צוקרמן, גל חייקין, נורית פרץ–סלטון, רוית רובנשטיין ופרופ' רחל דקל), כלים נרטיביים לעבודה עם זקנים החשופים למצבי איום וטרור (ד"ר עירית רגב) ומודלים קהילתיים לעבודה בהקשר של מצב חירום ביטחוני (נדב פרץ, נעמי רסיס–טל, מיה זילברבוש, תהילה רביביו וחנה טל). פרקים אלה מספקים תמונה רחבה ויישומית של התערבויות ומציעים ארגז של כלים פרקטיים חדשניים, המותאמים למצבים של מציאות טראומטית משותפת ומתמשכת.
השער החמישי של הספר קושר בין הידע הלוקלי לגלובלי ועוסק בתפקידה של העבודה הסוציאלית במשברים גלובליים כגון סכסוך פוליטי אלים המעלה דילמות ערכיות ומקצועיות (פרופ' שולמית רמון), מגפת הקורונה (פרופ' אורית נוטמן–שורץ), טיפול בפליטים ומהגרים ועמידה על המנגנונים שבאמצעותם נשמר החוסן בבית ספר לילדי פליטים בלסבוס שביוון (ד"ר איתן שחר, פרופ' צביה ולדן, פרופ' סמדר בן אשר, פרופ' אפרת הוס ופרופ' שפרה שגיא).
בשער השישי, החותם את הספר, מופיע אפילוג שכתבה עורכת הספר פרופ' אורית נוטמן–שורץ, מי שהקימה את בית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר ועמדה בראשו. הוא כולל סיכום ביקורתי של עשרים שנות מחקר שהקדישה לבחינת השלכות החיים במציאות טראומטית משותפת ומתמשכת על אוכלוסיות שונות, בעיקר בנגב המערבי, תוך שימוש בשיטות מחקר מגוונות, כמותיות ואיכותניות. בפרק זה מצביעה העורכת על החשיבות של המשך פיתוח המחקר בתחום ועל כיווני מחקר עתידיים, כדי להמשיך ולהעמיק את ההבנה בנוגע לאוכלוסיות ייחודיות בנגב ולצורך פיתוח כלים יישומיים, מבוססי ראיות, למניעה והתערבות.
לסיכום, על העובדים הסוציאליים בנגב המערבי מוטלת אחריות גדולה. עליהם להיות מודעים לקשיים ולרכוש כלים מתאימים כדי להבין אנשים במצבי מצוקה ולסייע להם, בעוד הם מתמודדים בביתם ובמשפחתם עם מצוקות דומות. הטראומה והטיפול בה חוצים מגוון הקשרים אישיים וקולקטיביים, סוכנויות, לקוחות וצרכים, ועל כן הם מהווים קונספט מאחד של מקצוע העבודה הסוציאלית, שעליו להיות בַּלִיבָּה של החינוך וההכשרה למקצוע.
תרומתו של הספר "עבודה סוציאלית תחת אש" היא בהשמעת קול, בהמשגה, בהכרה בצרכים של אלה החיים בצל איום טרור מתמשך ובמתן מענה לצורך זה. בכך, הספר הוא בגדר מורה נבוכים עבור אלה העוסקים בתחום – בטיפול, בהכשרה, בחינוך ובמחקר בעבודה סוציאלית – כמו גם למתגוררים וחיים באזור. בכך הוא יוצר גשר בין תאוריה, מחקר והתערבות במצבים של מציאות טראומטית מתמשכת ומשותפת, עם דגש על היות העבודה הסוציאלית הקו הראשון לסיוע במצבים שונים ומגוונים של טראומה, ועל תפקידי המפתח שיש למקצוע בהתערבות במצבים אלה.
________________________________________________________________________
ד"ר יעל הוכמן | מרצה בכירה, בית ספר לעבודה סוציאלית – המכללה האקדמית ספיר
